close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • על הנדנדה המטאפיזית: בין איון ה'אני' למימוש ה'אני' בספרה של פולי ברינר

    צדון עלון | מאמרים | התפרסם ב - 22.11.26

    "ספרי לי חלום אחר", 'עמדה', 2026; ערכה: כנרת רובינשטיין

    התנודה המטאפיזית הנעה בין איון ה'אני' לבין מימוש ה'אני' באה לידי ביטוי בצורה עזה
    ומורכבת בספרה של פולי ברינר. קריאה בסיפורי הקובץ ובשירים השזורים בהם
    מעוררת תחושות עמוקות. הספר בנוי כמבוך פתלתל הנוטע בקורא תחילה תחושה של
    פירוק מכוון: יש בו ריבוי קולות, מעברים חדים בין גוף ראשון לשלישי, החלפת מגדר
    המספר והתערבויות ארס-פואטיות מפתיעות.
    נדמה תחילה שברינר מנסה להראות לנו, דרך המבנה הזה, את אופייה של המציאות
    עצמה – מציאות ספורדית, מקרית ומשתנה ללא סיבה נראית לעין. כפי שהיא כותבת
    בסיפור "מה שלמדתי מהבודהיסטים הטיבטים": "כדי… להגיע להארה, צריך להבין את
    מושג הרִיקות: המציאות אינה קיימת כְּמות שהיא. ולמרות שהיא נראית כקיימת בצורה
    עצמאית… הרי היא ארעית ומשתנה, ונעדרת עצמי… המציאוּת הִנָהּ אשליה, תעתוע,
    כמו החלום שהוא אשליה, כמו רגע המוות שמשוחרר מן הסבל" (עמ' 70). ובשיר "אֲבָל
    הָרָעָה בּוֹא תָּבוֹא": הַדָּרוֹם לֹא תָּמִיד דָּרוֹם / הַצָּפוֹן לֹא תָּמִיד צָפוֹן / וְהַמְּצִיאוּת לֹא
    מְצִיאוּת… (עמ' 223).
    אולם נדמה כי ברינר מבקשת להראות לא רק שהמציאות היא פרגמנטרית וקטועה, אלא
    שאין 'אני' מטאפיזי יציב וקבוע. ישנו רק רצף מקרי של "מצבי אני" משתנים, ללא גרעין
    מהותי הנושא את החוויות. בספרות הקלאסית אנו רגילים לרומן המציג 'אני' רציף – כזה
    שעובר אירועים ומשתנה, אך שומר על גרעין יציב של התחלה, אמצע וסוף; והוא
    הסובייקט המטאפיזי הקבוע הנושא עליו את החוויות. ברינר, לעומת זאת, בוחרת במודע
    בסוגת הסיפור הקצר ומשתמשת בה כמדיום פילוסופי שמציע להטיל ספק באותו 'אני'
    קבוע. העצמי אצלה הוא תופעה קטועה וארעית, בדיוק כפי שהסיפורים קורעים נתחים
    מן המציאות. כבר בסיפור הראשון, "בשבילי היא ים" (עמ' 11), אנו נזרקים לזרם תודעה
    קטוע הנע בין זמנים ושברי שירים המרסקים את הרצף.
    לא לחינם מוזכר בסיפור "הנסיך הגדול מאוהב" (עמ' 181) הבמאי האוונגרדי לארס פון
    טרייר הבוחל בגינונים ובהטעיות המסתירות את האמת. האזכור מרמז כי יש להסיר

