(יכין ובועז?)

אסף ענברי, נתן ועמוס. ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2026, 255 עמודים

מחקר? הגות? יצירת-לב? – בעיות

לכאורה, ביצירה זו, הרביעית, ממשיך ענברי את דרכו בשלושה הרומנים הקודמים שלו. לא כך בדיוק. כאן הצד ההיסטורי, העובדתי, צד המחקר והמסמכים, גדול יותר ובולט יותר מאשר בשלושה הרומנים. לאורך כל הספר נמצא הקורא בספק אם הוא קורא הגות או מחקר או מבדה ויצירת לב? לא ברור לקורא בספר זה של ענברי, האם ניתן להבחין בבירור בין המחקר העיתונאי שבו לבין ההגות שבו ולבין סיפור המבדה שבו? האם השילוב ביניהם יוצר תמונה ברורה?

לצד הסיפורי הפיוט שבספר זה תורמת גם העובדה שמאתים חמישים וחמישה העמודים שהוא מכיל מחולקים לשמונים ושניים פרקים קצרים מאוד, היוצרים, בעצם היותם קצרים מאוד, תחושת פיוט לא מובנה.

חלק משמונים ושניים הפרקים עוסקים בנתן אלתרמן, יצירתו וחייו, חלק מהם עוסקים בעמוס עוז יצירתו וחייו. חלק קטן מן הפרקים עוסקים בשניהם יחד, בפגישות בין שניהם. אם כך, מרבית הפרקים בספר זה, שהוא ספק עיון ספק רומן, הם תיאור של אלתרמן ללא קשר אל עוז או תיאור של עוז ללא קשר אל אלתרמן.

הרקע ההיסטורי לספרות הישראלית במאה ה-20

שני היוצרים המתוארים בספר זה, נתן אלתרמן ועמוס עוז, הם שניים מגדולי הספרות העברית החדשה. אם כך, כל דיון במה שנעשה בספר זה צריך להתחיל בידיעת ההיסטוריה של התחדשות הספרות העברית מזה למעלה ממאה וחמישים שנים, מהמחצית השנייה של המאה ה-19.

נתחיל בהתייחסות אל הקהילות היהודיות באירופה במאה ה-19, בהן החלו ניצני הספרות העברית החדשה. בקהילות אלה, הָרַב הוא העומד בראש כל קהילה יהודית מזה דורות רבים. הָרַב הוא מעין פרשן של מסורת, במשך דורות על דורות בחברות יהודיות בגולות השונות.

במאה ה-19, מתעוררת תנועה חילונית בחברה יהודית במקומות שונים באירופה, בקהילות שונות, תחילה בגרמניה ולבסוף ברוסיה. היא מתעוררת כנגד הפרשנות המסורתית המלכדת. זוהי תנועת השכלה, שמגיעה לתרבות היהודית באירופה בראשית המאה ה-19, באיחור, מאה שנה לאחר שההשכלה מתעוררת באירופה, וכבספרות האירופית הכללית היא מתחלפת כבר בזרמים חדשים. במקום המלך ובמקום הכהן, שעמדו בראש החברה היהודית העתיקה, מזה דורות רבים מאוד מכהנים רבנים כמנהיגי הקהילות. אלה שואבים את סמכותם, הנובעת מהתנ"ך ופרשנויותיו לאורך הדורות.  ההשכלה העברית החילונית באה לבעוט בהם, והיא, כתנועה של "עם הספר", מעמידה את המשכיל, את הסופר החילוני, בראש המהלך ההיסטורי.

התנועה הציונית, שבאה, בין השאר, לפרש פירוש לאומי את ההשכלה, מעמידה, אפוא, גם היא את הסופר, איש הרוח, איש המלה הנכתבת ונקראת, בראש התנועה. איש הרוח, איש הספר, בא גם במקום הנביא. כמו כן, השלטונות, במדינות השונות בהם יושבים יהודים, אינם רואים בסופר בעברית דמות מסוכנת לשלטון. וכך, גם הרצל, גם אחד העם וגם ליליינבלום – שלושה מראשי שלוש תבניות היסוד של הציונות – מוצגים בסופרים וכעיתונאים, אנשי המלה העברית הכתובה. וכך, מהיווצרות הציונות בסוף המאה ה-19 והלאה, עומדים אנשי רוח, יוצרים, בראש המהלכים החברתיים.  

