תרגמה מאנגלית: גילי חיימוביץ'

אין ספק שקופסת הפח הקטנה הזו היתה יוצאת דופן לזמנה – אם רק הייתם רואים את כל הבולים האלו של ארצות ששמן בברית המועצות, היה שם נרדף ל"מערב" המוקצה. למעלה יש בול מהולנד ובצדדים בולים מאיטליה, דנמרק, שוודיה, מערב גרמניה ("דואר גרמניה הפדרלית" זה נקרא אז), רפובליקת סן מארינו ועוד. אני זוכרת שראיתי אותה בילדותי המוקדמת. היא הגיעה לרשותם של הוריי אחרי המלחמה, כשאבא שלי, שהעביר את שנות נעוריו בלטביה של לפני מלחמת העולם השנייה, הפך במקרה לאזרח סובייטי.  "במקרה" זאת הדרך שלי להזכיר את הסיפוח של לטביה לברית המועצות, שכמובן לא היה מקרי אלא פוליטי, ופוליטיקה היא תמיד תוכניתו הקפדנית, אפילו אם מאחזת העיניים, של מישהו. עם זאת, בחייו של אבי, שהוריו לקחו אותו ואת אחותו הקטנה ללטביה העצמאית כשנמלטו בקרונות בקר מההפיכה במוסקבה, זה היה "מקרה" שהשיב אותו חזרה למוסקבה והפך אותו לאזרח סובייטי. הוא ואחותו היו היחידים מכל משפחתם ששרדו את השואה, פשוט כי לא היו שם באותו הזמן: היא התגוררה בלונדון ואבא שלי ברח מריגה לרוסיה ימים ספורים לפני הגעת הנאצים. לאחר המלחמה אבא שלי התחיל להתכתב עם אחותו תוך שהוא מכניס את עצמו לסיכון גבוה. באותן שנים נאסרו על אזרחים סובייטים קשרי משפחה בחו"ל ועל אחת כמה וכמה התכתבויות איתם. יותר מאוחר, לאחר מותו של סטאלין, דודתי האנגלייה ובעלה הגיעו לברית המועצות כל שנה. לא כל כך כדי לבקר את אבא שלי אלא יותר כדי לבקר את הארץ שאהבו. היות והם עצמם לא חוו קומוניזם על בשרם, הם חיבבו את אורח החיים הסובייטי עד כדי כך שהם כינו את עצמם "ורודים", כלומר כמעט, אם כי לא ממש, "אדומים", מה שהיה באותם זמנים במודה אצל מטיילים בריטים "אחים למסעות" האלו.  