    2

    מעלינו את המסכות המסתירות את העובדה שאולי אין שום סובייקט מטאפיזי מאחוריהן.
    במונחיו של דקארט, נדמה כי הספר מציע לנו שלא לגזור מהקביעה "אני חושב" את
    המסקנה ש"אני קיים". מ"אני חושב" אפשר להסיק רק כי המחשבה קיימת, ולא כי ישנו
    איזה "אני" יציב מאחורי הקלעים.
    הרושם הראשוני הוא אפוא שברינר מצדדת בתפיסה מזרחית-בודהיסטית, לפיה באילוף
    האגו ובאיון ה'אני' תימצא התשועה לנפש. בסיפור "ואני לא ידעתי למה אבא שלי ישמח"
    (עמ' 118) היא כותבת: "מי שיחיה – חופשי יהיה, ומי שנפטר – חופשי כבר". האיון
    משחרר.
    אלא שאצל ברינר העניינים מורכבים ועמוקים בהרבה, וכאן נחשפת הנדנדה המטאפיזית
    של הספר. לצד הנטייה לאיון, אנו פוגשים בסיפורים דמויות אסרטיביות מאין כמוהן –
    דמויות שחשות ניכור, אך נאבקות כדי לבסס זהות ולתבוע גאולת נפש. בסיפור "תעשי
    את עצמך מתה" (עמ' 50) מכריזה הגיבורה: "לא דני, ולא אף אחד אחר, יחליט
    בשבילי… אני שולטת בחיים שלי… אלה הם חיי שאני עצמי עיצבתי…". דמויות אלו
    מנסות, לעיתים בצורה אלימה, להוכיח שה'אני' שלהן נוכח וממשי מול הריקנות הקיומית.
    מצד אחד, האיון מציע שחרור חיובי מהאגו הסובל והפיכתו לכזה שמתמזג עם האינסוף
    שבטבע. מצד שני, איון טהור אינו מתאים לטמפרמנט החי ולתשוקה המפעמת בגיבוריה
    של ברינר. בסיפור "להתחיל מהתחלה בלי זיכרונות" (עמ' 224) מובעת הדילמה הזו
    במדויק: "וחוה הרגישה פתאום כל־כך מנותקת והכול נהיה לה רֵיק, וחשבה שאולי כך
    טוב, זוהי ריקוּת והיא טובה, בבודהיזם – היא אפילו המטרה, העונג העילאי… והרִיק",
    אך אז היא מביטה פנימה ומגלה שזוהי "ריקנות לא טובה ולא מעודנת ולא מלאת עונג",
    וזועקת: "מה אני עושה פה?"
    איון מוחלט מרגיש ככניעה, שתיקה מודחקת וקהות חושים. הסיפור "הפילאטיס לא
    באמת עוזר לי" (עמ' 42) נושא שם סמלי: הפילאטיס, המהווה מעין אדפטציה מערבית
    לעקרונות מזרחיים כמו זן ויוגה, אינו מספק מענה ל'אני' המשווע לגאולת נפש. המתח
    הזה מתנסח בצורה מובהקת אצל חווה, ובעצם אצל ברינר עצמה: איון מוחלט הוא קהות
    חושים; הנה אפילו עצם מעשה הכתיבה של ברינר – יצירת הספר עצמו – נובע מתשוקה

    3

    עזה למימוש פואטי, המעידה כי שעת חסד ונוכחות מלאה פקדו את המחברת, ולא
    היעלמות.
    כאן מתחייבת הערת אגב, במיוחד לנוכח דבריה של ברינר (בהשקת הספר): "קיים
    בסיפורים שלי פער בין מציאות לדמיון, לזיוף, לחלום. מה אמת, מה מציאות, מה חלום,
    מה הזייה? הדמויות מתבלבלות בין מציאות לדמיון, בין זיכרון לשכחה. כך גם אני".
    יצירות אמנות נועדו לא רק לתאר רחשי לב ותובנות נפשיות בדבר מציאותנו בתוך עולם
    שהוא תעלומה; הן נועדו גם לסייע לנו להבין את נפשנו, או אם נרצה, הן אחד מן
    האופנים (אולי המהותי ביותר) שבו אנו יכולים לעמוד על משמעות קיומנו בעולם הזה.
    במובן זה, קיים קשר אדוק בין הביוגרפיה של היוצר/ת לבין אופי היצירה, שכן התובנות
    הנפשיות והפואטיות מתהוות במהלך חיי היוצר/ת.
    בלי להיגרר לסוגיה הסבוכה בדבר מידת ההשפעה של קורות החיים על היצירה, ולנוכח
    דבריה של ברינר על הבלבול שהוא בעצם תנודה בין איון למימוש ה'אני', כדאי לציין כמה
    עובדות על חייה המגוונים: היא חיה כיום בירושלים, לאחר שהתגוררה תקופות
    בקליפורניה ובאינדונזיה; היא סיימה לימודי אנתרופולוגיה והרצתה על תרבויות אסיה;
    עבדה כ-20 שנה במחלקה האמנותית בתיאטרון ה"חאן"; יצירותיה התפרסמו בכתבי עת
    מרכזיים (כמו "פרוזה", "גג", "מעבורת" ו"מסע אחר"); סיפורה "מוכרים את הבית" זכה
    בפרס הראשון בתחרות ארצית של מפעל הפיס, ועובד למונודרמה בפסטיבל
    "תיאטרונטו" שהשתלבה ברפרטואר של תיאטרון ה"חאן"; והיא עצמה משמשת כעורכת
    ספרותית.
    נתונים אלו שופכים אור על ההתחבטות של הסופרת: מה בחיינו הוא מציאות ומה –
    דמיון? היכן מצויה הגאולה – באיון ה'אני' או במימושו? כיצד נמצא נחמה למצוקותינו?
    ונמצא כי אנו מתחבטים עימה.
    התשובה לדעתי מתגלה ממבט-על על מבנה הספר ושמו. ברינר מציעה לנו את דרך
    הביניים. דרך שמות שערי הספר היא מלמדת אותנו כי אין להפוך את ההתחבטות לעיקר
    ולמכשול, אלא יש לקבל את מצב הביניים הזה, בין איון למימוש, מתוך עוצמה
    מטאפיזית:

