חג האהבה הוא גם הזדמנות להאיר פנים שונים ולעתים פחות מוכרים של האהבה. בדברים הבאים נתמקד בזוויות פחות מוכרות של אהבה. נחזור לרנסנס האיטלקי ולעיר פירנצה בשנות התשעים של המאה החמש-עשרה. נציג את חזונו הפוליטי של המטיף הדומיניקני הכריזמטי ג'ירולמו סבונרולה; נראה כיצד חזון זה מעמיד במרכז את האהבה כיסוד מאחד בין האלוהי לאנושי. נבחן את מושג האהבה אצל סבונרולה ונגלה כיצד מקבלת האהבה משמעויות פוליטיות וחברתיות בדרשות ובחיבורים אחרים מתוך זיקה גוברת בין אהבה אלוהית ואהבה אנושית.

מושג האהבה נקשר אצל אצל סבונרולה לשני צירופים: אהבה אלוהית ואהבה אנושית. אהבה אלוהית מגולמת במעשה ההקרבה של ישו: האל הקריב את בנו היחיד למען ישועת בני האדם; רק אהבת האל לאדם יכולה להסביר זאת; ישו עצמו – בן האל שעטה אנושיות – הסכים מרצונו לסבול ולמות כאדם מתוך אהבתו הגדולה לבני האדם. האהבה האלוהית קושרת אם כך את האלוהי לעולמו של האדם; תפיסה נוצרית מקובלת זו מבוטאת למשל ב'בשורה על-פי יוחנן' פרק ג' פסוקים 17-16: "כי אהבה רבה אהב האלוהים את העולם עד אשר נתן את בנו את יחידו למען אשר לא יאבד כל המאמין בו כי אם יחיה חיי עולם. כי האלוהים לא שלח את בנו בעולם לדין את העולם כי אם למען יוושע בו העולם."

אהבה אנושית לעומת זאת היא הבסיס לקשר בין בני האדם; היא שמאפשרת את כינונה של החברה האנושית על יסוד של שותפות; לא במקרה נתפסת טובת הכלל – bene commune – גם בתור אהבת הכלל – amore commune. למרות שהרעיונות המנוגדים לטובת הכלל ולאהבת הכלל הם טובה/אהבה עצמית – bene/amore proprio – ניתן גם למצוא קשר בין אהבה עצמית ואהבה אלוהית: אהבה אלוהית יכולה להיתפס כסך כל האהבות העצמיות.

אבל מהי האהבה? האהבה עצמה היא כוח או איכות – ùvirt – שמאחדת או קושרת בין יסודות; רעיון זה, המוכר כבר מהפילוסופיה היוונית, מקבל ביטוי אצל סבונרולה, בהתאמה לנצרות. הנצרות אימצה תפיסה זו ונתנה לה משמעות משלה; האהבה מהווה נקודת חיבור בין האלוהי לאנושי: היא קושרת בין היסוד האנושי שבאלוהי, לבין היסוד האלוהי שבאנושי. השיח הדתי מתמקד באנושיותו של האל, בקרבתו ובדאגתו לאדם; מבחינה זו על השיח הדתי להתמודד כנגד מסקנתו של ניקולאס קוזאנוס (קביעה מקובלת בהגות של ימי-הביניים), המוכרת לסבונרולה, לפיה אין מידה בין הסופי לאינסופי. השיח הדתי מחויב להתמקד בדיוק במפגש שבין הסופי והאינסופי, האדם והאל; נקודת מפגש כזאת אפשרית על-פי סבונרולה אם נקבע למשל, שתכלית האדם היא האל ואם קיום האדם נועד להלל את מעשה הבריאה של האל; הקביעה הראשונה מובילה את האדם אל האל בבחינת סיבה ומסובב: האדם נוצר על-ידי האל, האל הוא סיבתו המושלמת. לכן שואף האדם לאל, כשם ששואף כל גוף אל סיבתו המושלמת אשר רק בה גלומה תכליתו ואושרו; הרצון החופשי של האדם צריך לעזור לו לממש את תכליתו. זו היא כמובן התרומה האריסטוטלית לשיח הדתי, שנוסחה באופן שלם אצל תומס אקווינס. הקביעה השנייה קשורה פחות לדיון סכולסטי ותיאורטי ומובילה לכיוון פרקטי: מעשי האדם בעולם ובעיקר התנהגותו, נועדו להלל את האל שברא אותו.

