[על דויד גרוסמן, מילים, איפה אתן?]  

ספרו החדש של דויד גרוסמן, מילים, איפה אתן? (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2026), ממשיך לעורר את אותה המולה, חרישית אולי יותר מאי-פעם, כמעט המולה פנימית היום, בקרב קהילת אנשי הספר במקומותנו, שהרי חשוב לזכור שגרוסמן הוא כנראה הסופר האחרון שהצליח לפרוץ אל ההמון, היחיד מקרב בני-דורו, סופרי שנות השמונים של המאה שחלפה, שזכה למעמד פומבי שהשתווה מהר מאוד עם מעמדם, בארץ ובעולם, של הצמד הפלאי א. ב. יהושע ועמוס עוז. אין זה הישג של מה בכך אם נזכור שיהושע ועוז פרצו עוד בשנות השישים,  שהם שייכים לעידן אחר שבו זכו לתמיכתם של כתבי העת המובילים בתקופה: כתב העת "קשת" ועורכו אהרן אמיר, וכתב העת "עכשיו" ועורכו גבריאל מוקד, תמיכות חשובות בתקופה הכי הפורמטיבית שלהם, בדרך להפיכתם לסופרים מוכרים, ומעמדם הלך ונבנה בהמשך הדרך תוך השענות על יחסי ציבור משומנים וקשרים אישיים מסוגים שונים. אבל ללא טבילת האש הראשונית בכתבי העת הספרותיים המרכזיים של התקופה שהעריכו את כישרונם והעניקו להם בזמן אמת במה ראשונה ספק רב אם הם היו הופכים לסופרים. גרוסמן כאמור הדביק אותם במהירות, כלומר השתווה למעמדם הציבורי ואף גבר עליהם, ובדימוי שנוצר לו כסופר חשוב ומרכזי נכבשו רבים וטובים, בארץ ובעולם הגדול.

ואולם, חשוב לזכור שגרוסמן מעולם לא עבר טבילת אש של כתבי עת בעלי מעמד פנים ספרותי כבד משקל, הוא צמח בשנות השמונים אצל מנחם פרי ב"סימן קריאה", משמע הוא היה חלק ממערך השיווק המתוחכם של פרי, מסמר חשוב בשיווקה של הספרות כתרבות פנאי ובמסלול מקוצר ועוקף ביקורת. אחד משיאיו של המהלך הזה של פרי היה כזכור שיווק חסר תקדים של הרומן עיין ערך: אהבה (1986), ספר בעייתי שנעשה רב מכר הרבה לפני שהביקורת הצליחה לקיים איזשהו דיון ערכי וממשי עליו, עובדה שייתרה את הביקורת והתבררה כהרסנית במיוחד. שהרי המהלך נחל הצלחה גדולה עבור פרי אבל גרם לקריסתה המהירה של הספרות הערכית, שלא היה לה סיכוי אמיתי מול תרבות הפנאי המתעצמת שבסופו של דבר גם בלעה כצפוי את פרי עצמו.

לא זה המקום לדיון מקיף על משקלו הסגולי של גרוסמן כסופר, הדברים הללו בסך הכול ידועים והם מובאים כאן רק כהקדמה הכרחית לדיון עקרוני בספרו האחרון. קוראים סקרנים יחפשו את הדיונים הביקורתיים של אמנון נבות על גרוסמן לאורך שנות השמונים והתשעים של המאה שחלפה ובשנות האלפיים. חשובה לענייננו העובדה כי מעבר לוויכוח העקרוני על אודות משקלו הסגולי הממשי של גרוסמן כסופר, גרוסמן כבר מראשית דרכו הספרותית שוווק כמוצר תרבות ומשקלו הסגולי כסופר כלל לא נלקח בחשבון.  

