פָּנִים

אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת פָּנֶיהָ הַיָּפוֹת שֶׁל אִמִּי.
זִקְנָתָהּ בְּכַפּוֹת יָדַי.
אֲנִי רוֹצָה לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשִׁי בְּחֵיקָהּ.
הַיּוֹם.
גַּם מָחָר.
יַלְדוּתִי בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ,
זִקְנָתִי בְּעֵינֶיהָ.

יוֹנִים

אִילָנָה, בְּכָל לַיְלָה הָיוּ יוֹנִים הוֹמוֹת בְּבִטְנָהּ
מְגַרְגְּרוֹת דְּמָעוֹת לְתוֹךְ רַחְמָהּ.
בַּבֹּקֶר הָיְתָה טוֹמֶנֶת בַּסְּדִינִים הֶמְיוֹת קְטַנּוֹת
וּמְחַכָּה.
יוֹם אַחַר יוֹם נִשְׁאַר חַלּוֹן פָּנֶיהָ פָּתוּחַ
עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ נֵס וְיוֹנָה אַחַת אַקְרָאִית
טָמְנָה בָּהּ הֶמְיָה צוֹחֶקֶת
שֶׁהָלְכָה וְתָפְחָה, הוֹתִירָה בְּפִיהָ
בְּשׂוֹרָה.