1. למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

תלוי איזו כתיבה. הכתיבה המקצועית של פורמטים טלוויזיוניים מנסה להתחקות אחר תסריט ארכיטיפי אשר עוקב אחר מסע של גיבור, לפרמט אותו לתוך מנגנון עם חוקים, מהלך של התקדמות ונסיגה, ולעגן אותו בנראות וביכולת הפקה.

הכתיבה  המדעית פופולארית נובעת מסקרנות ורצון להבין משהו על האפשרויות שיעמדו בפנינו בעתיד.

הכתיבה הספרותית היא האישית מכולן, וככזו הטריקית מכולן. היא מתחילה ממקום בתוכי שצריך לספר סיפור, שמבקש להפיח משמעות במארג חוויות, התנסויות – להבין מה היה פשרן בחיי, מדוע הן התרחשו כפי שהתרחשו. אז מתחילה עבודה משמעותית של נסיון להבין האם זה "יומן"  לעצמי או שיש כאן משהו שיכול לענין אחרים, שיכול לומר דבר מה על המצב האנושי.

• באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שאת יודעת לכתוב?

אני עדיין לא מרגישה שאני יודעת לכתוב😊

לפעמים מתגנבת אלי תחושה שדברים שכתבתי הם ראויים, יש בהם ממש.

בגיל 6 הייתי מעתיקה ערכים שעניינו אותי מהאנציקלופדיה. עטלף, מיקרוסקופ. לא הייתי מסכמת אפילו, אלא פשוט מעתיקה כדי להכיר את המושג, האובייקט או בעל החיים שסיקרנו אותי.

בשלבים מאוחרים יותר של חיי הסתובבתי הרבה בפריפריה של הכתיבה – עבדתי רבות עם תסריטאים בתוכניות הטלוויזיה שערכתי ובסדרות שהייתי שותפה ליצירתן, חשבתי מחשבות של כתיבה, אולי יותר ארכיטקטורה של כתיבה, אבל עדיין לא כתבתי בעצמי.

עם הקורונה התחלתי לכתוב. עשיתי לי הרגל לכתוב כל בוקר, עם הקפה הראשון. שיירי חלומות, הבהובי מחשבות בתפר בין השינה לערות. אם אני בתוך עבודת כתיבה על פרויקט – ספרותי, קולנועי, אחר, אזי מחשבות וכיוונים לאן אוכל להמשיך ללכת בו בהמשך היום. את ספרי הראשון התחלתי לכתוב בתקופה הזו.

למעט בכתיבה מדעית – פופולארית, התחושה של "ידיעת" מלאכת הכתיבה כרוכה אצלי בתגובות של אחרים למקרא החומרים שכתבתי.

• באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת?

אני לא מתייחסת לעצמי כסופרת. זה היבט שאני מגלה לאחרונה ומתרגשת ממנו. למזלי, אני נמצאת בשלב של חיי בו אני יכולה להתמסר ליצירה – בכתיבה, בקולנוע, בטלוויזיה, ואני נהנית לעשות כך.

• קחי אותנו ביד ליום כתיבה טיפוסי שלך?

אני קמה מוקדם, אבל לוקח לי זמן לצאת אל היום. התחלת היום קשורה אצלי ביציאה מהבית. אני צריכה לשתות שני אספרסו עם עצמי בשקט, לכתוב במחברת שלי, ולקחת את הזמן יחסית במתינות. לרוב, בשבע וחצי שמונה אצא להליכה לאורך הים בתל אביב (פעם זו היתה ריצה, אבל "דפקתי" את הגב, אז כרגע נסתפק בהליכה). אפגוש את החבורה הקבועה שפותחת כל יום בחוף הבננה, נשב מעט יחד, ואחזור הביתה. "מיד אתחיל" אומר לעצמי, אבל קודם אשתה קפה, ואקרא קצת בעיתון (כן, המהדורה המודפסת). השעה כבר מתקרבת לעשר, לפעמים אחרי, ואז אני מתיישבת לכתוב. אני מצליחה להחזיק עד הצהריים, וצריכה לאוורר את עצמי באימון גופני ובהכנת צהריים לילדים שיבואו עוד מעט. אחרי ארוחת הצהריים מתחיל הסשן השני, שאותו כפי הנראה אקטע עם הליכה נוספת, הפעם ברחובות העיר, לעת ערב. אם אני ממש בתוך משהו, אחזור ואכתוב עוד שעה שעתיים, עד שארשה לעצמי להתרגע.

• איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

הבית שלי בנוי משני חלקים מרווחים. האחד פרטי ובו חדרי השינה ופינת מוזיקה, והאחר מכיל סלון ומטבח רחבי ידיים, מוקפים בחלונות. בנישה אל אחד החלונות ניצב שולחן כתיבה קטן ועליו אני כותבת. כך היה גם בביתי הקודם. אני לא אוהבת להסתגר בחדר עבודה. אני יושבת בצידו של מרכז הבית וכותבת, מתבוננת החוצה אל הרחוב הקטן (והלא מאוד שקט באופן מפתיע) שאני גרה בו, מאחורי רחוב דיזינגוף. אין לי וילונות או תריסים, השמש והעולם נכנסים פנימה, וכך אני כותבת. אם ילדיי יושבים איתי בחלל, אני יכולה לשים אוזניות ולשמוע מוסיקה תוך כדי כתיבה, אבל לא אבחר להסתגר בחדר.

• מה או מי גורם לך השראה?

ספרות כתובה היטב מעוררת בי השראה. אם כי יש הבדל בין ספרים שהפעילו אותי רגשית, שנותרו עמי שנים לבין ספרים המעוררים בי את התחושה שאני רוצה ויכולה לכתוב. באחרונים צריך להיות משהו צלול, איזו איכות בדולחית של אמת, גם אם פרטית.

שנים חשבתי שרק על עצמי לספר ידעתי, ושלא אצליח לכתוב משהו משמעותי שחורג מחוויותיי. שאין לי הכוח הזה שיש לסופרים אמיתיים, אני אולי יותר מכוונת לתיעוד.

ממש לאחרונה, גיליתי שאולי זה לא נכון, ובאופן היומיומי ביותר. כותרת בעיתון הטילה אותי לכתיבת סרט קולנוע.

הכותרת סיפרה על כך שיותר ויותר נשים ערביות יוצאות לעבוד כנהגות אוטובוס. מפה התחלתי לכתוב סיפור אהבה עדין, ובלתי אפשרי, שמתרחש באוטובוס.

• מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

ספרי הראשון נבע ממני בקלות. כמו התנחמתי בכתיבה, והתחממתי לאורה. אחר כך הגיעו שלבים של קיצורים, הידוקים, עריכות – שלי, עוד לפני השלבים המקצועיים. התחושה הזו, של סיפור שנובע מתוכי ושאני יודעת לספר אותו היא תחושה יקרת ערך עבורי בכתיבה, וכל כך חמקמקה. כתבתי למעלה שהכתיבה המדעית פופולארית שלי נבעה מסקרנות. התשוקה לכתיבה אישית ספרותית נובעת ממקומות אחרים, קשים יותר לאיתור ולמגע. עבורי צריכה להיות בה איזו דחיפות, סיפור שרוצה להיות מסופר, תשובה לשאלה שלא ידעתי ששאלתי ומחפשת מענה בכתיבה.

• האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה, ואיך את מפתחת הלאה?

תלוי מה אני כותבת, מסה, מאמר מדעי או סיפורת. בהתייחס לסיפורת, אני מודה שאני תמיד מתחילה מהעלילה. אבל עלילה ללא דמויות מפוענחות (בראש ובראשונה לכותב) לא "תחזיק", ותכרע תחת מהלכים שנדמים לקורא שרירותיים או מלאכותיים.

בהיותי אוהבת קולנוע, וכמי שעיסוקה שנים רבות היה לספר סיפור באופן ויזואלי – בין אם בתוכניות טלוויזיה או סדרות דרמה, המחשבה הסיפורית שלי מאוד ויזואלית. ב"אובססיה" הממד הוויזואלי, של רחובות השכונה התל אביבית הקטנה, הצעדים שלי לאורכם, המבט הצד, נוכחים מאוד. לוויזואליות המחשבתית שלי נוסף אלמנט של מקצב – שבספר עולה בקנה אחד עם תחושת דחיפות שקשורה לאהובה החמקמקה, וכך סיפור האהבה והמעקבים שבאו עימו מתוארים כמעט כמעשה בילוש, במקצב שמדמה קצב הליכה או הלמות לב.

• איך את יודעת שטקסט מוכן? שכתב היד יוצא ממך לדרכו?

יש איזו תנועת נדנדה בין התחושה שהטקסט מוכן לבין רצון לחזור אליו שוב ולהוסיף לו דבר מה. פרק זמן לא קצר עובר בין סיומו של כתב יד לבין הוצאה לאור.  בזמן הזה, במיוחד בממואר, נחשבות מחשבות חדשות, מאומצות נקודות מבט חדשות. מצאתי את עצמי מוסיפה ומשמיטה חלקים במהלך הדרך מסיום כתב היד ועד לעריכתו הסופית.

בסוגים אחרים של כתיבה, שהיא פחות אישית, אני נוטה להגיע לתחושת סיום פנימית מובחנת למדי, ומשחררת אותו בקלות הלאה.

1. אילו סיכונים לקחת בכתיבה שלך שהשתלמו בסופו של דבר?

"אובססיה" הוא ספר מאוד חשוף וחושפני. האם זה סיכון? האם זה סיכון שהמעטתי בערכו? אינני יודעת. משום מה אני מרגישה שלגבי עצמי אין לי חשש לקחת סיכונים בכתיבה.

1. מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?

אני חייבת להודות שעד כה נהניתי מכל החלקים. העבודה הקשובה והמכוונת לדיוק עם העורך הרגיש יחיל צבן, ועבודת עיצוב העטיפה הנהדרת של טליה באר. כמי שבאה מתחום של הפקת תוכן, אני מתפלאת כמה זמן לוקח להוציא ספר לאור. ההמתנה לפעמים מתסכלת, אולם יש משהו משכך חרדה בכך שהתהליך לוקח את הזמן שלו, ולמדתי שאין להאיץ בו.

1. אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

בהקשר של השפעה על הכתיבה, ולא בהכרח תהליך רגשי מרחיב נימים ולב שעבר עלי עם הקריאה (מול אלה אני מרגישה שלעולם לא אוכל לכתוב…), אני נוטה להיות מושפעת מסופרים שכותבים על עצמם, בחסכנות מילולית שמקפלת בתוכה עושר וניואנסים של חוויות ותחושות.

גרגואר בוייה שכתב את "האורח המסתורי" אשר מופיע כמפתח לתעלומה בספרי; אדואר לווה, שקראתי שני ספרים שכתב ואשר תורגמו לעברית, שניהם השפיעו עלי מאוד, האחד נקרא "דוח עצמי" והשני "התאבדות" (שיצא לאחר מותו, הוא התאבד). אנני ארנו, שמסתכלת בעצמה ובקרובים אליה ביותר בעין מיקרוסקופית ומרוחקת כאחד. תומאס אספדל, הנורווגי (שאינו קרל אובה קנאוסגארד 😊, אם כי הם חברים ), כתב את "נגד הטבע" סיפור על גבר מבוגר המתאהב באישה צעירה, ובוחן את עצמו בכנות חסרת מנוחה, שאינה מרגישה כמו התענגות עצמית. בתחום הפרוזה, אלפרד הייז, שהיה תסריטאי הוליוודי בשנות החמישים, הביא לתגובה רגשית שמזמן לא היתה לי בקריאה כשקראתי את ספרו "כנפיים שבורות למלאך שלי".

1. האם ואיך את עושה שימוש כסופרת במדיה החברתית?

בעבר פרסמתי קטעי וידאו שכתבתי וערכתי על חידושים והמצאות טכנולוגיות. נהניתי לקרוא את החומרים, לכתוב אותם בצורה מונגשת ולערוך קליפ. אני מודה שלאחר השבעה באוקטובר כל פרסום אישי נראה היה לי סר טעם. אני אצטרך לרתום את עצמי מחדש.

1. אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

עד כה תגובות מאוד חיוביות. אנשים מאוד אסופים ומאופקים הפתיעו אותי כשאמרו לי שמצאו את עצמם מזדהים עם דמות הגיבורה בספר, עם ההינעלות האובססיבית על אדם מסוים. אחרים, הפתיעו אותי לכיוון אחר כשסיפרו שציפו שדמות הגיבורה ברומן תהיה יותר מוטרפת ותגלוש למעשים "משוגעים" יותר. התגובה שחוזרת על עצמה הכי הרבה היא מאנשים שאומרים שלקחו את הספר לקריאה וסיימו בלגימה אחת או שתיים, שהקריאה בו אצה להם.

1. על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

במובן של כתיבה ועיסוקים הקשורים לכתיבה אני עובדת על כמה פרויקטים בו זמנית. אני כותבת סרט פיצ'ר, עסוקה בהתגוששות עם ספרי השני, ומלווה יוצרים אחרים בכתיבת סדרות דרמה ויצירת סרטי תעודה.

1. מה את עושה כאשר את לא כותבת?

אני יוצאת הרבה להליכה בשכונה שלי (לא אותה שכונה המככבת בספר), הולכת כל יום כמעט לים, בקיץ גם פעמיים ביום. אני מאמנת את הגוף שלי בתרגילים לחיזוק שרירים, אני מנגנת, אני קוראת, אני רואה סרטים וסדרות, אני גוללת בטלפון, אני שותה קפה, אני רואה חברים, אני יוצאת לראות ירוק, אני מכינה צהריים לילדים (ערב שיכינו בעצמם…), אני מלטפת את החתולים שלנו.

1. על מה את עובדת עכשיו?

כמעט מן האוויר נולד בי רצון לספר סיפור בצורת סרט, וכאמור הוא התחיל מכותרת שקראתי על כך שיותר ויותר נשים יוצאות לעבוד כנהגות אוטובוס. הרעיון של אישה שנוהגת בכלי כל כך כבד וגדול, הניידות של האוטובוס, המיכל שהוא יכול להיות, התנועה והנהיגה כאפשרות למוביליות רגשית, הדליקו אצלי ניצוץ של סיפור אהבה בלתי אפשרי אשר מתחיל באוטובוס. כרגע אני עסוקה בו.