נס

בְּחֶמִלַת הַחֶרֶב

בְּבוֹאוֹ שֶׁל כְּאֵב

בַּעֲצֵי הַצַּמֶּרֶת הַגְּבוֹהִים

שְׁחֹרֵי הַשֵּׁעָר וּבְלוֹרִית הַתְּכֵלֶת

נִשְׁבַּעְנוּ.

צִפּוֹרֵי טֶרֶף לִעַלְעוּ אַשְׁדּוֹת שֵׁכָר,  

אֶשְׁכּוֹלוֹת אֲשָׁכִים כִּפְרָס.

נֵס נֶחֱוָּה לָנוּ

בְּאִשוֹ שֶׁל יוֹם

וְגָדַע אֶת טֻמְאַת הָעֶרֶב הָרַכָּה,

קָשָׁה וְנֻקְשָׁה הָאִבִחָה

וְלֹא תִּתֵּן לָרוֹּחַ לְהָפִיחַ בָּהּ אֵשׁ.  

הָיְתָה זוֹ אָהֲבָה מִסּוּג אַחֵר:

נֵס וְגַרְדּוֹם.

2.

לְכִי עַל דְּיוּנוֹת וְחַפְּשִׂי נֵס –  

אֵיךְ גַּרְגִּירִים חוֹבְרִים לַחוֹל

אֵיךְ חוֹל נוֹשֵׁק לְשָּׁמַיִם

וְאֵינוֹ אוֹחֵז בַּקַּרְקַע מֵרַחְמָהּ בָּא.

אֵיךְ הוּא עָף עִם הָרוּחַ מִתַנֶּה אֲהָבִים בְּעֵין הַסְּעָרָה

מְעַרְבֹּלֶת חוֹל מְלוֹא יִפְעָה,  

חוֹדְרָנִית כְּצִפֹּרֶן וְרַכָּה כִּנְשִׁיקָה חַמָּה – בִּרְצוֹנוֹ.

נִפְלָאוֹת הֵן דַּרְכֵי הַנֵּס

שֶׁנָּתַן שֶׁמּוֹת לָאָדָם

וְנִשְׂבַּע לֹא עוֹד לְהָרְגָם, וְשִׁקֵּר וְקִלֵּל

וְחָזַר בּוֹ חֲלִילָה.

תֵּבַת נֹחַ עָלְתָה עַל שִׂרְטוֹן, דְּיוּנָה וְחוֹל, אֲצוּרָה בְּהַבְטָחוֹת הָאֶתְמוֹל,  

נִסֵּי נִסִּים.  

וְאָנוּ חוֹטְמִים אַפֵּנוּ בְּאָבָק וּבָאֵפֶר

בְּגַּרְגְּרֵי חוֹל וְקַשְׂקַשִּׂי אֲפוֹדִים

נִיצוֹצוֹת נִסִּים גְּלוּיִים מְפֻזָּרִים בַּחֲלָקִים

כְּמוֹהֶם הַסְּמוּיִים מְהַלְּכֵי לַהַג קֶסֶם מְשֻׁגָּעִים.  

חַפְּשִׂי לָךְ דְּיוּנָה וּבְכִי כָּחֹל, כִּי מֵחוֹל בָּאת וְאֶל הַחוֹל תָּשׁוּבִי.

3.

כְּבוּעָה חֲלוֹמֵךְ בַּחַלּוֹן

כְּנֵס שֶׁבָּרַח מִקֻּפְסָתוֹ

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

עִוְעִים וְחֹמֶר רַךְ כְּאוֹתוֹ חֲלוֹם

פֹּרְקוּ לְקֵיסְמֵי גְּבִינוֹת וְתֶבֶן,

נְפֹלֶתָּ נְשֹׁרֶתָּ,  

דּוּר מְיַסְּדִים,

אַנְשֵׁי אֶרֶץ וְדֶרֶךְ,

קְדוּחֵי אֱמוּנָה;

כַּבְּדִי לֵב, עֶלְבּוֹן וְחֵמָה – עַל גֶּזֶל.

נִתֵּץ חַלּוֹן, שִׁבְרִי חֲלוֹם בַּיִת וְגִנָּה,

שַׁלְּחִין פַלְחָה וְצוּף דְּבוֹרָה,  

כְּבִישִׁים וּנְתִיבֵי שָׁמַיִם,  

הֶזְנֵק וְקִשּׁוּטִים מְאַחֲזֵי עֵינַיִם.

בְּלֶכְתָּם הוֹתִירוּ רַק עִקְּבוֹת נַעֲלִים

שֶׁיֵּדְעוּ לְאָן לָשׁוּב.

