אשכול נבו, 'הלילה הארוך ביותר,' כנרת, זמורה, דביר, תשפ"ו, 2026. 222 עמ'

תחילת הדיון בסיכומו

להלן העיקר – הטקסט מאוד קריא, בכל חמישה הנושאים שלו, המופיעים בשישה פרקים,  כי אחד הנושאים מופיע בשני פרקים נפרדים – "יותר מזה היא לא צריכה (חלק א')," מופיע סמוך לפתיחה (עמ' 55-48) ו"יותר מזה היא לא צריכה (חלק ב')," המופיע לסיום (עמ' 219-207). חמישה נושאים אלה, המופיעים בשישה פרקים, אינם חוברים זה לזה לעלילה אחת רצופה; לא באופן ישיר, כעלילה, וגם לא באופן נרמז ולא בעקיפין, כאיזשהו מבנה.

המשותף להם הוא היותם תיאורים של ישראל היום – בכולם התרחשות מקומית-ישראלית, עירונית, שאחרי המלחמה האחרונה; אחרי התופעה הנוראה שעברה לאחרונה על החיים בישראל,  מה שנקרא בתקשורת שוב ושוב – "מלחמת 7.10." לא במקרה מלחמה נוראה זו חסרה שם ייצוגי מוסכם, והיא מתוארת בציון היום בו פרצה. היא מעין תפוח אדמה לוהט, שלא נתפס ביד, אלא נזרק לאוויר שוב ושוב.

וכך פנה אשכול נבו לנושא זה, שעשוי להקנות לו עוד תשומת לב כיוצר, וכתב חמישה פרקים, מעין סיפורים קצרים עכשוויים, שכולם קשורים באופן ישיר למציאות העכשווית. הוא מתאר מציאות עכשווית באופן קריא מאוד אבל גם שטוח וחסר מעוף.

מה שנכתב כאן עד כה יכול בהחלט להיות סיכום אחד של הספר, שלא יכול להיקרא רומן, וגם לא בדיוק – קובץ סיפורים. וכשאני מסכם כך את סיפורי הספר, מייד אני חושב על מעמדו המקובל של אשכול נבו בסיפורת  הישראלית היום. כאן עיקר האכזבה שמנחיל הספר לי, הקורא.

כאמור, בכל אחד מששת פרקיו, נבו מגיב על המציאות הישראלית בשנים האחרונות ממש. תגובה זו היא עיקרו של ספר הפרוזה החדש שלו. שמו באנגלית הוא HOMEBOUND, והוא אכן מרותק לבית הישראלי העכשווי, שמוצג כאן בצורה מוגבלת. זו ראייתו של היוצר. כדי להבהיר את שטחיותה של הפרוזה שלפנינו, כדאי להקדים, הקדמה עקרונית קצרה, את מהותה של פרוזה ספרותית, ואת הפוטנציאל שבה.

סיפור יכול להיות סיפור חברתי, סיפור פסיכולוגי, סיפור פילוסופי, סיפור פוליטי; נושאים אלה יכולים להיות מעוצבים, בכל יצירה ויצירה, כמשל, כסמל, כהסתכלות מטאפיזית וגם בפירוט קונקרטי, ריאליסטי, מפורט. היתרון שבסיפור הוא היותו "מבדה," "fiction," – היותו יצירה "דמיונית" שפועלת על המציאות, אבל אינה נתפשת כתיעוד עובדתי, כתיאור ישיר של עובדות. לכן, למשל, הכותב סיפור יכול להשפיע על המציאות, אבל אינו צריך לתת דין וחשבון ישיר עליו. כך, למשל, הוא יכול לכתוב על גניבה, אבל על סיפור כזה לא יועמד למשפט, כפי שמועמד הגנב במציאות.

בהכללה אפשר לומר שההיסטוריה של הספרות, בכל מקום בו נוצרה, היא היסטוריה של בני אדם, של יוצרים, שהציגו לקוראיהם את המבדה הספרותי כביטוי דמיוני חברתי או כביטוי דמיוני פסיכולוגי או כביטוי דמיוני הגותי לעולם, לחיים, למציאות. כך יצירה ספרותית יכולה להשפיע על מציאות, מבלי שתיתפש כעשייה מציאותי ככל עשייה אחרת של בני אדם. וכך, לא הכותב יצירה ולא הקורא אותה חייבים לתת דין וחשבון מציאותי, כמו שהם צריכים לתת דין וחשבון על כל פעולה שהם פועלים במציאות.

