עורכת, סופרת, סופרת ילדים, כללו של דבר אשת ספרות אמיתית

אני חב הרבה מדרכּי בספרות לתלמה אדמון (2025-1950). בין השנים 2005-1995 היא הייתה עורכת מדור הספרות של עיתון "מעריב" והיו אלה שנים שבהן התעצבתי לא מעט מבחינת טעמי הספרותי ויכולותיי, ותלמה הייתה עורכת פתוחה וקשובה מאוד במקום מרכזי, עורכת שלא שוקטת על שמריה וחוזרת אל המוּכּר והידוע, לא הולכת על בטוח, עורכת שתמיד בחיפוש.

עד 1995 כתבתי מעט ביקורת בעיתונים נישתיים ומפלגתיים. היו שם, בשמאל האהוב של פעם, עורכי ספרות פתוחים שקיבלו מבקרים צעירים, די אם נזכיר את עמוס לויתן ב"על המשמר" ואת פסח מֵילין בעיתון "דבר", ובכתבי העת: "מאזנים" אצל העורכים משה בן-שאול ואורציון ברתנא ו"עִתון 77" בעריכת יעקב בסר. אבל אני רציתי, כמו כולם, לשחות בבריכה של הגדולים באופן חופשי ולכתוב ביקורות פֶּריודיות בעיתון יומי גדול ואז "מעריב" היה באמת עיתון גדול.

אינני זוכר מי קישר אותי לתלמה, אבל נדמה לי שהיה זה חברי המשורר, המבקר, העורך והמתרגם רפי וייכֶרט. מה שאני כן זוכר הוא שנפגשנו והיא קיבלה אותי במאור פנים ובפתיחות רבה, שהפתיעה אותי, כי אנשי ספרות בעלי מעמד במקום מרכזי יכולים להיות צייקנים לא קטנים, והיה קליק בינינו. דיברנו על סופרות, סופרים ובכלל על סִפרות, והיא הכירה לי את הסגנית שלה הנהדרת אסנת בלייר.

באותה שיחה גורלית מבחינתי היא פשוט אמרה לי אַנְטְרֶה. רק תבוא. נשלח לך ספרים, אתה תשתפשף ותכתוב כל הזמן טוב יותר. אני מבטיחה לך. עוד אמרה: ראיתי בעיתונים המפלגתיים שאתה כותב סיפורים. תשלח לי כמה מהם ואחד אבחר לחגים. וכך היה. היא פרסמה על פני עמוד שלם בחג את סיפורי "כֶּנֶס" ואחר כך עם השנים קטעים בהיקף של עמוד שלם מן הרומן הביוגרפי שלי על נֹחַ שטרן "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נֹחַ שטרן" ועוד לפני כן מן הנובלה שלי "ז'אק", נובלה ביוגרפית על ז'אק ברל. כן כן, הייתה בה חמירות סבר מחד גיסא, אבל מידה רבה של פתיחות מאידך גיסא, ובדומה לסופרת ולעורכת לילי פרי באתר "סלונט" הייתה לה נאמנוּת וקנאוּת לכותבים שלה, והיא הייתה מוכנה להילחם עליהם כלפי חוץ וגם כלפי פְּנים בתוך מערכת העיתון הלוחצנית עצמה.

היא תמכה במשך שנים במבקר הטוב והאקסטרימי, השנוי במחלוקת, אמנון נבות. היא טיפחה את הביקורות הקצרות האינטלקטואליות והמבריקות של יורם מלצר. בקיצור, עשתה טוב ועשתה מדור ספרות טוב ואיכותי. היה לה גם הומור בריא. אני זוכר שכאשר נפלה טעות הגהה מצערת ומהותית ברשימת ביקורת שלי על המשוררת ויסלבה שימבּורסקה, צלצלתי אליה ירוק וטרוּד בשעה אחת עשרה בלילה והיא אמרה לי בשקט: מה קרה? סיפרתי לה ושמעתי אותה צוחקת מאחורי הקו ואומרת: בפעם הבאה תתקשר אליי בשעה כזאת רק אם עמוס עוז ימות.

עמוס עוז בשנים ההן היה שם נרדף לספרות עברית וכל הזמן דובר כי אוטוטו הוא יקבל פרס נובל. היא לא אהבה את הפרוזה של עמוס עוז. היא נראתה לה פסיכולוגיסטית מדי וחוזרת על עצמה, צרה מדי בהיקפה, ולא מספיק עמקנית ואינה מצדיקה את מרכזיותה. לעומת זאת העריצה בכל ליבה את הסופר ס. יזהר על יכולת האלתור הלשונית שלו, על הזרימה בשפה, המצלוליוּת והתודעה. לדידה הוא היה סופר שלא מוותר לקורא. היא אהבה פרוזה ניסיונית אוונגרדית.

