הביטו נא, גבירותיי ורבותיי, בסופרת הקטנה: הולכת לה, מרחפת־מאושרת, ברחוב הקטן, רחוב רחל (איתן). אוֹה, זה שבועיים שהיא מרחפת לה ככה, והכול בגלל שיחת וואטסאפ אחת, גורלית, מהמוציא לאור, מר שטיינברג האגדי. איזה מחמאות שפך עליה: כתב יד כזה מזמן לא ראה, גברת צעירה. השפה הבוטה והאותנטית, אוהו! ומבנה הרומן, איזה יופי של שלד! והגיבורה! הו־הו, הגיבורה, איזו פיגורה! כמה תשוקה ויצר היא אוצרת בתוכה. הנה היא כאן, מקפצת לה בשמחה ברחוב רחל (איתן). כי סִפרהּ השני, החד־פעמי, ייצא לאור בהוצאה הבוטיקית ק׳. אפילו החוזה כבר נחתם. שטיינברג המו״ל, האגדי, הזמין אותה לארוחת ערב אתמול, לא פחות. אם רק תשתף פעולה עם העיתונות, אמר, אם רק תשחרר איזה שֵדים מהשידות, הרי תעוף מייד למדף העליון של הקאנון. הו, הקאנון!

ובאשר לעריכה, כך הבטיח המו״ל בארוחת הערב ההיא, המכוננת, ישיג לה עורך או עורכת מהשורה הראשונה. הרי לטקסט שכזה מגיע את הטוֹפּ, איזו עלילה פורצת דרך, אמיצה, אולי קצת אכזרית, כל העניין הזה עם הפדופיליה, ״אבל היי, אנחנו כבר נראה להם איך כותבים עם ביצים!״ הספר, כמובן, ייצא בסדרה היוקרתית של הוצאת ק׳, זו הפעם הראשונה שתהיה לו בסדרה סופרת מתחילה. כך אמר המו״ל לקטנה, ונדמה היה שידו רעדה כשמזג לה את יין הנתזים: דיווה קוסמופוליטן אוכמניות. ״כמעט כמו שמפנייה״, צחק לה והוסיף, ״לחייךְ, סופרת תוססת צעירה!״

הסופרת הדגוּלה יושבת הייתה בכורסה הכבדה, לא הייתה בטוחה כלל וכלל באשר להצעתו של המו״ל. זה כתב יד זניח, זו סופרת לא מוכרת, צעירה. וחוץ מזה היא עמוסה נורא. אוטוטו ייצא ספרהּ החדש, החמישה־עשר במספר (אבל מי סופר? בטח שלא הסופרת הדגוּלה), והיא פשוט קבורה בהגהות שלעולם לא נגמרות, חלום בלהות! מלבד זאת, יש לה ביומן אינספור התחייבויות: ״פסטיבל טוֹלֶרנט״ במאחז עין כמונו, הקראות במועדון ״הוּ־הא״, ואיך היא שכחה?! הרי השנה היא הסכימה, בלית ברירה, לכהן גם כשופטת בפרס השירה הנשית של מועצת רחבעם (זאבי) והסביבה. שלא לדבר על המסה שהבטיחה לְש׳ במוסף החג הממשמש ובא. הרי מדובר בגיליון חגיגי, לא הרגיל של שישי. אוי, הסופרת הדגוּלה נאנחה כסובלת, אבל צחקקה לשטיינברג שכמו פלִרטט איתה: ״נו־נו, שלח אליי את כתב היד. איך אפשר לסרב לך, מותק.״ מי יודעת, חייכה בינה לבינה, לעת זִקנה אולי אהפוך גם לעורכת דגוּלה. מה רע? ובכלל, חשבה לעצמה בחמלה, בעודה מציירת את גבותיה מול המראה, הסופרת הזאת, השולית, העלובית, למה שלא אשדרג לה קצת את הטקסט. הרי תמיד הייתי ידועה באישיותי הצנועה, הצנועה והנדיבה! הרי בעצמה הייתה אי־אז סופרת צעירה, נזכרה בביקורת ההיא, הנשכחת – איזה אינצידנט מצער, תאונה – כשנקלע ספרהּ הראשון לידיה של השוחטת ההיא מהמוסף, הממורמרת, האומללה, שבסתר לבבה ביקשה להיות סופרת בעצמה. מה לעשות, את הכישלון הרי כולן בוחרות להמיר באיזו פעולה. ״ערימת קלישאות מדממת בקומבניזון״, כך כתבה השוחטת על ספרהּ הראשון של הדגוּלה, אם היא זוכרת נכון… כן, כן! גמלה בליבה של הדגוּלה ההחלטה: לא אהיה ממורמרת. אהיה נדיבה, אעזור לסופרת הזאת, הקטנה.

