בימים אלו ישראל עומדת להצטרף לתופעה ספרותית ושמה "זוחל המבוך קארל". הספר הראשון בסדרה מאת הסופר מאט דינימן תורגם ויצא לאור בעברית בהוצאת הכורסא, בדיוק בזמן שהחלק השמיני (מתוך עשרה ספרים מתוכננים בסדרה) יצא לאור באנגלית.

״Dungeon Crawler Carl״, או DCC בקרב קהל המעריצים של הסדרה, היא אחת התופעות הספרותיות הכי מוזרות, מצחיקות ומפתיעות שצמחו בשנים האחרונות. לכאורה מדובר בקלישאה חבוטה עטופה בכמה רעיונות מגוחכים במיוחד. כדור הארץ מושמד על איזה רקע בירוקרטי (היישר מתוך מדריך הטרמפיסט לגלקסיה), והשורדים נשלחים להתחרות בתוכנית ריאליטי קטלנית המשודרת בכל רחבי הגלקסיה (ד"ש מהנרדף, משחקי הרעב ומשחקי הדיונון). בלב הסיפור עומד אדם בשם קארל שנכנס למשחק בלית ברירה, לבוש רק בתחתוני בוקסר ובמעיל עור, וחתולה פרסית מפונקת בשם הנסיכה דונאט, שהופכת במהירות לקוסמת דעתנית ודרמטית.

הספר כתוב בפרוזה פשוטה, זורמת ואפקטיבית. זו מתובלת בהומור שבבירור לא מתאים לכולם. הוא פרוע, גס, שחור, ציני ולעיתים פשוט סתם טיפשי. עם זאת, יש בספרים גם רגעים אנושיים ורגשיים, והם אפקטיביים עוד יותר דווקא בגלל כל האבסורד שסביבם.

כדי להפוך את כל העניין לעוד יותר מסובך, כל זה קורה בתוך ז'אנר זניח למדי הקרוי LitRPG או ספרות משחקי תפקידים. זהו ז'אנר שלוקח הרפתקאות בסגנון "מבוכים ודרקונים" ומשחקי מחשב ומעבד אותם לטקסט סיפורי, ובכלל זה עלייה בדרגה, נקודות ניסיון, תיבות אוצר והישגים, ועוד מכניקות סבוכות שצריך להבין ולעקוב אחריהן.

קארל, החתולה ודמויות נוספות רבות שהם פוגשים לאורך הדרך צריכים לשרוד ב״מבוך״ עצום ובו שמונה־עשרה קומות, וכדי לשרוד לא מספיק להרוג מפלצות: צריך לעשות את זה בסטייל, כי זוהי תוכנית טלוויזיה והצופים רוצים דרמה. צריך לגייס ספונסורים, לרַצות את ההפקה ולהתמודד עם מערכת הבינה המלאכותית ששולטת בכל זה ונעשית מוזרה יותר ויותר. כל ספר בסדרה מכסה קומה או שתיים וכל קומה שונה מחברותיה ומלאה בחוקים חדשים, מלכודות, בוסים וסכנות אחרות, והשעון תמיד מתקתק.

ואיכשהו, כל הטירוף הזה עובד.

לסדרת הספרים קהל אוהדים קולני ומיסיונרי שמנסה להכריח את כל סביבתם לקרוא אותם (או להקשיב לספר השמע, אבל עוד עליו בהמשך), וכל מי שיש לו נגיעה בעולם הגיקי ראה לאחרונה את הפיד שלו ברשתות החברתיות מוצף בתמונות של חתול עם משקפי שמש יורה לייזר מהעיניים, גבר בתחתוני בוקסר לבנים עם לבבות אדומים ומגיני בירכיים משוננים, כריש פטיש עם רגלים מכניות, ועוד.

דינימן פרסם את הספר בהוצאה עצמית בשנת 2020, שיא ימי הקורונה. הספר והמשכיו צברו קהל קוראים הולך וגדל עד שבשנת 2024 רכשה הוצאה מסורתית, הוצאת פינגווין, את הזכויות, הוציאה את הספרים מחדש בכריכות קשות ודאגה להפצה רחבה הרבה יותר. לאחרונה עשה האיש בתחתונים צעד גדול נוסף: השחקן והמפיק סת' מקפרלן (איש משפחה, אבא אמריקאי וטד) רכש את הזכויות להפוך את הספרים לסדרת טלוויזיה, וזו כבר נרכשה על ידי פיקוק, שירות הסטרימינג של NBC.

