אנחנו נפגשות לערב בנות. קוראות טקסטים שכתבנו, סיפורים ושירים שכתבו אחרים, מחליפות רשמים.
אני קוראת טקסט קצר שכתבתי.
*
היה ערב. עמדנו במטבח שבדירה השכורה ונסינו לארגן ארוחה. הוא סקר את המדפים בארון, ונבר במקרר, וחזר וחיפש. המבחר היה דל. אבל הוא המשיך לפתוח, לסגור, ולטרוק ארונות.
- את יודעת, אמר, בכל פעם שמתחשק לי משהו ואני לא יודע מה, אמא שלי מציעה לי סלט פירות.
- סלט פירות, אמרתי, אין לי להציע לך.
והוא הסתכל בי במבט זר ואמר,
- אל תנסי להתחרות.
לא היה צורך להוסיף דבר, החגיגה הסתיימה. הספירה לאחור החלה.
שנים עברו. ובכל פעם שאני מכינה סלט פירות לבנותיי, אני נזכרת בו, באמא שלו, בדברים שאמר, ובדברים ששתקתי. ואני מתכופפת ואוספת את השיירים מרצפת המטבח, וזורקת לפח.
*
בכל פעם שאני מספרת את הסיפור הזה, אני אומרת, נדמה לי שאת עצמי אני אוספת מרצפת המטבח.
היית צריכה להעיף אותו לכל הרוחות, הן אומרות. העלבון עדיין צורב בגרונך.
לא הייתי מסוגלת, אני אומרת. איש לא אהב אותי כמו הנער הזה. אהבה פשוטה, כנה, חפה משיקולים זרים. הבטחתי לעצמי שבטוב וברע אישאר אתו. המתנתי שהגל העכור יעבור ויחזור הבחור הנחמד שהכרתי. אבל בלבי ידעתי, מילות הסיום כבר נרשמו בשולי הפרשה.
*
היינו בני עשרים. העולם היה עגול ופתוח ודיבר אהבה. מדשאות הקמפוס גדשו סטודנטים זרים שפרטו על מיתרי גיטרות ושרו שירים על חרות וחופש, פרחים שזורים בשערותיהם. כל שאתם זקוקים לו הוא אהבה, הבטיחו ארבעת המופלאים, ואנחנו קיימנו.
הימים חלפו. שנה עברה. גוף יחיד הפך לשון רבים. דומה היה שכך יהיה מעתה ועד עולם.
ערב אחד חזרתי מעבודתי והדירה הייתה ריקה. חפציו נעלמו כולם והוא היה כלא היה.
לילות שלמים המתנתי.
דומה שאני עדיין מחכה.
ואת קוראת לעצמך פמיניסטית, הן אומרות.
וואו, את כותבת פשוט נהדר. הרגש שלך עובר כל כך ברור, והסיפור הקטן הזה נוגע ישר בלב.