    4

    השער הראשון, "זה הבית", מעגן אותנו על קרקע מוצקה של גוף ובית. הגוף אינו אירוע
    פיזי גרידא; תחושת קיומו של האני המטאפיזי מצויה קודם כל בתודעת הגוף.
    השער השני, "אדמה אחרת", מכניס את יסוד ההזרה, הארעיות והאיום.
    השער השלישי, "אור לבן עולה", נושא הבטחה חיובית לגאולת הנפש, על אף אי-
    הידיעה.
    שם הספר, "ספרי לי חלום אחר", הוא המפתח: אין זו בקשה קפריזית לגיוון, אלא מחאה
    רוחנית ומטאפיזית. החלום הרגיל הוא מפוזר ומלא סתירות; הגיבורים מואסים בחלום
    המפרק והמפלצתי הזה, ומאחורי מעשיהם מסתתרת תחינה אילמת ל"חלום אחר" –
    חלום שבו ה'אני' קיים באמת, מחובר ושלם. זהו חלום על סובייקט שיכול לשאת את
    שינויי הזמן והסבל מבלי להתפרק לרסיסים.
    בסיפור החותם, "היום האחרון לא גמור" (עמ' 229), מופיע חידוש: ברינר משלבת
    בעלילה את דמותו של "עורך-העל". אין זו גחמה צורנית, אלא דמות מטאפיזית ורוחנית
    המכוונת את הדברים מלמעלה ומצילה את הגיבורים (ואת הקוראים) מנפילה לניהליזם.
    העורך הוא ההוכחה לקיומו של סדר מבוקש ויד מכוונת – הסיפור אינו רק רצף מקרי של
    שברים.
    לסיכום, פולי ברינר אינה מותירה אותנו בייאוש אלא משרטטת נתיב אופטימי ובוגר:
    גאולת הנפש אינה טמונה בבחירה קיצונית באחד הקטבים, אלא בהסכמה להתנדנד בין
    ישות לאינות, ובחיבוק ה'אני' השברירי שלנו בתוך עולם מורכב. כולנו חיים במורכבות
    הזו – מעורבבים גוף ונפש, שכל ורגש, שמים וארץ, קודש וחול, ידיעה המכילה בתוכה
    את אי-הידיעה ועוד. עלינו להשלים עם כך, ולא להפוך לעיקר את ההתחבטות.
    אולי אין תשובה מוחלטת לשאלה מה עדיף – איון ה'אני' או התממשותו, אך טוב לנו
    לממש את מה שאנו מוצאים בתוכנו דרך היצירה, בלא שתירפה רוחנו. קובץ הסיפורים
    הזה אפוא אינו רק אסופה על חייהם של זרים; הוא-הוא החיפוש אחר ה'אני המאחד' של
    ברינר עצמה. באמצעות הנדנדה הזו היא יצרה מרחב שמכיל את הסתירה האנושית:
    הצורך להחזיק בעצמנו, לצד הצורך להרפות.
    כשברינר כותבת: "ואני נהר. סוער או רגוע. מתמזג לו אל תוך הים וחי בתוכו" (עמ' 20),
    אין לנו אלא לאחל לה שתמשיך להיות נהר עצמאי, סוער ורגוע כאחד; שתמשיך לזרום

    5

    ולהתמזג אל הים, ותגלה צבעים חדשים – לא רק בחלומות, כפי שהיא מספרת לנו
    ב"תספרי לי טווס" (עמ' 107), אלא גם במציאות; ושתחתור הכי חזק שהיא יכולה, בלי
    לאבד את המשוט.

    צדון עלון

    צדוק עלון, יליד ירושלים, 1954, פירסם עד כה 11 ספרי שירה, פרוזה והגות. הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלו נכתבה בהנחייתו של פרופ' ירמיהו יובל ז"ל, ומטרתה הייתה להראות כי אין סתירה פנימית במשנתו של שפינוזה, אף שהדעה הרווחת היא שמשנת שפינוזה אינה קוהרנטית. שירים, סיפורים קצרים ורשימות ביקורת פרי עטו התפרסמו בבמות הספרותיות השונות, בעיתונות הכתובה ובכתבי-עת מודפסים ומקוונים. עלון כיהן במשך שלוש שנים כנציג ישראל בבנק העולמי בוושינגטון; בתפקידו האחרון הוא שימש כמנהל מרכז המבקרים של בנק ישראל. עלון נשוי, אב לשלוש בנות וסבא לתאומים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגיות:

    אין תגיות

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

     "הזהו האור שצץ בכל פעם מחדש כשמדליקים את החושך?"  

    עמוס אדלהייט
    שירת העסקנים כבר טענתי במסות ובמאמרים קודמים, שהשירה העברית העכשווית, ולמעשה...

    מזיכרונותיו של מטפּל שבויים במלחמת יום הכיפּורים

    בלפור חקק
    בשֵירות המילואים בימי מלחמת יום הכיפּורים שימשתי "מטַפּל שבויים". חמישים שנה...

    בורכתי / חותם

    ענבל אשל כהנסקי
    בורכתי אֶמֶשׁ הִשְׁתּוֹלְלוּ הַבְּרָקִים בְּמוֹחִי זָרְמוּ שָׁטְפוּ קָרְעוּ עַד קְצוֹת גּוּפִי....
    דילוג לתוכן