*

שירים העוסקים במשבר קיומי נעים לרוב בין ניסיון לתאר את החיים בעולם שאיבד 'הוודאות הקמאית', כלשונו של ברוך קורצווייל, לניסיון למצוא בתוכו משמעות קיומית חדשה. שירים מכגון דא מרבים לעסוק במוות, באובדן, בבדידות ובהיעדר האל ולחילופין באהבה או בניסיון להעניק הגדרות אמורפיות למשמעות החיים בעולם מנוכר. אולם, לרוב אלו אינם מצליחים להפוך את המשבר עצמו למהלך פואטי, המבליע אמירה אקטואלית. ייחודו של השיר 'נס', טמון בכך שאינו מסתפק בתיאור השבר, או בתקווה לגאולה ב'קץ ההיסטוריה', אלא הופך את עצם אפשרות ה'נס' והישועה האפשרית לשאלה קיומית: מה יכול להיחשב 'נס' בעולם שבו ההבטחות האמוניות הגדולות נסדקו, שאפשרויות הקיימות אינן מבטיחות הגעה לחוף מבטחים והן עצמן דנות את האדם למציאות של כאב, התפרקות והיעדר?

באמצעות שימוש, מתוחכם ובה בעת נוקב, בין דימויים דתיים ומקראיים לבין מוטיבים ציוניים; בין החרב לגרדום, החול והדיונה; בין סיפור הבריאה הראשון לסיפור השני; בין סיפור המבול ותיבת נח לבית ולחלון הממשיים – מציעה איבון קוזלובסקי-גולן תשובה אקטואלית למושג ה'נס', תוך רמיזה לעקרון האחריות האישית והלאומית.

כבר בשורות הפתיחה נכרך ה'נס' באלימות, כמשל למציאות הקיימת: 'בְּחֶמִלַת הַחֶרֶב / בְּבוֹאוֹ שֶׁל כְּאֵב'. נהיר כי זהו צירוף פרדוקסלי: 'הַחֶרֶב', שהיא סמל מובהק של לחימה ואלימות, עוטה, בה בעת, דוק של חמלה. בכך רומזת המשוררת, כבר בפתיח כי כאב ואלימות, ישועה וחמלה, אינם ניגודים של שתי מציאויות חיים נפרדות אלא חלקים של השלם החברתי-אנושי קיים. המתח הזה מתחדד בחתימת החלק הראשון: 'הָיְתָה זוֹ אָהֲבָה מִסּוּג אַחֵר: / נֵס וְגַרְדּוֹם'. ה'נֵס' וה'גַרְדּוֹם', השייכים לכאורה לעולמות מנוגדים, מוצבים בשיר זה לצד זה במרחב אחד: האחד, מבטא אפשרות של הצלה, בעוד האחר מסמל את מימוש האלימות. התקווה, הנרמזת במילה 'אָהֲבָה', אינה מתקיימת מחוץ לסבל האנושי – היא כרוכה בו, והיא אפשרית רק מתוך התמודדות, ואפילו התעמתות, ישירה עימו.

הביטוי 'נֵס נֶחֱוָּה לָנוּ / בְּאִשוֹ שֶׁל יוֹם', חשוב לא רק להבנת משמעות ה'נס' בשיר אלא להתכתבות האקטואלית עם הסיסמה הציונית. הביטוי מהדהד, באורח מרומז, את שירו של אהרן זאב 'אנו נושאים לפידים', שבו המשפט 'נס לא קרה לנו' מסמל את תמצית המהפכה הציונית, המעבירה את האפשרות של גאולה לאומית לפעולה אנושית. בשיר ה'נס' עצמו אינו נשלל, אך הוא משנה את מקומו: הוא אינו מאורע שמימי ועל-טבעי, וגם לא פעולה אנושית חד-פעמית, אלא דבר הנחווה בתוך המציאות האנושית הקיימת – בכאב, באהבה, בזיכרון ובציפייה. בכך נעשה ה'נס' לאפשרות הטמונה בחוויה עצמה.

