דן פגיס אינו ידוע כמשורר אהבה. תארים אחרים הוצמדו לאורך השנים לשירתו, ואולי משום כך מעט שירי האהבה שלו בולטים ביצירתו. ברשימה זו אתייחס לאחד מהם: החממה הטרופית, מהספר "מילים נרדפות", שיצא לאור ב-1982.

מידאחרי כותרת השיר באה הגדרתה של החממה הטרופית, על פי פגיס: "עדן בדוי / כלוב ערמומי של לבלוב". הגדרה המכילה בתוכה שני תארים: בדוי וערמומי, המעידים על השקר שביסוד החממה הטרופית. בנוסף בפתיחת בית שני מופיע התיאור: "קירות הזכוכית מתחזים לאוויר", תיאור המחזק פעם נוספת את תחושת ההתחזות של החממה למשהו אחר.

מרביתו של בית שני מתאר את הצמחייה העשירה בתוך החממה הטרופית. בית המונח על פני הדף כמו בתוך מסגרת מרובעת של כלוב החממה, ובמהלך חמש שורותיו לא מסומן בו אף סימן פיסוק אחד, מלבד הנקודה שבסופו. בנוסף כל שורה בו, מלבד האחרונה, מסתיימת בפסיחה. העדרם של סימני פיסוק בבית זה אינו מאפשר לקורא להבחין היכן מתחיל תיאורו של צמח כלשהו והיכן הוא מסתיים. הצמחים והפרחים כאילו מתמזגים, משתרגים ונבלעים זה בזה. תחושת הערבוב בין צמח לצמח מתחזקת גם עקב הפסיחות בסופי השורות, היוצרות אף הן תחושת המשכיות והתמזגות של כל מה שנמצא באותו "כלוב ערמומי של לבלוב".

כך יוצר פגיס בבית שני חיקוי של חוויית המבקר בכלוב החממה הטרופית: הן בדרך הגרפית שבה הוא מניח את המילים על הדף, כבתוך כלוב מרובע, הן תוך הסרתם של סימני פיסוק מהטקסט והן תוך יצירת פסיחות בסופי השורות, אמצעים המונעים מהקורא להפריד בדמיונו בין הצמחים והפרחים, כפי שאכן קורה למבקר בחממה טרופית.

נוסף על אמצעים אלו גם המצלול העולה מבית זה מחזק את תחושת ההתמזגות והשתרגות של דבר בדבר, על ידי חזרה על צלילים זהים במילים עוקבות או קרובות, במהלך תיאורם של צמחים שונים בחממה. בשורה ראשונה חוזרים צלילי האותיות: ז', כ' רפויה / ח' במילים: הזכוכית מתחזים. בהמשך חוזרים ומהדהדים במילים רבות צלילי האותיות: נ, פ רפויה, ט' / ת', בשילובים שונים: נוטפות מניפות אפריקניות… הלוף נפער… הפיקוס נפתל רפרפיםמפותים…התופת אלף…שלופות… צוף אפלולי", כמו כן, האות ל' מסוף שורה שנייה מופיעה במילים: לוע הלוף… נפתל…אלף לשון שלופות… אפלולי, וה- ש' בצמוד לאות ל' במילים העוקבות: לשון שלופות.

העומס המוסיקלי הנוצר בתיאור החממה הטרופית מעניק לקורא תחושה של האזנה לקונצרט שבו הופעלו יחד כל כלי הנגינה בשיא עוצמתם, וכך מצטרף גם המצלול בבית שני ליצירת חוויה דחוסה ועוצמתית של מבקר בחממה.

פגיס, כמו פַּסָּל אולטימטיבי, שעניינו היחיד הוא יצירת פסל מושלם עד כמה שניתן, פוסל מהאבן שבה הוא מפסל כל מה שאינו נחוץ ליצירתו, ומשאיר בשירו רק מה שהוא מוצא לנכון שיהיה בו כדי ליצור אותה יצירה ללא רבב. וזאת גם במחיר של אי-הבנת הטקסט על ידי הקורא, הנגרמת מהעדרם של סימני פיסוק, יצירת פסיחות מכוונות בסופי שורות ועומס מוסיקלי. זה אף אינו מעניינו אם הקורא הבין את מעשה האומנת העשיר והמורכב שיצר, מה שמנחה את כתיבתו הם שיקולים אומנותיים בלבד.

