א
אני חושב שהתחלתי להתוודע לעצמי בחורף. זה לא בגלל שנולדתי בחורף; פשוט כשקר לי יש לי עוד ראייה לכך שאני קיים ולא לא-קיים.
הקור מאפשר לי להרגיש את פנימיותי, את עצמיותי, את השייכות לעצמי – ואלה הם דברים שהתחושה לגביהם נשחקת עם הזמן.
לעיתים דומה שהאוכל טעים יותר בחורף, ושהשינה ערבה יותר בחורף, ושהאהבה מתוקה יותר בחורף. לעיתים דומה שרגש הרחמים מתעורר בנו ביותר כשאנו מזדהים עם מי שקר לו ואין ידו משגת. אני לא יודע אם אני מבקר אצל הספר יותר פעמים בחורף, אבל אני משוכנע שאני גוזז ציפורניים יותר פעמים בחורף.
החורף בעצם מפציר בי להרגיש את הגוף, את מה שמחזיק אותו, את אותו "אני". החורף מקרב אותנו ל"אני" שלנו, והקרבה הגדולה שיש בינו, בין אותו "אני", לגוף שקר לו, מעצימה את התחושה שיש יתרון בעצם התממשות.
ואז עולה בי המחשבה שלא לחינם, לא לחינם נוצר החורף, אלא למעננו נוצר.
ב
באחת ממסותיו כתב אלבר קאמי: "בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת שיש בי קיץ שלא יובס לעולם".
החורף הפיזי מביא לנפשו של קאמי את הקיץ המטאפיזי. והחורף מזכיר לנו שיש קיץ.
לא הייתי יודע שהחורף חורף אלמלי הייתי מתוודע לקיץ.
הרקליטוס היה אולי הראשון שהטביע את רעיון אחדות הניגודים כשאמר: "אנו מכירים את הבריאות באמצעות המחלה, את הטוב באמצעות הרע, ואת השובע באמצעות הרעב."
למאיר אריאל יש שיר נהדר: "אומרים שבלי רעש אין שקט / אומרים שבלי עוקם אין יושר / אומרים שבלי סבל אין אושר / אומרים שבלי לא אין כן".
הוגה הדעות והסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי אמר: "אלהים ברא את עולמו שנַים שנַים. להודיע, שכל דבר ודבר אשר יצר יש לו שיתוף ויש לו תמורה, ושֶלוּלי השלילה לא היה החיוב. אין אור בלי חושך, אין בּוקר בלי ערב. אין חיים בלי מוות ואף לא מוות בלי חיים. אין אנו רואים רע בלי טוב, ריב בלי שלום, הפסד בלי תועלת וכליון בלי תחיה. לא ראינו קור בלי חום, בלי יופי כיעור, ראיה בלי סמיה, חרשוּת בלי האזנה, ים בלי יבשה, עמקים בלי גבעות. לא שמענו… שחוק בלי בכיה, חולי בלי רפואה. אין דבר בלי הצד שכנגדו, אין דבר גדל שאין ביטול לו. תאמרו: זה מכלה את זה וזה הורס את זה? לא כן אך דבר והיפוכו מולידים דבר ומוציאים דבר. הכול משתלשל אך בשיתוף ובתמורה".
אי אפשר לנו ללא החורף. למכלול, לעונות השנה, אין משמעות לולי חורף; מציאותו הכרחית ובלעדיה לא היינו חווים את חווית שלמות המכלול.
על כן, שיר על חורף טומן בתוכו שיר על עונות השנה, על המכלול. אי אפשר לשיר את החורף אלא כחלק משלמות העונות האופפת אותנו. הנפש שרה לא רק את החורף, אלא גם את צירופו במסגרת עונות השנה, והכול מתערבב כמו שאומר ברדיצ'בסקי "אך בשיתוף ובתמורה".
וכל זאת עוד לפני שדיברנו על "בין העונות" – על מה שמבשר את החורף, על המצב הנפשי בו עדיין אין חורף אבל החורף נוכח בנפש. ל"בין העונות" הזה יש בכורה, יש חשיבות כמו חשיבות הרווח בין המילים למילים עצמן.
יש שסבורים שכשם שהחורף מעורר את הציפורים לנדוד כך הוא מעורר את בני האדם לשווע לבן זוג – אלמלי החורף והלילה, המעוררים אותנו לקרבה נפשית לבן זוגנו, אולי בכלל לא היו נוצרות משפחות בעולם ולא היה נוצר מושג "הבית".
לא לחינם אפוא נוצר החורף, אלא למעננו נוצר. עולמנו, על החורף שבו, הוא, כמו שלייבניץ אומר, הטוב שבעולמות.
