וּמִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת
סוֹנֶטֶת הָרוּחַ עַל פָּנַי,
וְטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם שָׁבוֹת
וְנִבְרָאוֹת מֵחָדָשׁ
לְלֹא הֶפְסֵק.

דּוֹמֶה כִּי
דָּבָר אֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה,
וְאַף עַל פִּי כֵן
בְּכָל יוֹם שֶׁחוֹלֵף
אֲנִי אֵינִי עוֹד
מִי שֶׁהָיִיתִי.

הִנֵּה,
שָׁרָה בְּקוֹלִי הַפְּנִימִי
אֶת צִבְעֵי הָעוֹלָם
כְּדֵי לְדוֹמֵם אֶת תּוֹדַעַת הַלֵּב
עַד קַצְוֵי פְּעִימוֹתָיו.

צוֹעֶדֶת בְּתוֹכְכֵי הַשֶּׁלֶג הַדִּמְיוֹנִי
הַנָּמֵס לְאִטּוֹ
בֵּינוֹת הָרוּחַ
כְּדֵי לְהִתְקָרֵב
אֶל רִגְעֵי הַשֶּׁמֶשׁ
בְּרֹאשׁ מוּרָם.

חוֹשֶׁבֶת,
גַּם לוּ הָיוּ לִי כַּמָּה מָעוֹת
לְפִרְסוּם שִׁירַי
הָיִיתִי מוֹסִיפָה לְנַגֵּן
אַתְּ עַלְעַלֵּי חַיַּי
בְּחַדְרֵי הַלֵּב.