בין אושר לריחוף, כששמעה הסופרת הקטנה את מי בחר לה שטיינברג לעריכה, נעתקה נשימתה ממש, טראח! נחתה על הקרקע בחבטה. איזה כבוד עשה לה שטיינברג! אכן, האיש הזה מלאך! הרי הסופרת הדגוּלה נערצת עליה עוד מספרהּ הראשון, עוד מנערותה, ממושקפת וחבויה כתולעת בספרייה. הרי את המדפים בדירתה השכורה מעטרים כל ספריה של הדגוּלה: הרומן הכחול והרומן הצהוב, וכמובן, האחרון, שעורר כזה פולמוס! נכון, היא לא הצליחה לסיים אותו, הקטנה, אבל אולי עכשיו תצליח, מי יודע… הרי הדגוּלה תמיד הייתה לה מגדלור: חלוצת המגדר והפוסט־מגדר, הראשונה שכתבה ללא חת על אבות ובנות, שלא לדבר על המאמר שלה, המכונן: ״נרתיק משלך״. אולי אף היא תהיה, חשבה לה הקטנה, הסופרת הדגוּלה הבאה. אלוהים אדירים, למתנה כזאת אפילו היא לא פיללה.

שטיינברג לא בזבז אף רגע אחד, חיש מהר העביר לקטנה את מספר הסלולרי של הדגוּלה, ״המספר הקדוש״. לא הייתה זאת שעת איפוק, אלא שעת יצירה. וכך, העזה הקטנה ושלחה לדגוּלה הודעת ווטסאפ חצי מהוססת: ״אני נורא מתרגשת!״ אבל הדגוּלה העמידה פני לא־מבינה, כתבה לה באגביות אכזרית: ״סליחה, אבל מי את?״ אוֹה, איזה סטייל יש לה, לדגוּלה.

לאחר חודש של תחנוני מו״ל שְגוּרים, ומקדמה שמנה שהובטחה ואף גובתה במסמכי ההוצאה, הודיעה רשמית הגברת הסופרת הדגוּלה: היא תקרא את כתב היד ותיפגש עם הסופרת הקטנה. אפילו התקשרה אליה, הפתיעה אותה: ״יקירתי, אני חייבת להתוודות, לא קראתי את ספרך הראשון, אבל שמעתי עליו שמועות בכלל לא רעות. ואיך שהמו״ל מפרגן לך, הדביק גם אותי בהתלהבות. ואיך שהתחנן. איך אפשר לאכזב אותו?״ לאחר שתסיים את הקריאה, הבטיחה, ייפגשו שתיהן לקפה בַּ״אֶקְלֶר האבוד״, בשולחן הקבוע שלה. אוי, הסופרת הקטנה היטלטלה ממש. כל הלילה חלמה על ספרהּ החדש, מעלעלת בדפים, נעצרה בעונג בעמוד הקרדיטים – ״עריכה: הסופרת הדגוּלה.״ הו, אולי מעמדה הספרותי הרם של הדגוּלה יעלה את קרנו של ספרהּ החדש. מי יודע, אולי סופסוף תקבל הקטנה את הגושפנקה החלוטה, כמו נשיקה, נשיקת הממסד הספרותי בעצמו. והתהילה. הו, התהילה.

גם האדון המו״ל היה מבסוט, זה הרי תו איכות, הדגוּלה הזאת, אינשאללה הספר ימכור שלוש מהדורות, יעשה עליה קופה. שלא לדבר על הפרסים, ואולי גם איזה מחקר באוניברסיטה. בכל זאת, לא בכל יום היא נותנת את עצמה, הדגוּלה. זה הרי לא סוד שהעסקים חלשים והספרים מדשדשים, אפילו שני החדשים בסדרה היוקרתית, שכה האמין בהם, לא הצליחו לעבור את הסף ולהיכנס למוסף. שום ביקורות או כתבה, אפילו לא סקירה אחת יבשה. ועכשיו התגלגל אליו כתב היד של הקטנה, מכרה זהב כזה: צהוב, נפיץ, עם כל הפדופיליה וזה. אלוהים אדירים, אולי יש לו בכף את רב המכר הנכסף.

הן קבעו לקפה בעשר בבוקר, במרפסת האחורית של ״האֶקְלֶר האבוד״. אם תאחר, כתבה לה, המלצרית כבר תראה לסופרת הקטנה את השולחן הקבוע של הדגוּלה. הקטנה הקדימה, כמובן, ובתשע בבוקר כבר פנתה בסמטה שהביאה אותה אל בית הקפה. נסערת הייתה, לא הבחינה ברוכב האופניים שחתך את הסמטה והתנגש בה. בום, היא נפלה, הסופרת הקטנה, וקלסר כתב היד התגלגל על הכביש – כזה אסון! – וכל הדפים התעופפו ממנו בזה אחר זה, בקושי הצליחה לאסוף אותם ולאסוף את נשימתה. מזל רע? אם לא הרוכב, שהיה בחור חביב ועזר לה, רדף כמשוגע אחרי הסוררים שפרחו להם הלאה והלאה, אם לא הוא, בטח הייתה נאלצת להגיע עם כתב יד פגום וחסר. בושה! ככה לבזבז את הזמן היקר של הסופרת הדגוּלה?

