בְּקָרוֹב מְאֹד הַזְּמַן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ.
אֲנִי אֶקְנֶה מַצָּה אֲרוּזָה לַעֲרֹךְ אֶת הַסֵּדֶר, וְיַיִן.
אֲנִי אֲבָרֵךְ אֶת כֻּלָּם בְּצֵאתָם מֵהַמִּדְבָּר לְשָׁלוֹם,
אֶת מֹשֶׁה, כַּפָּרָה עָלָיו, וְאֶת כָּל הַצְּבוּעִים שֶׁתָּמִיד עָלַי שָׂמוּ זַיִן.

אֲנִי אֶקְרָא הַגָּדָה עַד אַחֲרוֹן הַדּוֹרוֹת, עַד הַזֶּרַע שֶׁלֹּא הִפְרָה;
וְיֶעֱרַב לְחִכִּי הַיַּיִן – כְּבָר כּוֹס רְבִיעִית: רְוָיָה!
וַיְהִי שֵׁכָר רֹאשִׁי וְאֶשְׁכַּח אֶת חַיַּי – גַּם אֶת אֲשֶׁר לֹא קָרָה.
וְאַחַיִךְ מִן חִיּוּךְ שֶׁכְּזֶה, שֶׁל אַחֲרִית־הַיָּמִים… שֶׁל גְּוִיָּה?..

וְאַגִּיד: הַרְאִיתֶם, הַזְּמַן עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ.
אַחֲרִית־הַיָּמִים הִיא עֵת מְשֻׁנָּה בְּיוֹתֵר.
כְּבָר לָחַצְנוּ יָדַיִם. בְּלִי לִשְׁאוֹל שְׁאֵלוֹת
בּוֹאוּ נִגָּשׁ לֶאֱכוֹל בְּטֶרֶם הַכֹּל יִתְקָרֵר.