הספר שלפנינו עוסק ביחסים בין בן יחידי להוריו והוא מסופר מנקודת מבטו של הבן, ירון, שנים רבות אחרי האירועים המתוארים בספר, שבמרכזם משפט שבו אביו הוא הנאשם העיקרי באיזו פרשת שחיתות ומעילה בכספים. גרוסמן מתאמץ לתאר יחסים מוזרים, חריגים, בין ההורים לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבנם, אבל המאמץ הזה עולה לו בחוסר אמינות קשה. הבן המתעד עושה זאת בלי שום סיבה מעבר לכך שהדברים ישלחו פעם "בקפסולה חתומה אל החלל החיצון". אולי בגלל זה התיאורים בספר הזה כל כך מופרכים, לא עקביים, לא מעוררים אמון, או לצורך העניין, רגש כלשהו. הרי בחלל החיצון לא יושבים מבקרי ספרות מחמירים. התיאורים הללו, של האם, האב והבן לא פעם אפילו מעוררים דחייה. יש בהם איזו אי-נעימות מכוונת, איזו צרימה, שקשה להסביר את מה בדיוק היא משרתת. הנה תיאור של הבן: "נער במכנסיים קצרים, ברגליים פשוקות, מרושלות, ועם חתימת שפם כהה, שבגללה הוא נראה מבוגר מגילו. נשימתו של הנער כבדה קצת תמיד, ויש משהו מטריד במכלול פניו, בלסת הבולטת, בשפתו השרועה קצת החוצה, עד שנחשף משהו פנימי, לח, ועד כדי כך שאחד העיתונאים כתב, "נדמה שהנאשם יכול להביט בבנו רק לרגע, כאילו מבט ממושך יותר יגרום לעיני שניהם לדמוע", או התיאור שממנו לקוחה הכותרת לדיון העכשווי: "אני לא זוכרת מתי זה היה", אמרה לי אמי כעבור שנים רבות, כששכבה על ערש דווי וכל מעצוריה הוסרו וחרצובות לשונה הותרו. "פתאום התחלתי לחשוב ברצינות שאבא שלך הוא בעצם זיקית שהתחפשה לבנאדם. זה לא סתם אני אומרת, הוא גם קצת נראה ככה, במחילה מכבודו, עם הגיחוך המוזר שלו, הכמעט צהוב", אמרה אמי והשתתקה ארוכות, כאילו טבלה את עצמה לכמה רגעים, לניסיון, במותה." הטבילה הרגעית הזאת במוות היא דימוי גרפומני גרידא, ויש לא מעטים כאלה בספר הזה. דויד גרוסמן רגיל כאמור לעבור במסלול עוקף ביקורת שתוכנן בקפידה על-ידי מנחם פרי ואיש לא יכול לתבוע ממנו אמינות, לא כל שכן איזשהי רמה ספרותית סבירה.

ובכן קשה מאוד למצוא רמה ספרותית סבירה בספרו החדש של גרוסמן. האם אוסף אקראי למדי של מחשבות סותרות, צפויות ולא מעניינות במיוחד יכול בדרך נס להתארגן לרומן, ליצירת ספרות משמעותית בעלת ערך? האם, גם כשנוספים תיאורי רומן הומוסקסואלי בין הבן למורה לגיטרה, נוסף גם איזשהו ערך ספרותי לדברים? לא ממש. גם כשגרוסמן מנסה לתאר את סבלו של הנער ירון אחרי שאביו חשף את הרומן "האסור" ותקף פיזית את זוג הנאהבים ודאג להפריד בינהם, הדברים קלושים, מפוייטים, הכאב הוא כאב ספרותי מאוד. גם המזור לכאב הזה בדמותה של מלכי, מעין בת-זוג של ירון, שמנסה לרפא את כאביו ואת סיוטיו של ירון הוא מופרך, שהרי מלכי מופיעה משום מקום והולכת לשום מקום, היא תלושה לחלוטין כמו שאר הדמויות ברומן הזה. גם השפה ברומן שלפנינו היא תלושה: גרוסמן נע בין שפה ספרותית גבוהה לבין שפה מדוברת וסלנג ואיננו טורח להצדיק את המעברים החדים הללו.    

ראוי להתעכב מעט לסיום על דמות האב, חיים אשכנזי (שמו מתגלה לקוראים במקרה, עמוק בתוך הרומן כי לגרוסמן לא חשוב לקרוא לגיבוריו בשם), שבסיומו של המשפט נכלא ל-16 שנה. גרוסמן מתאר אותו כדמות שטנית ומלאת קסם שטלטלה את חיי האם והבן. אבל גרוסמן לא מצליח לתאר דמות כזאת, שטנית ומלאת קסם, לשם כך נדרש כישרון ספרותי שאין לגרוסמן. אין שום דבר שטני או מלא קסם בדמות האב הקלושה, החיוורת, האומללה. אין שום דבר מאחורי כאביו וסיבלותיו של ירון. כל המלים האלה הן ריקות ותלושות, והשאלה "מילים, איפה אתן?" מקבלת לפתע משמעות מצמררת.