דני-אל מלאכי, לילי פרי, הוצאת סלונט, 2025

צריך לקרוא את הפואמה דני-אל מלאכי, מאת לילי פרי, מספר רב של פעמים כדי להרגיש כל ביטוי כל מחשבה – כל ניקוד, שהרי ניכר שכל אות נבחנה ונבחרה לאחר מחשבה עמוקה ובכלל יש הרבה שעוד לא גיליתי ובכל קריאה כבר ברור שיתגלה עוד רובד, ובכל זאת, ניתן לחוש את הפואמה מכל החושים,
אפשר לשמוע את המקהלה היוונית, שמשקפת עבורי את המתווכת לעם: ״ואז ידענו אנחנו השונים… אטומים ליפי השירה מצומצמים…״
לא כוחה של הבירה, ולא ההסכמים והפרוטקציה וגם לא הזיכרון הפנומנלי הטכני – המנצח הגדול הוא הלב הטהור שמגלמת הדמות שמפאת שונותה האוטיסטית לא נגועה בפגמי עולם ויכולה להמריא על כנפי מלאכים.
לא בכדי נבחר כי הסולן ישיר את נאום הפרידה של דידו שאהבתה מביאה למותה; לא בכדי נזכרים האדגיו של אלבינוני, מוזיקה נושמת שמרגישים את הלב שזוכר; או האריה של הדוכס מנטובה מריגולטו אחריה באה מחוות האהבה בדמות גילדה – הרפרטואר של דני-אל רחב וכולל את כל גדולי המוזיקה הקלאסים הישראלים וגם הערבים ( מסוג של שלום עולמי המשתרע מאז ועד תמיד).
זהו צעיר שגדל באהבה שמנסה לנצח את הכוחות האפלים, כמו ששומר המילים והתפילות שואל בשמו וגם משיב בשמו, עומד למול כוחות האופל הלוקחים את המילים לתמיד.
ונשאלת השאלה, מדוע דווקא תזמורת צבאית? אני לא יכולה לחשוב על קונטרסט יותר גדול מהקול המלאכי המביא תקווה לנציגות מוזיקלית דווקא בקרב אנשי הצבא, ואולי יש פה גם תפילה לשלום?

הניצחון של דני- אל
הוא ניצחון האמונה שיהיה טוב, גם שם אצלו, גם אצל שכמותו וגם אצלנו
כשכל הלבבות נפתחים לאהבה שמעולם לא נראתה
הבדידות של דני- אל
מומחשת בכל עמוד
אני חושבת על הזמן שלפני מבחן הסולו עת שתק ושתק ועת ישב בפארק ושמע צפור בוכה, אף פעם לא לבד, תמיד מלווה באמו, באביו, באחותו ובשומר המילים שהולך איתו לכל מקום, כמו המוזיקה המאלחשת רגעי כאב בלתי פתורים.
זהו ספר מרגש, מפיח תקווה, מלא קסם ותקווה.