בהקשר הפרשני של ימי-הביניים נתפסים ספר תהילים ופעולת ההלל, כבעלי משמעות מיוחדת: תפקידם להוביל את האדם הארצי להלל את האלוהי; ההלל היא פעולה שיש בה כדי לחבר בין הארצי לאלוהי. הקושי במבנה של ספר תהילים הקשה על חשיפת מטרתו של הספר; הפרשנות המדיאבלית ניסתה לפרשו בין השאר כמסע מאדם – הרע והארצי, אל ישו – הטוב והאלוהי; זוהי כמובן משמעות מוסרית-אתית, המצויה בתחום המעשי של הפעולות; באותו אופן פורש שיר השירים: תפקידה של האהבה המתוארת בשיר השירים, הוא לעודד את הקורא לנוע מדרגה נמוכה של אהבה, לדרגה גבוהה יותר, או מרגש חושי כלפי ישו, לאיחוד מיסטי גדול; האהבה נתפסת כאן ככוח מניע לטוב; הקריאה ב'אופן הדרמטי' – modus dramatis – בשיר השירים, אפשרה לפרשנים להציב את הספר בתחום האתיקה. באופן דומה, הקריאה בשירה הארוטית של אובידיוס הוצדקה מבחינה מוסרית: השירים מועילים בכך שהם מציגים סוגים שונים של אהבה, הטוב באהבה טובה והרע באהבה לא טובה; באופן זה הופכים השירים למועילים: הם מלמדים אודות סוג האהבה שהוא נכון וטוב; גם שירת האהבה של אובידיוס מצויה אם כן בתחום האתיקה, תחום המעשים; נקודה זו מקרבת את השיח הדתי אל השיח ההומניסטי.

השיח ההומניסטי מוכר בהתייחסויותיו לרעיון מרכזיות האדם; אולם האדם אינו ניצב רק במרכז העולם אלא שיש בו יסוד נעלה המאפשר לו להעפיל מעבר לעולמו; ניתן לומר שההומניזם המאוחר במחצית השנייה של המאה ה- 15, מדגיש בעיקר את רעיון היסוד האלוהי של האדם. אולם דגש זה אינו חייב ליצור ניתוק מחיי מעשה אל מרחב קונטמפלטיבי רחוק אלא בדיוק להפך: נקודת המפגש בין אהבה אלוהית לאהבה אנושית יכולה להתרחש בתחום ציבורי של מעשים ופעולות; האדם המחויב ליסוד האלוהי שבו, נדרש לעשות ולפעול בעולם מתוך אחריות כלפי יסוד זה; לנקודת מפגש זו שבין אהבה אלוהית ואהבה אנושית בתחום הציבורי, קשורה גם המסורת המדיאבלית של ההתארגנויות – compagnie – קבוצות מאורגנות של אזרחים מחוץ לכנסייה, המקיימות טקסים דתיים שונים לצד פעילות חברתית הקשורה במימוש ערכים נוצריים כמו למשל חמלה ודאגה לנזקקים. התארגנויות אלה מגלמות איחוד בין דתיות וחילוניות ונוגעות גם למושג המתגבש של טובת הכלל; ניתן לזהות עלייה בפעילות זו בין 1300 ל- 1500; התגברות הפעילות והשינויים באופייה, קשורים הן לרוחניות המנדיקנית והן לצמיחת החברה העירונית. בפעילות ה- laudesi – 'המהללים', בשירת המנונים, המתורגמים החל מהמאה ה- 13 לאיטלקית, את הקדושים ובעיקר את מריה, משוכפלים קשרי הפטרונז' ומשמשים מודל ליחסים בין אנושיות ואלוהות: הקדוש-הפטרון, מתבקש – באמצעות שירת ההלל – להעניק את חסותו לקהילה-הקליאנט. ארגון ה- Bianchi, שהוקם ב- 1399, גילם בין השאר ניסיון ליצור אחווה ושלום במקום השנאה והפלגנות, שהתפרצו לא אחת בערי צפון איטליה. פעילות דתית זו לא היתה נטולת היבטים פוליטיים ועוררה בתקופות של אי-יציבות פוליטית חקיקה מגבילה בערי איטליה השונות במאות ה- 13 וה- 14; לעומת זאת השלטון הפלורנטיני החל להגביל את פעילות ההתארגנויות רק בראשית המאה ה- 15; התארגנויות אלה, נהנו ממעמד אמביוולנטי שהעניק להן אוטונומיות הן ביחס לממסד השלטוני והן ביחס לממסד הכנסייתי, נתפסו כחשודות ומאיימות בתקופות של משבר; יחס זה מהווה עדות למשקל החברתי, הדתי והפוליטי שהיה להתארגנויות, אשר התמידו בפעילותן למרות המגבלות; סבונרולה עושה שימוש בהתארגנויות הצעירים ונעזר בהן למימוש חזונו הפוליטי והדתי.

