יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ

אָבִינוּ לְבָנֶיךָ אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ

כדי להכין אותנו לאירוע הדרמטי של תפילת ראש השנה, סבא לימד אותנו את הפיוט המרגש "יה, שמע אביוניך".

הנחלת המורשת נעשית מאב לבנים , מסב לנכדיו, דור לדור יביע אומר והשרשרת נמשכת בכוח הזיכרון.

ראש השנה נקרא בתורה 'יום הזיכרון', והוא זמן מיוחד לחשבון נפש של עם ישראל, שהוא קהילת זיכרון. ראש השנה מלמד אותנו את הצו 'אִם לא אשכּחכי'.

שמו של החג ”ראש השנה” מבטא את זיקתו לא' בתשרי. השם "ראש השנה" מופיע לראשונה במשנָה, במסכת שביעית ובמסכת ראש השנה. בלוח השנה במגילות קומראן, וכן בתפילות ראש השנה ובברכות הנאמרות בו, נקרא החג ”יום הזיכרון”.

העם היהודי  הוא עם קדוּם, ששָׂרד באורח פלא מכל עמי הקדם הנזכרים במקרא. העם שלנו צף על גלי ההיסטוריה ושמר על זהותו – ואנו נפעמים מן היכולת הזו לנוכח היעלמותם של עמים שונים. בספר הספרים אכן הופיעו בחייו בזמן הקדום –  עמונים, מואבים, חווים, חתים, חוֹרים, גרגשים, פלשתים ואֲרמים. לנוכח יכולתנו לשרוד – זה אכן מדהים – כולם נעלמו מעל במת ההיסטוריה. העם הארמי, להבדיל מכל העמים הנכחדים אכן אָבד, אך הותיר לנו את שׂפתו. העם היהודי אימץ את השׂפה הארמית כשְפת תרבות, שְׂפת התפילה.

מה מאפיין את החוש השישי הזה של העם היהודי? בני העם המיוחד הזה שמרו על זהותם כקיבוץ מופלא לאורך ההיסטוריה כקהילת זיכרון – "עם לבדד ישכון". זה התבטא במישורים שונים: ידענו לשמור על החגים שלנו גם בהיותנו בגלות, רחוקים ממולדתנו.

העונות התחלפו בכל הגלויות אבל העם שלנו חי את עונות השנה של המולדת הנצחית שלו – ויותר מכך. תמיד ידע העם לזכור את החלום לשוב לארץ ישראל. החגים שלו חשפו את הזיקה הנדירה הזאת.

בכל ראש השנה נקרא העם לחשבון הנפש. העם קיים במהלך השנה בו זמנית שני ראשי שנה: פסח היה בחודש ניסן, החודש העברי הראשון בלוח השנה. וראש השנה היה בחודש תשרי, החודש השביעי בשנה. בפסח נולד העם: "היום הזה נהיית לעם" (דברים, כ"ז 9). ובראש השנה נולד העולם, האל הוא מלכּו של העולם: "היום הֲרת עולם" (פיוט לראש השנה). מילות המשפט מעניקות לנו חרדת קודש:

הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם

הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם

אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים

בדורנו זכינו לכך, שחלום הדורות היה לממָש: העם שב אל ארץ הכּמיהה,

אל הנופים שנשמו לתוכם את חזון הנביאים. אנו חיים בארצנו היום כארץ של חיים, יודעים לממש בה את כל המרכיבים של חיי אומה. בד בבד, אל לנו לשכוח, שמשך דורות הייתה הארץ הזאת –  בעינינו – אדמת קודש, נחלת הכיסופים. יהודים כתבו פיוטים אלֶיה ועליה, כתבו שירי ערגה, שהם רוצים "לחונן את עפרה".

זה לא קרה במשך כמה דורות. היה רגע של זינוק למים הסוערים. כדי לממש חלום, צריך להתעורר. ובדורנו התנועה הציונית חוללה את המפנֶה בקורות העם היהודי.

חג ראש השנה הוא חג שנצטווינו עליו מן התורה (להבדיל מחג חנוכה וחג פורים). בפסוקי ספר 'במדבר' מובא תוכן החג:

”דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'.” (ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ה) ”וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ.” (במדבר כ"ט, א'-ו')

העם היהודי אינו מתכחש לזהותו

הפלא הזה הוא חלק מדמותנו, מגורלנו. ידענו לשמור על חוט שדרה וזהות – כ'קהילת זיכרון'. יחידים היינו על במת האומות – והצופים היטיבו לראות שמדובּר בבני לאום, שאינם מתכּחֲשים לעֲברם, אינם מוכנים למחוק את זהותם.