בספר שלפנינו, אסף ענברי פונה אל שניים מהעומדים בראש שני דורות בהתחדשות התנועה הציונית  במאה ה-20, מבלי להדגיש כי אלה עומדים בראש תנועה לאומית חילונית מתחדשת, וזאת בשני דורות שונים  – כשלושים שנים מפרידים בין הולדת אלתרמן המבוגר יותר לבין הולדת עוז הצעיר.

שעטנז

כאן לב הבעיה הגדולה שבספר. מראשית הקריאה בספר הקורא אינו מבין למה עליו לצפות כקורא? מהי המסגרת של ספר זה? אי-הבנה זו היא הסיבה לכך שכאן, במאמר זה, אינני קורא ל'נתן ועמוס' מחקר ואינני קורא לו רומן אלא – ספר. ספר שמעניין בחלקים שונים שלו, אבל חסר מסגרת שלימה כלשהי.  

כשעמוס עוז נולד, קיים כבר ספר שיריו הראשון של אלתרמן, 'כוכבים בחוץ'. ספר שירים שאינו רק ספר שיריו הטוב ביותר של אלתרמן, אלא הוא הטוב שבספרי השירה העברית שנכתבו עד כה בספרות העברית. שלושים השנים המפרידות בין עוז לבין אלתרמן הן דור ספרותי שלם, וכשעוז נולד קיים כבר 'כוכבים בחוץ', ספרו הנפלא של אלתרמן. עוז נולד אל תוך ספרות שאלתרמן כבר עיצב.  

העובדה שאלתרמן ועוז שייכים לדורות ספרותיים שונים, אינה בסיס לספר וגם לא נושא בספר. בנוסף, הרבה מאוד הבדלים נוספים קיימים בין שניים אלה ויצירותיהם. האחד עיקרו שירה והשני – סיפורת; האחד הוא גדול משוררי העברית בכל תקופת התחייה והשני יוצר מעניין וחשוב, שזכה להרבה הערכה, אבל לא לקביעתו כגדול מספרי העברית; כל אחד מהם בא מבית אחר, התחנך חינוך אחר ועבר מסלול חברתי שונה מזה של קודמו. אלה שני יוצרים שהכירו אחד את השני, אבל לא היו חברים, לא פעלו כחברים ולא הוצגו כך בתרבות החברה שבה חיו ובה פעלו. בקיצור, שניים שאפשר להעמידם אחד ליד השני, אבל אין כל סיבה מיוחדת לעשות זאת, והכותב, אכן, אינו מביא סיבה כזו.

ובנוסף, העיצוב הלשוני של הטקסט כולו ממחיש היטב את המבוכה שבקריאתו. חלק גדול מאוד מן הטקט מובא במירכאות כפולות. מירכאות כפולות, העומדות בראש הכתוב ובסיומו, יכולות לציין כי הדברים שבין המירכאות הם מצוטטים, מובאים, כלשונם, ממקור שמחוץ לספר. אבל מירכאות כפולות יכולות לציין כי הדמות המתוארת בספר אומרת כך את הדברים במירכאות כדמות ספרותית, כמשוחחת סיפור של מבדה. בספר שלפנינו, חלק מהדברים הם, אכן, ציטוט ממקורות שאינם מובאים בצורה ברורה, אבל חלק מהם הם לשון הדמות כדמות ספרותית, כסיפור.  וקשה לקורא להבחין מה האפשרות המתאימה. בקיצור – שעטנז היוצר מבוכה.

שני נושאים ועירוב ביניהם

שני נושאים עיקריים חוזרים ונדונים בספר – אחד נושא פוליטי והספרות בשוליו, והשני הוא נושא ספרותי והפוליטיקה בשוליו. האחד הוא פרשת לבון שראשיתה בסוף 1954, המהדהדת אצל אלתרמן, והוא עוסק בה החל מפברואר 1955. הנושא השני הוא הספרות העברית בחברה הישראלית שמייד לאחרי מלחמת ששת הימים,  הן בפעילות אלתרמן והן פעילות עוז. 

כך, למשל, בפרק 53 (ע' 161-160) מתואר כיצד, אחרי מלחמת ששת הימים, עמוס נפרד מטליק (אלוף ישראל טל), שלידו היה עוז במלחמה. עוז עוזב את טליק, יוצא לירושלים המזרחית ומרגיש זר, כובש, לא טוב. כל זה מתאר ענברי "בלי אסמכתאות", כסופר היוצר את הדמות שלו, גם אם היא דמות היסטורית. הקורא אינו יודע אם סיפור זה מתאר עובדות שלהן מקורות היסטוריים, או הוא מסתמך על דברים שאמר עוז עצמו, או מקורו בדמיונו הספרותי של אסף ענברי היוצר דמות.