וכך, יצירה זו כולה ביטוי למהפכה שיצרה בישראל המלחמה האחרונה. המלחמה ששינתה את בישראל את הדימוי עצמי, ואת דימוי הפנים שהיא מציגה לעולם. יצירה זו היא ביטוי למהפכה, אבל אינה מחדשת לקורא דבר, ואינה מביאה את הקורא למחשבות מגובשות על מציאותו העכשווית. אין בה קבלה חיובית של המציאות, ולא ביקורת כלשהיא עליה. היא מתארת לקורא בה מציאות עכשווית, לא בפירוט ולא במעוף. היוצר יודע לכתוב, והתיאור כאן הוא תיאור קריא; אפשר לומר – תיאור רהוט;  אבל הממד הספרותי כאן אינו מביא את  הקורא למה שצריך הממד הספרותי הריאליסטי להביא אותו. הוא אינו מביא את הקורא למחשבה נוספת על המציאות; אינו מעודד את הקורא למחשבה חדשה על המציאות שלו, ואפילו לשפוט אותה.

תוכן הסיפור – פרפרזה על פרפרזה

כדי להמחיש את הדברים אעשה משהו שאינני נוהג לכתוב בדרך כלל – אביא להלן בקצרה את תוכן ששת הפרקים, חמשת נושאי הסיפורים, וברקע להם משתקפת המלחמה האחרונה (7.10). יש להדגיש שוב – הם אינם מתקשרים ביניהם לעלילה אחת. הנה:

פרק ראשון, אול אין, הוא הסיפור של עידן קרן, זמרת ישראלית, בשנות הארבעים לחייה, שטיסתה חזרה לישראל התבטלה, והיא עולה על יכטה קטנה כדי להגיע כמה שיותר מהר את התינוקת שלה בת השנתיים שנשארה עם בעלה.

פרק שני, יותר מזה היא לא צריכה (חלק א'), הוא הסיפור של מושבניקית ברמת הגולן, שבאה לפקוד את הדירה במושב שנשארה ריקה. היא עושה זאת ללא ידיעת בעלה. המושב ריק כי כל תושביו התפנו במלחמה לכרמיאל. היא מוצאת בדירתם  חייל מילואים – שי – שמתקלח בדירה, אותה חשב ריקה מתושביה שעזבו. הם משוחחים, מדברים אחד עם השני. לא מקיימים יחסי מין.

פרק שלישי, הארגז הכחול, הוא הסיפור של תומר, עורך דין שהוא אלמן טרי, החוזר בשעת לילה שאחרי חצות אל הדירה שלו, ומוצא שננעלה על-ידי בתו החיילת, שישנה בה, כנראה. הוא יורד אל בית קפה ברחוב, ופוגש בו את הילה, שהיא אישה צעירה ממנו בהרבה, הנושאת אתה ארגז כחול. היא מספרת את סיפור חייה. מסתבר שהארגז היה שייך לשחר, אחיה שנהרג במלחמה האחרונה. היא נושאת את הארגז אתה לכל מקום אליו היא הולכת, מבלי שפתחה אותו מאז קיבלה אותו. בסיפור זה משולבים סיפורו של תומר, וסיפורה של ענבל, אשתו שמתה, שהייתה מורה לפילטיס.

תומר מודיע במשרדו שלא יגיע בבוקר לעבודה. הילה ותומר נוסעים למושב דור (עמק יזרעאל) להחזיר ספר שנמצא בארגז הכחול, ושייך לאסף שגר במושב.  משם הם ממשיכים ונוסעים לרמת הגולן, לראות את המקום בו נהרג אחי האישה. בדרך הם פוגשים את אילן, בעל פודטראק, שגם לו ארגז כחול דומה, ובו חפצי בתו שנהרגה. הם מגיעים לגולן וחוזרים. למחרת תומר במשרדו. והם מסכמים שייפגשו "אחרי שתיגמר המלחמה"… כך עוברים חודשים, המלחמה לא נגמרת, ותומר במחשבותיו, חוזר שוב ושוב למה שעבר. 