לימים נפטר עמוס עוז וכעת היא הלכה לבית עולמה בגיל 75. אשת ספרות אמיתית. אני זוכר היטב אנקדוטות שקרו לי איתה לנגד עיניי, פּכּים קטנים שנחרתו בי. הנה דוגמאות אחדות למידת הפתיחות האנושית ולמוּדעות שהייתה לה למרות חמירות הסבר הספרותית: יום אחד באתי אליה ואני רואה אצלה סופר מוכּר, איש בעל חזות מרשימה ואף מרשים. היה זה לא פחות ולא יותר אברהם ב. יהושע. הוא בא לתת לה לכבוד החג פרק מתוך הרומן החדש שלו. גם אותו היא קיבלה במאור פנים ואחרי שהלך אמרה לי: ראית איך היה חשוב לו לדעת מה אני חושבת על הפרק שנתן לי. סופר כל כך ידוע ועדיין לא איבד את הקשר עם הקוראת. הרי יכול היה לתת את הפרק וללכת, אבל הוא יודע שאני מאוד אוהבת את סיפוריו הקצרים המופשטים, הסמליים משהו, ופחות אוהבת את הרומנים הריאליסטיים הפסיכולוגיסטיים שלו, נתחי מציאות, גופי מציאות, והוא רצה לדעת, ממש כמו פרח סופרים, אם אני אוהבת את הפרק שהוא נתן מתוך הרומן כמו את הדברים המוקדמים. אמרתי לה: ומה אמרת לו? ענתה: אמרתי לו שזה טוב ואני אפילו אוהבת, אבל זה לא כמו הסיפורים המוקדמים.

מקרה אחֵר היה עם מבקר עבר לא כל כך יְדוע שֵׁם שעשה עבודת שטח חשובה בשם מרדכי אבישי. ישבתי אצלה בחדר ובדיוק הוא נכנס. אבישי היה מבקר טוב. אני זוכר רשימת ביקורת נהדרת שלו בכתב העת של אגודת הסופרים, "מאזנים", למשל, על הסופר אלבּר כהן. יופי של רשימה. אבל בשנים האלה כבר באו כוחות ביקורת חדשים בדמותי, למשל, והוא כבר התקשה לפרסם מדבריו בעיתון היומי. היה נכנס לתלמה בדחילו ורחימו, ותלמה גם אותו קיבלה במאור פנים כי ידעה את ערכו, וגם את רשימותיו שהביא לה פיזית במו ידיו, פרסמה. הקיצור, היה בה צד של מענטש.

אבל קרה לה לדידי משהו בדרך. היא נתקלה ברוע האנושי וצרות העין והתקשתה להתמודד איתו. כאשר מונה אמנון דנקנר לעורך "מעריב", אדם של מחלוקות, ריבים, טינות, סופר אמיתי ואיש לא קל בכלל, אדם שהכּוחנות האינטלקטואלית הייתה חלק אינהרנטי מן האישיות שלו, הוא ותלמה לא הסתדרו. הדבר הראשון שהוא רצה לעשות בגלל היומרות הספרותיות שלו הוא לסלק אותה מהתפקיד אחרי עשר שנים, ותלמה שנתקלה פתאום בגילויי רוע מצידו, לא ממש ידעה איך להתמודד עם זה. היא פוטרה לבסוף והלכה לערוך במקומות אחרים, אלא מאי, אני נשארתי איתה בקשר, אבל חשתי שמשהו בראיית הטוב שבה נפגע.

היא הפכה נקמנית יותר וביקורתית יותר כלפי המערכת הספרותית. היא הפכה מרירה יותר כלפיה. הייתי נפגש איתה בבתי קפה, מראה לה דברים שלי, והיא הייתה מאוד מסויגת גם כלפיי כאילו זנחתי אותה וגם כלפי המערכת הספרותית שאני נתפסתי בעיניה כאחד מבניה. משהו בה נשבר בעקבות הפיטורים ההם. אדם לא חייב להישאר כל חייו בתפקיד הנחשק שעליו חלם ואותו הוא אוהב וצריך לדעת, לדעתי, ללכת הלאה, ותלמה התקשתה, דווקא מפני שהייתה אישה טובה שנתקלה ברוע שלא הגיע לה. תמיד היה בה קורֶט אליטיסטיוּת, אבל לא היה מן הרוע וצרות העין, האגואיזם הצרוף, המאפיין את המערכת הספרותית. אני חייב לכתוב כאן שהיא באמת השתדלה להיות רעה כלפי המערכת הספרותית, אבל היא לא הצליחה באמת כי במהותה הייתה טובה ופּלורליסטית וקשובה לקולות רבים.