יש לשים לב גם לבחירת המילים בתיאור החממה הטרופית, בחירה היוצרת אווירה ארוטית דחוסה של פיתוי אינסופי, כמעט בלתי נסבל, האופף את המבקר בה מכל כיוון מרגע שנכנס לתוכו, כמו למשל: "לוע הלוף נפער מכל עבר" או "אלף לשון שלופות אל צוף אפלולי". אף הפעלים בבית שני מדגישים אווירה זו: נוטפות, נפער, נפתל, מפותים. בנוסף לכך, מעיקה התחושה שבחממה הטרופית אין מקום לפרטיות, "קירות הזכוכית מתחזים לאוויר", ומאפשרים לכל מאן דהו להציץ פנימה. כך ההתרחשות הארוטית בחממה הכוללת: מניפות אפריקניות נוטפות, רפרפים מפותים וכל שאר הגירויים האורבים למי שנלכד ברשתה, חשופים לעין כל.

לעומת בית שני, הבית השלישי מאופיין בכתיבה נזירית, מדויקת, מצומצמת עד כמה שאפשר, בשורות קצרות ברובן מלבד אחת ובשימוש רב פסיקים. גם בו נוצר מצלול בולט, אך אינו מתבסס על מספר רב של צלילים כמו בבית שני אלא על שני צלילים מובילים של האותיות: ח', צ' החוזרות בשש שורותיו הראשונות והקצרות מאוד, כמעין חץ מוביל, במילים: הרחק, בחוץ, החוזרת פעמיים, צחיח, מוצנע, בצבע, מנץ.

בנוסף, אות היחס ב' חוזרת בשורות אלו ארבע פעמים, כמדגישה את מקום ההתרחשות של האירוע המתואר בבית שלישי: הרחק בחוץ, בשדה צחיח ללא גבולות התוחמים אותו, לעומת מקום ההתרחשות של הבית הקודם, בתוך כלוב החממה הטרופית. שני מקומות שונים בתכלית ומנוגדים בהווייתם, החממה הטרופית מושקת ללא הרף כדי ליצור בה מיקרו אקלים נוח לגידולים טרופיים, השדה הצחיח מתקיים באקלים ים-תיכוני, אין צורך ליצור עבורו תנאים מיוחדים והוא אף אינו מתחזה לשום דבר אחר ממה שהוא. החממה הטרופית עמוסה בצמחייה צפופה בצבעים מרהיבים, ה"רפרפים" בה למשל, "מפותים בחום ארגמן", צבע עז ומפתה שכדי להגדירו נחוצים שמות של שני צבעים. בניגוד לכך, בשדה הצחיח גדל צמח אחד בלבד "אניאת אנדרוגינוס ים-תיכוני" "מוצנע בצבע בשר" המשתלב בגווני סביבתו, ואותו "אניאת" מנץ "ישר, דק" לעומת "פיקוס נפתל" שבבית שני. התואר "ישר" אף מעיד על ההגינות שבקשר של ה"אניאת", וניצב גם אל מול ערמומיותו של כלוב החממה, מבית ראשון. בנוסף, שלא כמו השפע העובר וגודש את הסאה במיני צמחים רבים שבחממה הטרופית, ה"אניאת" בשדה הצחיח הוא "יחיד במינו": הן כיצור יוצא דופן שאין כמותו, הן במין הייחודי שלו- אנדרוגינוס, ואולי אף בייחוד המעשה המיני.

פגיס מציב בשירו שתי אפשרויות ארוטיות שונות מאוד זו מזו: החממה הטרופית שהנכנס אליה נסחף אל תוך אווירה בכחוסית של פיתוי וכל המתרחש בה חשוף לעין כל אל מול מעשה אהבה אישי, נסתר מעין אנוש, יחיד במינו. ואם החממה הטרופית היא עדן בדוי הכלוא ב"כלוב ערמומי של לבלוב", השדה הצחיח בו מנץ "אניאת, אנדרוגינוס ים-תיכוני" הוא אולי העדן האמיתי. לא גן-עדן שבשדה צחיח אינו יכול להתקיים, אלא עדן פרטי, מוצנע, ואף תוך האפשרות להטות את ה"עדן" ל"עדנה", שהרי הצבע היחיד המוזכר בשדה הצחיח, צבע בשר, מעיד על אפשרות זאת.

ואני, כותבת שורות אלו, נפעמת בכל קריאה מחדש של שיר זה מהעדינות, מהזהירות ומיראת הכבוד שבהן מתאר המשורר פגיס את מעשה האהבה בשדה הצחיח, משורר שמיעט כל כך בכתיבה של שירי אהבתו.