זִכָּרוֹן שֶׁל כְּאֵב
כְּאֵב הַהוֹפֵךְ לַשִּׁיר הוּא כְּבָר זִכָּרוֹן שֶׁל כְּאֵב
אֶפְשָׁר לְטַפֵּל בּוֹ בְּלִי לְהִצָּרֵב
בִּכְוִיּוֹת קֹר
אוֹ חֹם
אֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן אוֹתוֹ בְּמִּסְדָּר:
עֲמֹד נוֹחַ! עֲמֹד דֹּם!
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, אֲרֻכּוֹת. קְצָרוֹת.
הוּא נִשְׁלַט נִלְטַשׁ
וְתַשׁ.
אֲנִי אוֹהֶבֶת שִׁירָה שֶׁהוֹפֶכֶת
כְּאֵב לְיֹפִי
יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ מְנַחֵם, מְשַׁחְרֵר.
אֲבָל לִצְּעָקָה
אֲנִי מַאֲמִינָה יוֹתֵר.
חנה, נהדר. פשוט נהדר. אני מזדהה איתך לחלוטין. גם אני אוהב שהשיר מסודר בין אם הוא שיר כאב ובין אם בכלל.
אבל כמוך, גם אני מאמין הרבה יותר לצעקה. אפילו הנה אם היא נכתבת הבלאגן או בתוך שורה אחת ארוכה.
תודה מתילדה ורפי על תגובותיכם החמות.
תודה מתילדה ורפי על תגובותיכם המעניינות והחמות.
שוב עלה השיר כזכרון מפעם. שוב נגע הבהיר, הזכיר כפעם. כאב עולה מהשיר ומן החיים. והשיר טיפל בו נכון ובכנות ונתן לו מקום כשיר וככאב שהוא זעקה.
תודה!