ג
גם שפינוזה סבור שעולמנו הוא הטוב שבעולמות – לא היה יכול להיות טוב יותר. במקורות שלנו מצוייה השאלה בדבר האפשרות שהיינו נולדים שונים מכפי שנולדנו, והיא כמובן מוסרת משולחן הדיונים:
"שמא יבוא אדם ויאמר: אילו היו לי שלוש עינים, אילו היו לי שלוש ידיים, אילו היו לי שלוש רגליים, אילו הייתי מהלך על ראשי, אילו היו פניי הפוכין לאחוריי? היה יפה לי? כמה היה נאה לי? אתמהא!"
ושפינוזה מרחיב – לא רק שעולמנו הוא הטוב בעולמות, אלא אף מציאותו הכרחית. כשם שאין חושך ללא אור וכשם שאין מחלה ללא בריאות וכשם שאין חורף ללא קיץ – כך אין מקריות ללא הכרחיות. זה שיקול שפינוזאי שמסקנותיו מרחיקו לכת.
ברוח הזו לא אחת יוצא מפי המשפט: "זה לא משום שמזג האוויר הוא נאה אני נהנה; משום שאני נהנה הוא נאה".
גם דמוקריטוס סבר: "כל מה שקיים ביקום הוא תוצאה של מקריות והכרח".
ויש הסבורים כי "מקריות והכרח" מהווים אבני יסוד בתורה האקזיסטנציאליסטית של קאמי.
צריך להודות לחורף כי לא לחינם הוא נוצר; למעננו נוצר, למען נדע כי הוא נועד ללמד אודות נפשנו ואודות מציאותנו עלי אדמות.
כאן אספר משהו על עמיתתי: היא תמיד מתלוננת שהינה החורף מגיע וקר לה ומה היא תעשה ואיך היא שונאת את החורף. פעם אמרתי לה, 'אני כל כך אוהב את עצמי אז למה לי לשנוא?' והיא הביטה בי במבט מוזר.
פעם בתחילת החורף אמרה לי, 'עכשיו יתחיל החורף. כל כך קשה, אני בדיכאון מהקור.' הבטתי בה ואמרתי לה, 'אגיד לך את האמת, אני כל כך אוהב את עצמי, שלא אכפת לי אם קר לי או חם לי.' היא הסתכלה עליי ושינייה נוקשות ומיהרה להיבלע בבניין.
יש לי גם חבר ירושלמי שמתלונן על החורף הירושלמי – הוא אכזרי, כך הוא אומר.
פעם אמרתי לו את המשפט הזה, ואז אמר לי, 'אני מקווה שרק לי אתה אומר זאת כי יחשבו שהתחרפנת'.
ואז אמרתי לו, "תדע לך שהמקור של המילה להתחרפן הוא במילה 'חורף' – החורף יכול לחרפן אם לא מסתכלים עליו לאור שמש הקיץ האצור בתוכנו".
ואני המשכתי ליהנות מהרוח הצולפת על פניי והתכנסתי עוד יותר בתוכי תוכי עד שמחשבתי נדדה ונדדה ועלתה בי המחשבה כי לא לחינם, לא לחינם נוצר החורף, אלא למעננו נוצר.
ד
החורף שלי הוא פואטי כי אולי יותר מכל עונה אחרת הוא מכיל זיכרונות של חורפי ילדות וחורפי נערות וחורפי גברות.
מה אנו ללא זכרונותינו? ללא זכרונותינו היינו אבודים. הזיכרון הוא יצירת אמנות, הוא יצירת מופת של הטבע. בלעדי הזיכרון לא היינו יכולים להיעשות מה שעלינו להיות, וספק בעיניי אם יכולים היינו ליצור בלעדי הזיכרון.
מה הייתי עושה בלי הזיכרון שלי את אבי מדליק בחורף גשום את החנוכייה, ואימי בצעיפה מגישה לו את השמש?
מה הייתי עושה אם היה לי רק זיכרון של שערה האסוף של נערתי בקיץ בלא הזיכרון של שערה המתבדר בחורף?
אני זוכר כי בנותיי היו שואלות אותי, ודווקא בחורף ולא בקיץ, 'אבא, את מה אני אוהב יותר – את הקיץ או את החורף?' הייתי עונה להם שבקיץ אני אוהב את הקיץ ובחורף אני אוהב את החורף. אבל בחורף אני אוהב את החורף כי הוא מזכיר לי את אורה של השמש בקיץ.
ה
דומה שהאנושות נחלקת לשניים: יש אוהבי חורף ויש שלא; כמו שיש כאלה שאם אין סדר הם נלחצים ויש כאלה שאם יש סדר הם נלחצים, וכשם שיש כאלה שמצרים שאין חיי נצח ויש כאלה ששמחים שאין חיי נצח (ואלה לא מבינים אלה ולהפך).