פעם, כשכבר הייתה עורכת לתקופה קצרה בהוצאת מודן, אחרי שפוטרה מ"מעריב", היא ערכה אנתולוגיה שעסקה כמדומני במליֶיה העיתונאי התרבותי שכל כך טרד אותה בשנים ההן, מעין אנתולוגיה ארס-פואטית במובן הרחב של המושג. קראו לה "העיתונאי שחצה את הקווים". היא ביקשה ממני סיפור ונתתי לה סיפור הקרוי "בעל הטור". בשנים ההן היה לי ב"מעריב", אחרי שהיא עזבה, טור שנקרא "שיר והערה" והייתי מפרסם בו אצל העורכת שהחליפה אותה דנה אלעזר-הלוי – עוד מישהי, כמו תלמה, שלימים התפתחה יפה להיות סופרת לילדים ולבני הנעורים – שיר מספר חדש בלוויית קומנטציה קצרה. "בעל הטור" היה סיפור קליל וסאטירי על כך שהמשוררים רודפים אותי כדי שאפרסֵם אותם בטור ואחד אפילו לוחץ עליי באיומֵי אקדח. אני זוכר שגם המבקר מנחם בן, שהיה ידיד שלי, נכנס גם הוא לסיפור כדמות.

תלמה אמרה שהנושא חשוב, אבל הטון של הסיפור צריך להיות רציני ואחֵר. כיוון שהסיפור בא מבית המטבחיים שלה, היא חשה מאוד קרובה אליו, אבל התעקשה קדורנית שהנושא חשוב, אך הטון של הסיפור חייב להשתנות. הקיצור – היא ערכה לי את הסיפור מאל"ף עד תי"ו ואני כמעט לא הכרתי אותו. כל הסיפור הלעגני הזה, הכולל גם לעג עצמי, הפך להיות משהו חמור סבר ועצוב ממש כפי שחשה באותן שנים תלמה כלפי המיליֶיה הספרותי. הקיצור – היא רצחה לי את הסיפור. זה לא היה סיפור שלי. חשתי שזה היה סיפור שלה. זה מה שהיא חשה כלפי המיליֶיה. אולי בשל טוב ליבה, אולי בשל כֵּנותה, אולי כי הייתי צריך את הכסף – זה לא היה הרבה כסף, אבל בכל זאת – נתתי לה לפרסם את הסיפור והוא הופיע באנתולוגיה ההיא. עד היום אני מצטער על זה ובשנים שעוד ראיתי את האנתולוגיה הזאת בחנויות הספרים, הייתי עושה מעשה דבּילי ביותר ומחביא אותה במדפים האחוריים, מצניע את קיומה. חחחחה, למי באמת אכפת. אחר כך פרסמתי את הנוסח הסאטירי המקורי של הסיפור שאיתו הייתי שלם בכתב העת "עמדה", אבל אחרי הסיפור הזה הלכנו והתרחקנו. זאת הייתה עובדה.

אני מעדיף לזכור את הדיאלוגים הממושכים איתה על שירה וסיפורת ואת העובדה שזכיתי לגמול לה על שקיבלה אותי בלב פתוח לספרות בזה שפרסמתי בכתב העת "עמדה", שאני הייתי ועודני אחד מעורכיו, את הסיפורים הקצרים האווירתיים שלה שהיה בהם משהו כל כך אותנטי מן המתרחש בינו לבינה וכונסו כמה שנים אחר כך בְּספר תחת השם "אגמים" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2005), לדידי הספר הכי חשוב שלה. היא גם הייתה סופרת ילדים רגישה כי היה בה צד ילדותי ואנושי שלא בגר. מהסיפורים הקצרים שלה פרסמנו, הסופר והמבקר ירון אביטוב ואני, גם באנתולוגיות הנושאיות שערכנו. הייתה כלת פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול וזכתה בצדק בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. הייתה אשת ספרות אמיתית ודעתנית. יהי זכרה ברוך.