אבל בואו נחזור לקופסת הפח הקטנה עם ציורי הבולים מהארצות האקזוטיות האלו במערב, אלו שאזרחי ברית המועצות יכלו לבקר רק בחלומותיהם. הקופסא הזו היתה חייבת להגיע מדודה שלי, כשם שהגיעה עוד קופסא שאני זוכרת מהילדות המוקדמת שלי, זו שהיתה מקושטת בציורי ממתקים אנגליים, אקזוטיים לא פחות. את הקופסא ההיא לא ראיתי מאז שעזבנו את ברית המועצות ביוני 1972. כאשר הייתי בת חמש, בילינו את שני חודשי הקיץ באסרי, עיירת נופש באלטית ליד יורמלה שבלטביה. אחי ואני העברנו את ימינו באיסוף ענברים שנסחפו אל החוף. היינו צועדים יחפים על החול הרטוב והאבנים וכשמצאנו חתיכה קטנה של מה שנראה כמו ענבר, שמנו אותה בתוך קופסת הפח השנייה, זו עם הממתקים האנגליים. בסופה של החופשה שלנו אותה קופסא אנגלית של ממתקים אקזוטיים היתה מלאה בענברים אקזוטיים. אם החזקת ענבר בכף ידך והבטת בו מקרוב, יכולת לראות שמש אפלה מרצדת בתוכו. לפעמים אני תוהה אם אני לא מבלבלת את הקיץ באסרי עם הקיץ בסבטלוגורסק – הייתי בת חמש באסרי ובת ארבע בבסבטלוגורסק. שניהם היו לחופי הים הבאלטי וייתכן שזו בסבטלוגורסק שבה אחי ואני אספנו ענברים על החוף. אבא נשאר במוסקבה, ככה שזאת היתה רק אמא שטיפלה בשנינו. זכור לי שבכל יום, בשעה שלוש, היא לקחה אותנו לבית של מישהו בו היה שולחן ארוך ומשני צדדיו ישבו אנשים רבים. שם היינו אוכלים ארוחת ערב, (ברוסית "אובֵּד", שזו ארוחת אמצע היום), עם עלי רִבָּס, המנה האהובה על אבי. אך אוי, הייתי אכלנית כל כך איטית באותם ימים שנאלצנו להישאר שם הרבה אחרי שכולם כבר הלכו והמארחים ניקו את השולחן הארוך בעוד אני עדיין לועסת את ארוחתי, או מעמידה פנים שאני לועסת, מה שבעצם הסתכם באותו דבר בסופו של דבר. לא היה לי צל של מושג כמובן שעיירת הקיט היפה הזו, בה בילינו את חופשתנו, היתה רק במרחק של כמה שעות מריגה והריגה הזו היא המקום בו אמא של אבא שלי נרצחה ב-30 לנובמבר ב-1941 כחלק משתי אקציות בהן נהרגו 25,000 איש. שנים אחר כך, בניו יורק, כשהפכתי לאובססיבית לגבי העבר הלא כל כך רחוק של משפחתי, למדתי את שם היער שבו סבתא שלי ועוד 25,000 אזרחים כמוה נורו אל תוך תעלה – רומבולה. אולם באותו קיץ רחוק בהיותי בת חמש, לא ידעתי  דבר מכל זה, וגם לא הייתי רוצה לדעת. השאיפות שלי באותם ימים היו פשוטות: לאסוף ענברים ולא ללעוס את ארוחת הערב שלי במשך יום שלם.

אבל בואו נחזור שוב לקופסת הפח עם ציורי הבולים. בארבעים השנים האחרונות היא מלאה בכפתורים – קטנים וגדולים, מעניינים למראה ופשוטים, בעיקר אמריקאיים, אם כי מצאתי כמה שבברור נראים סובייטים. אני לא יכולה לדעת בוודאות, כמובן. אני רק לוקחת כפתור וחושבת, "הנה כפתור אמריקאי והנה אחד סובייטי". היה יותר מעניין לו היא היתה מלאה בבולים במקום בכפתורים, ככה שהתוכן שלה היה תואם את החזות שלה. האם הזכרתי שלאבא שלי היה אוסף בולים ענק במוסקבה? בשנות השישים הוא התכתב עם אספני בולים – בולאיים – מרחבי העולם, וכשאני אומרת "שנות השישים", חשוב לזכור שאלו היו שנות השישים הסובייטיות. אם יש לכם מושג איך היתה ברית המועצות בשנות השישים ואיך היתה הצנזורה שם, אולי תוכלו לדמיין איזו הרגשה זו להתכתב עם אנשים מאוסטרליה, ניו זילנד, צרפת, מערב גרמניה, בלגיה וכדומה, פשוט כדי להחליף בולים עבור אוסף. הבולים של אבא שלי נשמרו באלבום מיוחד – "קליאסריי" ברוסית. מהם למדתי שמות של ארצות זרות: בול משוודיה, מהונגריה, מדנמרק, ותמיד גם בול בריטי עם המלכה אליזבת, עדיין במראה צעיר, עם כתר קטן על ראשה. זה היה הודות לאוסף הבולים של אבא שלי שהיינו מסוגלים לעזוב את ברית המועצות. לא אכנס לכל הפרטים של איך זה היה להגיש בקשה למשרד הוויזות וההגירה ולא אשווה את התהליך לרולטה רוסית, למרות שזה בר השוואה. יום אחד התמזל מזלנו וקיבלנו את האשרה שלנו. עכשיו הורי היו צריכים לקנות ארבע כרטיסי טיסה לווינה ולא היה להם די כסף. אבא שלי מכר את כל אוסף הבולים שלו לבולאי ידוע במוסקבה ובכסף הזה הוא היה מסוגל לקנות לנו את ארבעת כרטיסי הטיסה. וכך מגיע לסופו הסיפור על קופסת הפח הקטנה עם תמונות הבולים על כל צדדיה, אבל הקופסה עצמה עדיין שרירה וקיימת וניצבת מולי.