האהבה האלוהית צריכה אם כן לקבל ביטוי בחיי המעשה; השותפות, המתאפשרת כאמור בזכות אהבה אנושית, היא התחום המשותף שבו אהבה אלוהית ואהבה אנושית צריכות לקבל ביטוי פרקטי.

בדרשה מה- 28 במרץ 1496, במסגרת פרשנות סימלית למשמעות הפסוק "וששת ימים לפני חג הפסח", מתוך 'הבשורה על-פי יוחנן' פרק יב' פסוק 1, מתאר סבונרולה את דרכו של מי שפנה לחיי מעשה – להטהרות, כחלק ממשמעות היום החמישי. סבונרולה קובע כי ניתן לטהר את חיי המעשה והוא מפרט את הפעולות הנדרשות: לתרום לעניים את מה שאינו הכרחי לקיום, לא לצבור רכוש ולא להתעשר. כך יכול איש המעשה להיטהר, כלומר להתקרב יותר לחיים ראויים; חיי המעשה אינם נתפסים כניגוד גמור לחיי העיון, אינם נשללים ואינם נחשבים פסולים ורעים בכללותם.

הנביא זכריה, מציג בפרק ב' פסוק 9 את דבר האל לירושלים: "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". סבונרולה מתמקד באנשי ירושלים, בני דורו של הנביא אשר מסמלים בעיניו את הטובים שחיים חיי מעשה; האל מבטיח לשמור על ירושלים ואנשיה, להוות חומת אש כך שהשטן לא יוכל להכנס לתוכה. חיי המעשה ראויים להגנה מפני השטן ואינם נדחים. ה'דור המלא באנשים טובים שחיים חיי מעשה' יכול לשמש תיאור מדוייק מבחינת סבונרולה, לאנשי פירנצה, מהם מצפה המטיף לרפורמה רוחנית ושלטונית גדולה. ציפייה כזו יכולה להתקיים רק מתוך כך שקיים קשר אמיץ בין חיי המעשה וחיי העיון.

ההתקרבות שחלה בין חיי העיון לחיי המעשה במהלך המחצית השנייה של המאה ה- 15, מקבלת ביטוי גם בהתקרבות האהבה האלוהית והאהבה האנושית; חיי העיון נועדו לקרב את האדם לאהבת האל, אולם מושגים רבים הקשורים בחיי העיון נטענים במשמעות מעשית. אהבה אנושית היא הכוח המניע את חיי המעשה; התקרבות זו מאפשרת כאמור לשתי האהבות להתממש בתחום הציבורי המשותף לכלל החברה; זהו הבסיס שאפשר את לידתו של שיח האהבה.