חלק מתהודת מלחמת ששת הימים אצל עמוס עוז נמצא בפרק 54 (ע' 167-162), בתוך התיאור של הליך יצירת חוברת 'שדמות', שתכלול דברים שסופרו בפגישות אנשי 'שדמות' עם הלוחמים החוזרים. פגישות אלה נוצרו ביוזמת עמוס עוז, ועוז הוא גם אחד מן המנחים פגישות אלה. דווקא במקום שבו יש, לכאורה, רקע דוקומנטרי לדברים, הם מובאים בצורה לא ברורה.  האם הדברים שבמירכאות הם כולם מן המקור, מלשון הפנייה של עוז אל הלוחמים, או זהו ניסוח חדש. לא ברור לקורא עד כמה זו  הפנייה של עוז אל הלוחמים, ועד כמה אלה מחשבותיו של הכותב, אסף ענברי, על דברי עוז ומתפישתו אותה.

ימין מול שמאל, אחרי מלחמת ששת הימים

די בהרחבה מתואר כיצד, לאחר מלחמת ששת הימים, מתחזק ומתגבש הפער בין ימין ציוני של אלתרמן ובין שמאל ציוני של עוז.  אחרי מלחמת ששת הימים, כשעמוס עוז מסיים את כתיבת 'מיכאל שלי', ושולח אותו להוצאה, הוא מתיישב לכתיבת מאמר ארוך על יחסי יהודים וערבים בארץ ישראל. במאמר זה  הוא כותב, בין השאר – "תוצאות המלחמה האחרונה מעמידות את הציונות בפני הכרעה גורלית: האם יכריע מעתה בציונות אותו [—] זרם של רומנטיקה לאומנית ושל הזיות גדלות והתחדשות מיתולוגיות [—] תסביך של התחדשות לאומנית [—] ראיית מדינת ישראל כ'פעולת תגמול' ענקית כנגד 'השפלתנו ההיסטורית'" (ע' 213).

אשר לזהות הפלסטינית, כותב עוז באותו מאמר כי – "הם ערבים שפלסטין היא המולדת שלהם. השאלה באיזו מידה כבר התפתחה אצלם תודעה לאומית, היא לא רלוונטית לעניין זכותם על מולדתם". (שם). ובהמשך מביא ענברי את סיכומו של עוז במאמר זה – "נגיע אתם לפשרה כששני הצדדים יבינו שיש פה טרגדיה [—] הארץ הזאת היא מולדת של שני עמים שנגזר עליהן להתקיים זה לעומת זה. ולו גם בחירוק שיניים, מפני שאי-אפשר להכריע בין צדק לצדק." (ע' 214)

כך, בהמשך מתאר ענברי כיצד עמוס עוז מזדהה עם בן גוריון, המעמיד את החיים עם הערבים לפני ארץ ישראל השלימה. עוז רואה  באור חדש את תפישתו הלאומית הממלכתית של בן גוריון ומזדהה אתו. מולו – "אלתרמן החדש", שהתחיל בהזדהות עם בן גוריון, ועכשיו אלתרמן מתנגד לו, ועובר מהציונות של בן גוריון אל תפישת ארץ ישראל השלימה (ע' 223-222)

ציטוט אופייני מדברי ענברי

התרבות והספרות העברית בתוכה נשארו, גם אחרי מלחמת ששת הימים, בעלות אופי ציוני  שמאלי. אלתרמן "חוצה את הקווים", מהפשרה בה דגל השמאל בו צמח, לממדי הענק בהם מאמינה האופוזיציה של הימין. הרבה נכתב על כך כאן. הנה ציטוט מרכזי בנושא – "בעיני מתנגדיו הפוליטיים [—] הוא (אלתרמן – א.ב.) הגיע עכשיו אל התחתית. הוא התחיל בפסגה של 'כוכבים בחוץ', ומאז רק הידרדר. הידרדר כמשורר, מספר לספר, אחר כך הידרדר ממשורר לפובליציסט, מפובליציסט לעסקן של רפ"י, ומשם אל התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