פרק רביעי, שביל הבריחה, הוא סיפור של מרוואן, בחור פלסטיני ישראלי ערבי (רצועת עזה), שהוא הומוסקסואל, החושש שיתגלה בסביבתו הערבית. מרוואן בורח מהכפר. בשדה הוא מוצא חייל מת. הוא לובש את בגדי החייל, בעזרתם מוצא עבודה, ובמקום להמשיך ולברוח למצרים, הוא נכנס לישראל. הוא משיג תעודת זהות של ערבי ישראלי שמת, ועובד כספר. במספרה הוא פוגש את ריטה הזמרת, מקבל ממנה הזמנה להופעה, והולך עם חבר להופעה שלה בהיכל התרבות. אחר כך, בהיותו הומוסקסואל, הוא בורח מהארץ, ומגיע לעבוד במספרה בטורינו. המספר מסיים בכך שהוא מזהה במספרה את מרוואן שחולם להוציא את אחותו הקטנה מהגיהינום של עזה.

פרק חמישי, באש ובמים, הוא סיפורו של צביקה, החוזר עם משפחתו לישראל בזמן המלחמה. המטוס חייב לנחות בקפריסין. משפחתו ממשיכה וחוזרת לארץ, והוא מבקש להישאר, בינתיים, בקפריסין. משם הוא מגיע לאי היווני הידרה.  במקביל, מסופר סיפורו עם מיקה, אשתו. זווית הראייה מוסטת אל דמותו של ליאונרד כהן, כשהוא מדמיין קשר בינו לבין ליאונרד כהן. בסיום הפרק באה מיקה לקחת אותו הביתה. הם חוזרים.

פרק שישי, יותר מזה היא לא צריכה (חלק ב'), הוא, כאמור, המשך הפרק השני. המושבניקית חוזרת עם הילדים לביתם בכרמיאל, לראות האם הבית נשאר עומד על תילו. היא לא מוצאת בביתה את המילואימניק אותו פגשה בעבר מתקלח (יותר מזה היא לא צריכה – חלק א'). מתוך מחשבות חוזרות ומתוך היסוס אם לחזור לביתם בכרמיאל, היא נוסעת הלוך ושוב בין ביתם בכרמיאל לבין מקומם הזמני בקיבוץ. לבסוף הם חוזרים הביתה. בבית, היא מנסה להתייעץ עם שכנתם, עליזה הקוראת בקלפים. הסיפור מסתיים בביקורה אצל השכנה, עליזה הקוראת בקלפים. מהסתכלות בה, ועל סמך קלף שנשלף, אומרת לה עליזה, לקראת סיום הסיפור, כי: "מי שרוצה שינוי, צריך לאחוז במושכות של החיים שלו" (עמ' 218), וכי: "… זה לא שאת רוכבת אל הבלתי נודע. את בסך הכול חוזרת הביתה." (עמ' 219).

אופק קצר ומרחב דו-ממדי

אני, הקורא, מרגיש כי יצירה זו היא מעין רשימה עיתונאית. סקירה עיתונאית סבירה, מפורטת למדי, אבל לא חורגת מרשימה עיתונאית, אלא בשניים: היא מפורטת הרבה יותר מכל היקף עיתונאי, ויש בה יסודות סנטימנטליים חיוביים, הבאים לקנות את הקורא. כאילו המספר פונה אל הקורא  ואומר לו: הנה המציאות שלנו, נצלח אותה יחד.

שילוב זה של שני הממדים, בהם חורג הסיפור מרשימה עיתונאית – הפירוט הרב, והסנטימנטליות המובלעת במבנה – הופך את הסיפור למה שמודגש בכותר הדברים שלי כאן: נעים וסתמי.

אני מתאר לעצמי כי הנועם בולט ונעים לקריאה למרבית הקוראים. הבעיה ביצירה בו היא הסתמיות שבה. הבעיה היא שבתיאורה של ישראל היום אין שום תשתית רעיונית – ברוח חיובית או ברוח ביקורתית – איתה יוכל הקורא להזדהות או עליה הוא יוכל למחות. ישראלי (או ישראלית) קורא תיאור של העכשווי שלו שנקי מהזדהות ונקי ממחאה. תיאור חסר כל תפישה לאומית או תפישה חברתית או שילוב של השתים.