כמוציא לאור עצמאי, דינימן פיתח קשר קרוב במיוחד עם הקהל שלו. הוא מנהל קהילות בכמה וכמה אתרי אינטרנט ומרבה להשתתף בדיונים בהן, וכך מזין את הפאנדום הנלהב והאובססיבי של הסדרה.

הכוח הגדול ביותר של הסדרה הוא הדמויות שלה. מערכת היחסים בין קארל לדונאט נשמעת על הנייר כמו גימיק חד־פעמי, אבל בפועל היא כלי אפקטיבי מאוד לשיחה על משפחה, התבגרות, טראומה, חובה ומחויבות ונושאים רבים אחרים. מה שמתחיל כפארודיה פרועה על משחקי מחשב ותוכניות ריאליטי מסתיר סיפור מפתיע בעומק שלו. למרות ההומור האבסורדי, ההודעות המטופשות של ה־AI בעל הפֶטיש לכפות רגליים והופעתה של דמות של עז מדברת (שהיא בעיניי אחת הדמויות הכי מכמירות לב בסדרה), הסדרה מצליחה להיות אנושית מאוד.

דינימן גם מצליח ליצור תחושה של עולם אמיתי, גדול יותר מדל"ת האַמות של הגיבורים המרכזיים. רבות מדמויות המשנה עגולות ומלאות, ואנחנו חשים שיש להן עולם וסיפור שלם משלהן, שאנו מתוודעים רק לחלק קטן ממנו (בספרים המאוחרים העושר הזה של דמויות משנה טובות הופך במידת מה לנקודת תורפה, כי כבר קצת קשה לעקוב אחרי כל כך הרבה דמויות שאכפת לנו מהן, אבל זה נושא לדיון אחר).

ככל שמתקדמים בספרים, הסאטירה הולכת ונהיית ברורה יותר. מתחת לבדיחות מסתתרות אמירות על עולם אכזרי של ניצול, צרכנות־יתר, בידור המוני ואנשים שמוכנים לצפות בזוועות כל עוד הן מוצגות כמו מופע נוצץ.

כל זה טוב ויפה, אבל לא מסביר איך הפך "זוחל המבוך קארל" לתופעה בקנה מידה כזה. נכון, נקודת הפתיחה היא אבסורדית ומסקרנת ומשתמשת בהרפתקת משחק קלילה ומטופשת כדי למשוך אותנו פנימה לעולם רחב יותר. יש פה איזון בין הומור שחור ואפל לבין עומק רגשי. יש קריצות לתרבות פופולרית, ואפילו קלישאות, אבל גם המון המצאות מקוריות להפליא. יש לעג קל לכל מערכת המשחק, אבל היא מפותחת לפרטי פרטים, והאיזון בין המרכיבים האלו יוצר משהו מיוחד וחדש.

מעבר לזה, יש המייחסים חלק גדול מההצלחה של הסדרה לספרים הקוֹליים, שאותם מקריא שחקן בשם ג'ף הייז. הייז, כמעט לגמרי לבד, מעניק קולות ייחודיים למאות דמויות אקסצנטריות ורכש לו קהל מעריצים עצום. יש אף הטוענים שזו אחת מחוויות ההאזנה הטובות שקיימות היום. ההפקה כוללת גם אפקטים קוליים קטנים ותוספות שמעצימות את תחושת תוכנית הריאליטי המטורפת של הסדרה.

בסופו של דבר, Dungeon Crawler Carl היא סדרה שאינה דומה כמעט לשום דבר אחר. זוהי רכבת הרים כאוטית, מצחיקה, אלימה ומלאת לב. היא מגוחכת לחלוטין, אבל גם חכמה מאוד. אלימה ומטופשת, אבל גם מלאת רגש. מי שיתחבר לטון שלה עלול למצוא את עצמו נשאב עמוק לתוך העולם הזה, כמו חבר בכת מעריצים משונה במיוחד, שרק מחכה לשכנע את הקורבן הבא להתחיל לקרוא.