ואילו הוא הרגיש, להפך, שמאז 'כוכבים בחוץ', הוא התבגר מספר לספר, פחות ראוותני ומצועף, יותר ישיר ומחויב, [—] ממחברם של שירי הווי תל אביבי, הוא הפך בתקופת השואה [—] למשורר הלאומי [—] אחרי קום המדינה, במקום להתבשם ממעמדו כמשורר הלאומי, הוא יצא באומץ כנגד [—] מפא"י, נגד עמדת העיתון שבו כתב [—] הוא היה המשורר הפופולרי ביותר בתרבות הישראלית – והוא בעט בזה כדי להשמיע את דעתו הלא פופולרית" (ע' 209) ענברי ממשיך כאן ומדגיש כי לעמדתו הקיצונית ביותר הגיע אלתרמן כשבעט גם בכל השאר, כולל בקשר עם בן גוריון, כדי להשמיע את דעתו בנושא ארץ ישראל השלמה.

מכתב גלוי לעמוס עוז

לסיכום, אני רוצה להעלות נושא אישי שלי, שאולי מאיר באור חדש את עמוס עוז, על פעלו הספרות ועל פעלו הפוליטי:  

בשנת 1995, כשהופיע ספרו של עמוס עוז, 'פנתר במרתף' (כתר 1995), הייתי עורך כתב-העת 'מאזנים', הירחון של אגודת הספרים, ופרסמתי בו מאמר של ביקורת קשה על הספר. המאמר נכתב כמכתב גלוי לעמוס עוז, וכותרת המאמר הייתה, אכן, "מכתב גלוי לעמוס עוז". במקביל לפרסומו, המאמר נשלח גם כמכתב לעמוס עוז. במכתב זה הדגשתי את ההבדל בין כתיבתו הסיפורית של עוז מראשית דרכו לבין עמדתו הפוליטית-החברתית במאמריו; הבדל שמגיע לפעמים עד הצגת שתי פנים סותרות ביוצר. תחת אותה כותרת, מאמר זה מופיע גם בקובץ המאמרים שלי, 'סוף מאה וסף מאה' (פורסם ב-2001. עמ' 188-183).

בסוף אותה שנה, ב-24.11.1995, ענה לי עמוס עוז במכתב אישי, ואת משלוח המכתב אלי הוא התנה בכך שכל עוד הוא חי, לא אפרסם מכתב זה שלו אליי. אכן, עד היום המאמר לא פורסם, והוא נמצא במכון 'גנזים' (הארכיון הגדול בעולם לספרות עברית, על שם אשר ברש). אצטט כאן כמה עניינים ממכתבו זה של עוז. עכשיו, לאחר שעמוס עוז כבר איננו כאן, מותר לי להביא פעם ראשונה חלקים ממנו. כך הוא כותב:

"אני מירושלים ולא הייתי יכול לחיות בלעדיה אבל בשנים האחרונות אני מוצא כי קשה לי לשהות בה יותר מכמה ימים כי האווירה מלאה קיצוניות. לעומת זאת, תל אביב כמעט ואיננה בסיפוריי [—] אבל טוב לי לבוא להיות בה כמה ימים ויותר. [—] ירושלים קרובה לי מאוד אבל אני כעת לא כל כך אוהב אותה. תל אביב לא קרובה לי ואני דווקא די אוהב אותה עכשיו.

[—]

האם אין ניגוד בין האידיאולוגיה הפוליטית שלי לבין הכתיבה. והתשובה הפשוטה היא יש, במידת מה, ואני לא מרגיש שזה משתק אותי אלא רק מחשמל קצת: יש דברים שבהם אני שלם עם עצמי ועליהם אני כותב מאמרים ומדבר בראיונות, ויש דברים שבהם פועלים אצלי כמה קולות – או כוחות – ועליהם אני מספר בסיפורים, ואינני מרגיש חובה לישר קו ולכתוב סיפורים שיתאימו לנאומים פוליטיים שנאמתי.

[—]

רומנטיקן, כן – אף כי אולי רומנטיקן שכותב בעיקר על סכנות הרומנטיקה ועל כוחות-הפרס שבה, ומעוניין להגיע לחוף הַחוֹלוֹנִי של הים ולא לחוף של 'מלכות על ים ערפילי'. אם כבר אז אולי אפשר לסמן שאני כבר הרבה שנים בנסיעה (עם קצת פיתולים ורגרסיות) מן האוקיאנוס הרומנטי דרך המיצר אל הים התיכון."

קטעים אלה ממכתבו אלי נראים לי סיום נכון למאמר על 'נתן ועמוס'.

תודה.