וזה בזמן שהחברה הישראלית, בכל התהפוכות שעברו עליה עד כה, היא כולה חברה בעלת אידיאולוגיה, הנדונה בה ושב ושוב בכל פלגיה, הדתיים והחילוניים, ה"ימניים" וה"שמאליים." ה הישראלית כולה היא חברה הנובעת ממקורות רעיוניים, מהיסטוריה מאוד אקטואלית, מאוד נוכחת ביומיום כולו. כאן היומיום כולו הוא ויכוח היסטורי-חברתי בין קולות רבים הקוראים בו, במישרים או בעקיפים, לכאן או לכאן. 

אפשר לחשוב על שתי סיבות לתופעת הסתמיות הזו ביצירה שלפנינו, להיותה יצירה ספרותית המתארת מציאות כ"סתם," כחסרת-סיבות. סיבה אחת יכולה להיות אופק קצר של היוצר, שבאמת חווה ומתאר יומיום נעים אבל שטוח. סיבה שנייה יכולה להיות רצונו של היוצר לקנות בדרך תיאור זו את אהדתן של שכבות חברתיות רבות ככל האפשר. כתיבה זו היא חיוך לכל קורא כמעט. המציאות העכשווית אפשרית, אומרת כתיבה זו לקורא, והקורא יכול ללכת לישון בשלווה בלילה הארוך ביותר, המשתקף גם מכותרת היצירה. הוצר מציע לקורא להתעלם מיותר מדי היבטים שצועקים לרוב הישראלים לשים אליהם לב.

המרחב הספרותי ההיסטורי שבו פועל היום אשכול נבו

הערה אחרונה, לסיכום, היא לגבי המרחב הספרותי ההיסטורי שבו פועל עכשיו אשכול נבו: הספרות העברית החדשה כולה היא תהליך בן כמאתיים וחמישים שנים. החברה היהודית החילונית, שראשיתה בגרמניה, בסוף המאה ה-18, החייתה את העברית, ויצרה את תנועת ההשכלה העברית ככלי ביטוי. המשכיל היהודי לא יכול היה לבטא במישרים, לא פוליטית ולא עיתונאית, את דעותיו בדבר הצורך ברפורמה לאומית. ביטוי ישיר כזה נגד, הן את העולם היהודי הדתי, והן את החברה הגרמנית הלאומית, שלא קיבלה את היהודי החילוני כמיעוט לאומי בעל זכויות שוות. הספרות נעשתה, עבור היהדות החילונית, כלי ביטוי סמלי עוקף צנזורות. מה שאי אפשר היה לומר ברחוב, אפשר היה לכתוב כסיפור, שהוא "רק מבדה."  אם אי אפשר היה להקים "מועדון לאומי," אפשר היה להוציא לאור כתב-עת ספרותי, ששימש כלי מקשר ואוגד. לכן, הסופר עמד בראש המחנה החברתי. הסופר היה השופר שלו.

גם ראשיתה של התנועה הציונית החילונית, בעזרת הספרות, בידי הרצל העיתונאי והסופר ובידי דומים. ההשכלה העברית יצרה את דמות הסופר ככוח מכוון, כמורה דרך, במיעוט לאומי מפוזר שחלומו היה לממש עצמו שוב. וכך, עד היום, בכל המהפכות שעברו על הציונות, שעברו על מדינת ישראל, ניתן כבוד מיוחד ליוצר. קוראים אותו ושומעים מה שיש לו לומר.

בזמננו, בימים אלה ממש, אשכול נבו זוכה לכבוד מעין זה. והוא, אכן, כותב על מדינת ישראל היום, עכשיו. אלא שהוא מרוקן את כל המשמעות הלאומית, מן הספרות. הוא מדבר על חברה לא ברוח אוטופיה ולא ברוח דיסטופיה. הוא מתאר אותה כסתם. נראה לי שעם כל השפה הנעימה של יצירתו, ועם כל יכולתו לתאר, הוא יוצר יצירה מוגבלת המתאר סתם. וסתם, גם כשהוא סתם נעים, הוא נבואה על סוף התרבות היוצרת אותו.

אפשר לסכם ולומר כי יוצר הוא גם מכוון חברה וגם תוצר של חברתו. וכך, הטשטוש הנעים שמספקת יצירה זו, הוא, כנראה, חומר של סתמיות, אותו הקורא מבקש ואותו היוצר מספק לקורא. כאן הקורא מוצא את הסתם בשפע.