עַם שזוכר הוא עם שאינו מתכחש לעברו, אינו מתכחש לזהותו. ראש השנה פותח בתשרֵי ספִירה חדשה, התחלה חדשה. הָעם חוגג את בריאַת העולם ואת המלָכת האֵל על העולם.

מעמד מרגֵש זה מתואר בפיוּט הידוע 'ונתנֶה תוקֶף':

”וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת”.

האל ברא את העולם, על פי המסורת היהודית, ויצר את הזיקה המיוחדת בין העם לָארץ. עַם בחירה לארץ הַבּחירה.

 אם רצוננו לחיות בישראל כאֶרץ שאֵינה רק גשמית, עלינו לשאת בתוכֵנו את החלום העַתיק. עלינו לחיות את החָזון, שנשָׂאנו במשך דורות שזוֹ ארץ נבדֶלת משאר האֲרצות. זיקתנו לָארץ אינה רק על פי השֵׂכל וצָרכי הקיום. זיקתנו היא גם רוחנית. עַמנו יצא לַגלות וסֵפר בידו, מורשתו של ספר הספרים הייתה לנחלת העולם. אין זה פּלא, שבַּתהליך של הֲכנת 'הצהרת בלפור' (1917) ההנמקה להצהרה היא זיקתו של עם ישראל לַתנ"ך. גם בהסכם המנדט על ארץ ישראל נקבע בפירוש, שזכותו של עם ישראל על הָארץ מעוגנת בתנ"ך.

עמים רבים נעֶקרו מאדמתם ונשתְלו בָּאדמה אחרת, ואבד זִכרם. העם היהודי שָׂרד בכוח הזיכרון. למדנו מהבעל שם טוב – 'בזיכרון סוד הגאולה', ומתבּרר שקֶשר מיסטי חזק לפעמים מטיעונים של שֵׂכל וּמציאות. חג ראש השנה הוא חג מקודש מן התורה, ואנו חוגגים אותו מדי שנה בזכות הקשר הנצחי עם מורשת קדומה. אנו חוגגים אותו בשוּבנו לָארץ בזכות הקֶשר הנצחי לאדמתנו. זכות הקניין שלנו על הארץ לא פקעה במשך הדורות.  ועַמנו הוכיח זאת. יהודים לא יצרו 'זיקת מולדת' לשום ארץ, שבּה שהו בארצות גלותם.

שיבת ציון בדורנו אין לה תקדים

ראש השנה בא להזכיר לנו, שאנו ממשיכים לקיים את מורשתנו, וזיקה למורשת של דורות היא נשׂגבת מבּינת אדם. יש מי שניסו במשך השנים למחוק את זֵכר החגים ואת זכר המורשת הקדומה, וטענוּ, שזה לא מתיישב אצלם עם 'חיים על פי השכל'. אך, מתברר שקהילת הזיכרון היהודית שמרה על קדושתו של ראש השנה כ'יום זיכרון' ועל המסורת היהודית.

השיבה של העם לארצו הקדומה בדורנו אין לה תקדים בקורות העמים. הייתה שיבת ציון בימי עזרא ונחמה, והתממשה גם שיבת ציון בימינו. יש כלל, ויש העם היהודי שהוא 'יוצא מן הכלל'. ומה מיוחד בעם הזה? הזיכרון. ראש השנה מוגדר כ'יום הזיכרון', והוא בא להזכיר לנו שלא קרה בו אירוע מיוחד בקורות העם. העולם נולד אז, והאל הבדיל את העם היהודי מכל העמים וכך גם נוצרה זיקתו המיוחדת לארץ ישראל. הקשר בין העם לארצו הוא רוחני ואינו דומה לקשר של עמים אחרים לארצם.

עת שערי רצון

הזיכרון היהודי חיבר בין העקידה ליום ראש השנה. ונסיים מאמרנו בזיכרון ילדות. כילדים חיכינו תמיד לפיוט המרגש ביותר שהושר ביום זה: "עת שערי רצון להיפתח". כל המתפללים היו נרגשים מאוד בבית הכנסת בהישמע הפיוט הזה:

"עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ;

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".

הפיוט המרגש הזה חושף בפנינו את התפילה במלוא מעמקיה – נושאים כפיים לאל. אבל מעבר לכך – יש עמידה של האדם בפני התוכחה – לא לשכוח 'ביום הוכח'. ככל חג יש תמיד יסודות של סמלים שקשורים בהיסטוריה המיוחדת שלנו – וכך מגלה פזמון זה את סוד האמונה של אבי האומה אברהם אבינו – 'עוקד, הנעקד והמזבח.

אלה הימים שאנו כמהים אליהם – 'עת שערי רצון'. יהי רצון שיתגשמו כל משאלותינו לטובה – שנה טובה!