בְּעָבְרִי בָּרְחוֹב הַצַּר, הַמְּשֻׁנָּק,

נִשָּׂא הַזְּמַןֹ שֶׁלְּצִדִּי כְּרוּחַ סְעָרָה

וּמִשֶּׁחָלַף עַל פָּנַי

זָרַק מִלָּה אוֹ שְׁתַּיִם,

מִהֵר לְעִנְיָנָיו מִבְּלִי לְהִתְחַיֵּב

שֶלֹּא יִגַּע בִּי.

חַיִּים מִחוּץ לַזְּמַן מְשׁוּלִים

לְחִידַת הִתְהַוּוּת עוֹלָמֵנוּ הַקָּטָן

אֵין בְכֹחִי לְאָמְדָם

וְאֵין בִּרְצוֹנִי לְאַבְּדָם –  –  –

בַּלַּיְלָה,

מִשֶּׁנָּעוּ גַּגּוֹת הַבָּתִים כִּבְרוֹשִׁים בְּעֵינַי

וְקָרוֹב הָיִיתִי לְהֵרָדֵם,

נָחַת מְלַוִּי הַוָּתִיק עַל כֶּתֶף הַהַר

הִצִּית יָרֵחַ

וְעָשָׁן פִּיו נָפוֹץ בָּעֵמֶק

כַּעֲרָפֶל רַךְ.

בְּבוֹא הַשַּׁחַר,

הִתְכַּסֵּיתִי בַּשְּׂמִיכָה מְפֻיָּס

כְּטַל שֶׁהִפְשִׁיר מִצִּנַּת הַלַּיְלָה

וְנָטַף מֵעַלְעָלֵי הַתִּלְתָּן

כְּמוֹ בֵּין יְדִידִים