צהריי היום.
ארבעים מעלות בצל.
אני נכנסת לבר הממוקם מתחת לכיכר הגדולה, בלב המרכז המסחרי, מעין מקלט לשעת חרום.
ארבעה גברים מזוקנים יושבים מסביב לשולחן עגול, קלפים בידיהם, סיגריות בפיהם, ונער אחד, בג'ינס וטריקו, מגיש להם משקאות.
מה בשבילך? הוא שואל.
אני מתבוננת בו. את הבלורית החליפה בנדנה, אבל אין לטעות בו – נסיך הלבבות המקומי – גרסת המציאות לנסיך החלומות ההוליוודי, יליד קדמת עדן.

אני אקח אותך, אני אומרת.
לארוז לך? הוא שואל.
לא , כמו שאתה.

הוא מסמן לנער שליד בר המשקאות ויוצא אתי.

אז מה ככה? הוא שואל.
בוא נברח, אני אומרת.
עלי, הוא אומר, מצביע על אופנוע שחור הניצב בפינה.

אני נצמדת אליו ואנחנו נוסקים.

אנחנו מכירים? הוא שואל.
למדת שנתיים מעליי, היית תמיד מוקף יפהפיות.
ואת?
נוברת בספרים.
ומה מצאת?
נסיכים ואגדות.

באולם הספרייה שבבית העם המקומי כיכב במלוא הדרו הית'קליף הנורא, שאנקת הגבהים שלו הדהדה מקצה העולם ועד סופו. בחדר ההקרנות, שבקומת הכניסה הממוקמת מתחת לספרייה, דרך מדי ערב כוכבו של עלם החמודות, יפה הבלורית, יליד עדן אשר מקדם. ואני התבוננתי בו ותהיתי מה אתה עושה על המסך, ואיך הצלחת לחזור לחיים לאחר מותך המתוקשר, ולשוב מדי ערב אל האולם, מוגן מכל רע בטבעת המעריצות בנות התמותה. צפייה ממושכת, יום אחרי יום, בעלילות משפחת האדם על שני בניה, התם והמופקר, לא סיפקה תשובות.

הימים חלפו. נסיכי חלומות באו והלכו. אך דמות דיוקנו של הצעיר הנצחי, מחולל מרד הנעורים, נותרה שרירה וקיימת על קירות לבי בגדר הבטחה.

איפה היית עד עכשיו? הוא שואל.
בלוס אנג'לס. חזרתי לפני שבוע.
כמה זמן היית שם?
עשר שנים.
ומה עשית?
למדתי. ספרות וקולנוע.
ואתה?
פה כל הזמן – אני והמדבר.

מלאכי הגיהינום משוטטים עכשיו במחוזות אחרים ואנחנו שועטים קדימה, דוהרים מטה בדרך המתאבדים המתפתלת בין הרי בראשית, בואכה ים המוות, והלאה, עד עין גדי.

ברוכים הבאים לגן עדן, אני מכריזה.

נעמדת מתחת לחופת דקלים, אני מסמנת ריבוע.

זה המקום, אני אומרת.
תכין משקאות.

*
היית יפה, הוא מספר לי כעבור שנים, יפה ונחושה. הבאת משב רוח של מקום אחר – זר ולא מוכר, שטרף את אדמת המדבר.
השאלות נשאלו אחר כך, ואולי לא נשאלו כלל.

אנחנו נפגשים עם שחר במטבח. הוא חזר ממסעותיו. האופנוע במוסך. הילדים ישנים. ואני מנסה למצות שעה אחת של שקט בטרם המולת היום.

הייתי מציעה לך לברוח, אני אומרת, אבל אין לאן.
נסתפק בקפה, הוא אומר.

אני מתיישבת על ברכיו, זרועותיי לצווארו. שיערו הרך אופף את פניי ואני שואפת אבק מרחקים.

סופי הדרכים הם תמיד געגוע.