יש כאלה שבחורף מפלס הצורך להאמין באמונות טפלות עולה, ויש – יורד.
ואני זוכר את זקני צפת: חורף ללא זקני צפת איננו חורף; הוא כמו הסתיו ללא עלי השלכת, וכמו הקיץ ללא הים וכמו האביב ללא פסח. הוא כמוני ללא זכרונותיי.
כמה אהבתי בילדותי לשמוע שאפילו זקני צפת לא זוכרים שזקניהם ראו שלג כזה. זקני צפת הוא מונח המשרה רוגע, יש תחושה שלמרות מזג האוויר המתעתע עדיין יש מישהו שפוי שיודע לנווט אותנו. למעשה בילדותנו השלכנו יהבנו על זקני צפת, כמו שבוטחים היינו בהורינו ובמנהיגים שלנו שיושיעו אותנו מצרות העולם.
פעם היו מצרפים בפייסבוק לקבוצות. צירפו אותי לקבוצת ״הצוללנים חסידי קפטיין נמו״ ואחר כך לקבוצת "שיאני הדהייה בנוסח היונה המעופפת״ ולקבוצת ״דורשי שלום בשפת האספרנטו״ ולקבוצת ״הצונחים ברינה בשמחה ינחתו״ ולקבוצת ״הקופצים למרחק בשיטת חביוני הברכיים״ ולקבוצת ״קרחי תבל ששמם זהה לשם משפחתם״ –
ואז עלתה בליבי מחשבה ונתפתיתי וביקשתי גם אני לפתוח קבוצה: 'המחיים את המונח "זקני צפת"'. לצערי אף אחד לא הצטרף, אבל אחד התקשר ואמר לי שעצם קיום המונח "זקני צפת" דירבן אותו לשלול מעשים שליליים ולעשות מעשים חיוביים. ואני מבין אותו, כי המונח שקע בנפש בתקופה בה היא רכה, בה עדיין לא ידענו שיש בעולם רוע ושרירות לב ומוות וחלוף.
ו
שתי הכלבות שלי לימדו אותי משהו על עצמי ועל החורף.
הראשונה – כשהייתי יוצא איתה ביום סגריר והיא הייתה חשה שקר לי, מרוב דאגתה לי הייתה מחזירה אותי מייד הבייתה.
השנייה – ביום חורף הייתה מרגישה שאני רוצה לחזור ולהיות ספון בביתי, הייתה מביטה בי ואומרת, אני אחסן אותך אני אעזור לך להתמודד, והיא הייתה מושכת זמן עוד ועוד עד שהייתי משדר לי שהבנתי את המסר ושהתחסנתי.
משתיהן למדתי שהן רוצות בטובתי, כל אחת בדרכה, וכך עברה בי התחושה שגם החורף רוצה בטובתי… לא לחינם נוצר החורף, אלא למעננו נוצר.
ז
החורף מכיר לי את עצמי בכלי הכרה אחרים מאלה שהיו מוכרים לי עד כה. אם אפגוש בדבר חדש ואקלוט אותו במונחי דברים ישנים שאני מכיר זה מכבר, הרי שהחמצתי משהו. אם אחווה עיר זרה במונחי ערים אחרות שכבר אני מכיר ולא במונחיה שלה – הריני מפסיד משהו.
אם כל דבר חדש המגיע עדיי אני מנתב אותה למה שאני כבר מכיר – הוא הופך להיות מוכר ולא מוסיף להווייתי.
אם אתרגם את הפגישה שלי עם החורף במונחים המוכרים לי מפגישתי עם הקיץ – אחמיץ. אסור לשעבד את הפגישה עימו למה שמוכר וצריך להכירו במונחיו שלו.
וזה אולי בגלל הגשם: שכשהוא פוגש באדמה הוא מגיש לך מתנה רב חושית – רעננות טהורה, תחושה שכך הדברים היו צריכים להיות ולא אחרת, תחושה שעליך להתוודע לעצמך בנדבכים חדשים ממה שהכרת את עצמך עד כה.
ואני מבקש לקרוא לכם שיר מתוך…
טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַנִּתָּכוֹת מִן הַשָּׁמַיִם / מִתְגַּלְגְּלוֹת עַל פְּנֵי גּוּפִי / כַּשָּׂפָה הַמַּכִּירָה לִי אֶת גּוּפִי בְּשָׂפָה זָרָה. / לְעִתִּים הֵן נִסְפָּגוֹת בְּתוֹכִי / טֶרֶם הַגָּעָתָן / אֶל הַקַּרְקַע.
כך הוא אפוא החורף: מכיר לי את עצמי בשפה זרה מזו שמוכרת לי והוא מצליח לעשות זאת כל פעם מחדש.
ח
חורף.