בחלקו השני של השיר משתנה חומר הגלם – מן החרב אל החול: 'לְכִי עַל דְּיוּנוֹת וְחַפְּשִׂי נֵס'. אך ה'נס' שהדוברת מציעה לחפש אינו פלאי ('צלם אלוהים'), אלא חומרי ופשוט ('עפר מן האדמה'): 'אֵיךְ גַּרְגִּירִים חוֹבְרִים לַחוֹל / אֵיךְ חוֹל נוֹשֵׁק לְשָּׁמַיִם'. במידה רבה, הבית השני של השיר מחולל תמורה מהותית בהגדרת משמעות ה'נס'; במקום התערבות חיצונית המשנה את חוקי הטבע, הנס מתגלם באפשרות של חיבור. הגרגיר הבודד הוא יחידה נפרדת, כמעט חסרת אחיזה בקרקע; הצטרפותם של גרגרים הבודדים יוצרת דיונה חזקה ויציבה – מה שמפוזר ונפרד יכול אפוא להתגבש לצורה חדשה, יציבה ואיתנה.

מכאן נובעת חשיבותו של מוטיב החול. החול הוא דימוי לאדם התלוש ('היהודי הנודד'): גרגר בודד, נתון לתנועת הרוח, חסר קביעות. אך אותו חומר עצמו גונז אפשרות הפוכה – של התחברות: 'אֵיךְ גַּרְגִּירִים חוֹבְרִים לַחוֹל' אינה רק תמונה של הטבע, אלא שאלה על היחס בין אדם לעם, בין יחיד לרבים, בין חלקים נפרדים לבין צורה משותפת. הדיונה היא, בעת ובעונה אחת, תוצר של התפזרות ושל התגבשות. ה'חוֹל נוֹשֵׁק לְשָּׁמַיִם' משלים את אותו רעיון: החומר הארצי והשמים אינם מתאחדים, הלכה למעשה, אבל התאחדות הרכיבים הבודדים, התלושים, למסה קריטית אחת, מסמלת אפשרות של התעלות הנמשלת ל'נס'. במילים אחרות, ה'נס' אינו משתקף בביטול המציאות הקיימת אלא באִרגונה מחדש. במובן זה, האפשרות של תיקון, או 'נס', אינה חייבת התערבות שמחוץ להיסטוריה – היא עשויה להתחיל בהתחברות בסיסית בין בודדים במציאות הקונקרטית.  

מהחול חוזר השיר אל האֵל של הבריאה והברית: 'נִפְלָאוֹת הֵן דַּרְכֵי הַנֵּס / שֶׁנָּתַן שֶׁמּוֹת לָאָדָם / וְנִשְׂבַּע לֹא עוֹד לְהָרְגָם'. האֵל הוא זה שהעניק לעולם שמות, הבחנות וסדר, והוא גם זה שהתחייב שלא להשמיד את הבריאה (בראשית ט, יא). אלא שעיון ב'היסטוריה של אלימות' ואסונות מערערים על תוקף הברית: 'וְשִׁקֵּר וְקִלֵּל / וְחָזַר בּוֹ חֲלִילָה'. הספק מופנה כאן לא רק אל יכולתו של האֵל להציל, אלא אל עצם האפשרות לבטוח בהבטחתו. משום כך גם תיבת נח, סמל מובהק להצלה מתוך חורבן, מקבלת משמעות הפוכה: 'תֵּבַת נֹחַ עָלְתָה עַל שִׂרְטוֹן, דְּיוּנָה וְחוֹל', והיא 'אֲצוּרָה בְּהַבְטָחוֹת הָאֶתְמוֹל'. התיבה קיימת, אך אינה מגיעה ליעדה; ההבטחה קיימת, אך היא שייכת ל'אתמול'. סיפור ההצלה אינו נמחק, אך הוא אינו מסוגל עוד להבטיח הצלה דומה.

מכאן מתבררת משמעותם של ה'נִיצוֹצוֹת נִסִּים גְּלוּיִים מְפֻזָּרִים בַּחֲלָקִים'. במקום נס מהפכני מופיעים ניצוצות, חלקיקים של 'נס' במציאות הקיימת. לכן האמירה 'אָנוּ חוֹטְמִים אַפֵּנוּ בְּאָבָק וּבָאֵפֶר' עקרונית ביותר להבנת משמעות ה'נס' בשיר: החיפוש אחר ה'נס' אינו מתקיים מחוץ לחורבן אלא בתוכו – הוא לא מהפכני אלא חלקי, הוא לא היפוך למציאות הפרוזאית אלא מתקיים בתוכה. שורת המילים: 'כִּי מֵחוֹל בָּאת וְאֶל הַחוֹל תָּשׁוּבִי' קושרת את ה'נס' למאפיין הקמאי של הקיום האנושי. ה'נס' אינו התערבות חיצונית ושינוי חוקי הטבע, בבחינת 'שמים חדשים וארץ חדשה' (ישעיהו סה, יז), אלא כרוך בתנאי הקיום האנושיים – הזמניות והסופיות. נמצא אפוא כי הדוברת אינה מבטלת את הנס אלא מגדירה מחדש את משמעותו האנושית.

