אישיותו ויצירתו של אבא קובנר מהוות התרחשות מיוחדת – ואפשר גם לומר: אירוע יחידאי בחטיבת משוררי ומספרי דור הפלמ"ח שלנו – כי הרי הוא היחידי, כמעט, הממזג לגמרי שתי חטיבות חיים באותה התקופה: תקופת השואה והתנסויותיה האיומות מזה ותקופת התחייה הלאומית בארץ ומלחמותיה מזה. ראשיתו של אבא קובנר נתונה על רקע הגטאות ומרד הגטאות, בעת השואה והגבורה בליטא, כאשר על רקע מכונת הרצח הנאצית (שלא היה לה תקדים בהיסטוריה) הצליחו אבא קובנר ורעיו לגבש מחתרת יהודית לוחמת. אולם בניגוד למרד גטו ורשה, שבהנהגת רעיו לדגל של אבא קובנר – מרדכי אנילביץ' או אף פאבל פרנקל ומרק אדלמן, קובנר לא הוביל את המרד

אבא קובנר

בגטאות עצמם, שבהם חלה ההתארגנות של המחתרת, כגון בגטו וילנה או קובנה (שעל שמה בא שמו) אלא הוביל את פקודיו למלחמת פרטיזנים ביערות ליטא וביילורוסיה. כאן נציין כי יערות ליטא, ובייחוד אלה של ביילורוסיה שליד ליטא, היו מתאימים הרבה יותר למלחמת פרטיזנים נגד הנאצים מאשר יערותיה הדלילים יותר של פולין, ולכן רוב מלחמת הגבורה של פרטיזנים יהודיים בימי השואה ביערות נתרחשו באותם היערות העבותים יותר. במלחמת פרטיזנים זו רשמו אבא קובנר והלוחמים הקשורים איתו, בצד גדודי פרטיזנים נוספים, פרק תהילה מפואר, גם על רקע אסון ההשמדה הכולל. חוויות אפוקליפטיות באו מאוחר יותר לביטוי ביצירתו, ולא פעם גם בהיותו כבר במרכז ההווייה והחוויה הארצישראלית אחרי עלותו ארצה.

אכן, כאן המקום לציין גם את הסימביוזה המיוחדת בעצם לאותה התקופה ובייחוד בחיי השמאל הציוני – כאשר הטראומה הנוראה של השואה תוּוְכה וטוּוְחה לחוויה שאמורה היתה למתוח קו גואל ופודה של התחייה בארץ ישראל. מובן, אמנם, שתיווך וטיווח ציוני כזה היה יכול בעצם רק להדביק רטייה חלקית על הפצע האיום של השואה, אך הוא איפשר תפישה של תחייה על רקע אובדן בניגוד לתפישה פסימית הרבה יותר של דוברי הבונד הלא-ציונים שגם איתם ניהל קובנר (שבהחלט היה איש פולמוסים רבים) ויכוחים לא מעטים. נוסף לניסיון ליצור איזון בין שואה לגבורה של אותה תקופה איומה מכול, גילם ועיצב אבא קובנר בחייו וביצירתו ניסיון איזון שני – בין השואה והגבורה מזה לבין מאבק היישוב העברי בארץ ישראל מזה, כאשר הצלחת המאבק הזה במלחמת העצמאות אמורה להוות המשך לגבורת הפרטיזנים ומחתרות הגטאות ולהשיב תשובת תחייה לאומית מוחצת לשואה עצמה.

לפיכך, אפשר לומר, על-פי ההיגיון הדיאלקטי והרעיוני הפנימי הזה של אישים ואירגונים כגון השומר הצעיר ותנועות הקשורות עם הקיבוץ המאוחד, היוו העלייה ארצה והשתתפות במלחמת העצמאות, מכלול דינמי וחווייתי אחד. כך, אפוא, אבא קובנר, מפקד הפרטיזנים היהודיים, נעשה ל"קומיסר רעיוני" כמעט בנוסח סובייטי של חזית הדרום במלחמת העצמאות על רקע פוליטי וצבאי.

האמת היא כי נוסף להדים קיומיים של אירועי שואה ומלחמת העצמאות בדרום, השתלב אבא קובנר למעשה רק אז גם בשירת דור הפלמ"ח מיסודם של חיים גורי, ע. הילל, שלמה טנאי ואחרים – אך בעיקר של אמיר גלבוע. אך כאן ההערכה הפואטית, האסתטית והסמאנטית איננה בהכרח זהה עם ההערכה האידיאולוגית ועם חשיבויות היסטוריות במלחמות הפרטיזנים ובמלחמת העצמאות. האמת היא שדווקא נציגים בולטים של דור-המדינה בשירה ובביקורת-שירה נחלקו בדיעותיהם על ערכה האובייקטיבי המובהק של שירת אבא קובנר. אמנם איש לא הכחיש את הערך הפואטי המסוים שלה אך בעוד דווקא נתן זך ודוד אבידן, שהיו מבקרים קטלניים לא פעם, ייחסו חשיבות לפואמות מסוימות של אבא קובנר, גם מעבר לפרק שירי כוכבי-דורו יהודה עמיחי (וגם כותב שורות אלו) לא היו שותפים להצבת אבא קובנר בראש הפירמידה של משוררי דור הפלמ"ח – מקום שהיה שמור, לדעתם, בעיקר לאמיר גלבוע (אשר קישר וגישר, בדומה לס. יזהר בסיפורת), בין מיטב יצירה בני דורו למודרניזם העברי המרכזי.

בסוף רציתי לאזכר כאן, בהקשר לשירתו של אבא קובנר, ממלכת שירה אחרת שהיא רלוונטית לגבי הדיון ביצירתו, והיא יצירת היידיש של המשורר סוצקובר, (אשר תורגמה ברובה לעברית). אכן ברור כי סוצקובר, גם הוא היה קשור עם התנועה הפרטיזנית,  וגם יצירתו קשורה לשואה ולגבורה, והוא נותר קשור באורח האמיץ ביותר עם ספרות היידיש ושירתה, ולא עוד בזיקה ישירה לשירה העברית ולגבורת מלחמת העצמאות המתקשרת עם מאבק השרידות היהודית גם מהגולה. אך הוא הינו בעצם המשורר הגדול הקשור עם התמאטיקה של השואה (אומנם בלשון היידיש) בצידו של אורי צבי גרינברג במחצית השנייה של המאה העשרים. כך שאבא קובנר, על חשיבותו הוודאית, הוא בכל אופן בא במיקום שירי מסורבל במידת מה, מיקום שבין אמיר גלבוע בשירה עברית ואברהם סוצקובר בשירת היידיש מזה.