בשיח זה נתפסת האהבה כמקשרת בין עיוני למעשי, תיאורטי ופרקטי; האיכות המאחדת שלה היא שמאפשרת את מיזוגם של העיוני והמעשי במישור אחד: התחום הציבורי של הפעולות והמעשים; זוהי מהותה של האהבה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיח האהבה. התפקוד המעשי של האהבה אינו מבטל את תפקודה העיוני ולהפך; שני האופנים מתקיימים ומחזקים אחד את השני. משתתפי השיח פועלים מתוך זיקה למהות זו, שמאפשרת להם לגבש גם תכנים ביקורתיים ביחס לחיי המעשה הקונקרטיים; זהו ההקשר שבו ניתן להציג את פעילותו של סבונרולה; האירועים שמתחוללים בפירנצה בשנות ה- 90 הם במידה רבה תוצאה פרקטית של תכנים אלה; מעמדו של סבונרולה אפשר לו לצעוד צעד מכריע נוסף בכיוון חיי המעשה.

בדרשות ובחיבורים של סבונרולה ניתן אם כן למצוא ביטוי למארג מורכב של שיח דתי ושיח הומניסטי מאוחר; בשונה ממאפיינים אחרים טוען סבונרולה, האהבה נחשבת למהותו של האל. באל יש אינטלקט, רצון ואהבה. אולם האהבה מהווה חלק מהותי מהאל עצמו ואינה דומה לאהבה אנושית, שהיא מקרית ביחס לקיום האנושי, תלויה בדברים חיצוניים ולכן משתנה; האל אוהב וזו מהותו הבלתי משתנה; אהבה זו מנחה את הרצון האלוהי בחתירתו לעשות טוב לברואיו; ככל שהאל אוהב יותר את האדם, הוא מעניק לו יותר חסד, שמסמל את האהבה העצומה של האל; האהבה האלוהית אינה מנתקת את האל מהאדם אלא קושרת אותו אליו באופן שקשר זה הופך להיות הכרחי; האל שהקריב את בנו כביטוי של אהבה, מראה כל הזמן את אהבתו לעולם, טוען סבונרולה. האהבה האלוהית מבטאת למעשה את הקשר בין האל לאדם; היא מהווה משקל נגד לקביעתו של ניקולאס קוזאנוס, עליה חוזר סבונרולה, אודות המרחק הבלתי משתנה בין הסופי והאינסופי, האדם והאל.

ההתמקדות במושג אהבה תהווה אם כן את אותו משקל נגד להפרדה בין האדם והאל. האהבה האלוהית שחש האדם מקבלת ביטוי פנימי וחיצוני. הלהט הפנימי הוא עונג שחשה הנפש המשולהבת באהבת האל; הביטויים החיצוניים הם המעשים שנעשו מתוך נכונות לשרת את האל; נכונות זו הופכת את האדם לחזק ומאושר בעשותו דברים גדולים מתוך אהבת האל; אהבת האל מחזקת את האדם וגורמת לו לעשות דברים גדולים; אלו הם ביטויים חיצוניים ומעשיים של אהבת האל אצל האדם. אהבת האל אינה מנתקת את האדם מהעולם ומחיי המעשה, אלא להפך – היא גורמת לו לעשות דברים גדולים; האל קשור לאדם באהבה והאדם האוהב את האל אינו מתנתק מהעולם. אם כך יש לבחון את הקשר שבין אהבת אל ואהבה אנושית; סבונרולה עומד על הקשר הזה: כל כתבי הקודש מכילים במהותם שני דברים – טוען סבונרולה – לאהוב את האל ואת הזולת; אהבת האל ואהבה כלפי הקרובים, כלומר אהבה אנושית, מהוות את מהות כתבי הקודש; שתי האהבות מוצגות באותה מידה של חשיבות, אולם הן אינן שוות: אהבת האל היא מבחינת האדם, אהבת סיבתו המושלמת ממנו שבה גלומה תכליתו.