בחלקו השלישי עובר השיר מן המיתוס אל העולם הקונקרטי מתוך רמיזה אקטואלית: 'דּוּר מְיַסְּדִים, / אַנְשֵׁי אֶרֶץ וְדֶרֶךְ, / קְדוּחֵי אֱמוּנָה'. ולצִדם 'כַּבְּדִי לֵב, עֶלְבּוֹן וְחֵמָה – עַל גֶּזֶל' – צירוף שאינו מקרי. בנקודה זו רומזת המשוררת לחזון הציוני, למעש הציוני, לשייכות למקום. אין כאן אמירה פוליטית מפורשת והשיר אינו נוקט עמדה אידיאולוגית או פוליטית חד-משמעית; אולם המילה 'גֶּזֶל' כורכת את אפשרות ה'נס' באחריות האנושית: מי בנה את הבית, ומי ערער את יסודותיו, ובעיקר מה נעשה כאשר הבית המשותף עצמו הופך מקור של כאב.

על רקע המציאות הישראלית, אפשר לקרוא את הרצף הזה גם כאלגוריה מרומזת לדרכה של התנועה הציונית והחברה הישראלית: האמונה שעמדה ביסוד המפעל, הארץ שבה נקשרו תקוות הדורות, והבית שאמור היה להיות מקום של שייכות וביטחון – מתערערים, ומתעופפים כחול ברוח. דווקא משום שהשיר אינו קובע מי הגוזל ומי הנגזל, הוא מאיר על המציאות כשלעצמה. כך הופכת השאלה הקיומית על האפשרות לתיקון, או 'נס', גם לשאלה אזרחית: האם אפשר לייצב את 'הבית' גם במציאות מורכבת של ניגודים, ומתוך מחלוקת על דמותו?

נהיר אפוא כי 'הבית' אינו אלא סמל ל'בית הלאומי': 'נִתֵּץ חַלּוֹן, שִׁבְרִי חֲלוֹם בַּיִת וְגִנָּה'. החלון הוא הגבול שבין פְנים לחוץ; בין המרחב הפרטי לבין המציאות החברתית-הפוליטית המאיימת להתפרץ לתוכו. התנפצות החלון, היא לא רק סמל לביטול הגבולות שבין הפרטי לחברתי-הלאומי, אלא היא אנלוגית ל'התנפצות החלום' הציוני, של בית-לאומי בטוח. אלא שהשיר אינו מסתפק בתיאור החורבן. החלון, הבית והגינה עדיין נוכחים כאפשרות.  

במהלך פואטי מרהיב רומזת המשוררת כי למרות התנפצות החלום נותרה תקווה. למרות פעולתם של 'מְאַחֲזֵי עֵינַיִם' עדיין לא צלחה דרכם בהשכחת החזון הציוני המקורי: 'בְּלֶכְתָּם הוֹתִירוּ רַק עִקְּבוֹת נַעֲלִים / שֶׁיֵּדְעוּ לְאָן לָשׁוּב'. אולם, רומזת קוזלובסקי-גולן התיקון לא יהיה בחזרה לחזון המקורי אלא בהתאמתו למציאות החדשה, המורכבת מניגודים. במובן זה, ה'נס' שמציע השיר, יכול להשתמע כ'נס' חברתי-פוליטי במובן העמוק של המילה: לא ניצחון של צד אחד על האחר, לא התערבות שמימית ולא חזרה אל מצב שקדם למשבר, אלא באפשרות לחבר מחדש חלקים שהתפרקו. כבר בחלקו השני של השיר הוגדר ה'נס' במענה לשאלה: 'אֵיךְ גַּרְגִּירִים חוֹבְרִים לַחוֹל'? בחתימתו מתברר כי זו אינה מטאפורה קיומית, אלא במידה רבה מטאפורה חברתית: כיצד יחידים וקבוצות, שנעשו לגרגרים פורחים באוויר, יכולים לשוב ולהתאגד מחדש. התיקון האפשרי אינו משתקף בטשטוש הניגודים, אלא ביצירת צורה שבה החלקים השונים יכולים להתקיים יחד, מבלי לאבד את ייחודם. משום כך ה'נס' בשיר איננו אירוע חד-פעמי אלא מעשה אנושי המתרחש במציאות החיים של יום קטנות; ה'נס' לא מטשטש את השבר, אלא מבקש להבטיח את קיומם המשותף של גרגרי החול.