המלצרית הובילה אותה אל שולחנהּ הקבוע של הדגוּלה, שעמד לפני חלון רחב, דרכו הציצה שקדייה פורחת. איזו תפאורה, חשבה לעצמה הסופרת הקטנה. למראה מלבלב מזה לא ייחלה. ביקשה בביישנות קנקן מים, לה ולדגוּלה, ולעצמה הזמינה קפה הפוך קטן. היא תזמין אותה כמובן, את הדגוּלה, על חשבונה, גם אם תרצה לאכול את כל העוגות שעמדו שם על הדלפק: סָבָרינות שפתניות זולגות רוּם וסוכר, אֶקלֶרים דרוכים, מתפקעים מרוב קרם פַּטיסיֶיר, עוגת היער השחור, שכבות־שכבות של תשוקה נסתרת, וגם פּאבּלוֹבה אחת, הורסת. בשביל הדגוּלה עד חצי המלכות, חייכה לעצמה הסופרת הקטנה, הניחה את קלסר כתב היד על השולחן, יישרה איזה דפים סוררים שהתקמטו בתאונה, החליקה את שערותיה, ישבה וחיכתה לאֵם הגדולה, למלכת הספרוּת הנערצת.

עברה חצי שעה. טוב נו, זה רק איחור אקדמי, ניסתה לשכנע את עצמה הקטנה.

חלפה שעה. אולי הדגוּלה חולה, נבהלה.

עברו חלפו שעה ומחצה. אולי היא שכחה, נעלבה. אכן, את מושתנת קטנה, מלמלה לעצמה והזמינה הפוך קטן שני, לא העזה לשלוח הודעת ווטסאטפ לדגוּלה. אפשר לחשוב מי אני בכלל?

בחצות היום הגיעה הדגוּלה, מתנצלת־רוטנת: היא הייתה שקועה בַּעימוד של ספרהּ החדש ושכחה את עצמה, ״הו, יקירה, כאלה עילגים עובדים היום בתעשייה, אין טיפת כבוד למקצוע.״ זרקה בסערה את התיק הענק שלה על קלסר כתב היד של הקטנה, שנמעך, ״סלחי לי, בובה׳לה״, ופנתה לשירותים. ״השלפוחית הזאת תהרוג אותי יום אחד,״ צחקה, ״הפוך גדול רותח, בבקשה, ושני קרוּאסוֹנים עם ריבת תפוזים בצד.״ הקטנה נרגעה. לוּ הייתה יכולה, הייתה מזמינה לדגוּלה עץ תפוזים שלם. פרדס תפוזים שלם.

כששבה הדגוּלה לאחר שהתפנתה, התיישבה אל השולחן ומשכה את התיק שלה, מין יצור שנראה כמו היתוך של לוּאי ויטון קלאסי ועגלת שוּק של זקנות, גוררת אִתו את קלסר כתב היד של הקטנה שנשרט והשמיע קולות נאקה. ״את כותבת בכלל לא רע, יקירה.״ יישרה את חולצתה והידקה את הצעיף על צווארה. פתאום נעכרה בינה לבין עצמה, היא לא סובלת את המלצריות האלו, הצעירות, שכמו מזכירות לה את קמטיהּ, את הצלוליטיס שכבש כל חלקה אצלה, את הישבן שצנח כבר מזמן. מלצריות נבערות כאלה, הרי חלקן אפילו לא מזהות אותה. ״איפה הקפה שלי?״ צעקה, הרימה את התיק הענק והסיטה את קלסר כתב היד של הקטנה הצִּדה, שלא יפריע לקרוּאסוֹנים ולריבה. אלוהים, בעצמו היה מופתע, הקלסר, נפל על הארץ בחבטה גדולה והתפרק, וכל הדפים התפזרו על הריצפה.

״מה זה?״

הסופרת הקטנה נשנקה: ״זה רק העתק. בבית יש עוד שניים.״ והדגוּלה, שלא ממש הבינה על איזה העתק הקטנה מדברת, בצעה קרוּאסוֹן והטיחה בו כפית גדושה של ריבה: ״ככה אני בבוקר, חמודה. מפלצת.״

תוך שבלסה אֶקְלֶרים בשרשרת, שואבת את קרם הפַּטיסיֶיר שנטף על סנטרה וחולצתה, היישר אל פיה, הרצתה לה הדגוּלה על ספרהּ החדש, החמישה־עשר במספר, לא שהיא סופרת, אבל לעניות דעתה זה אכן, הספר הכי טוב שלה. רומן מפתח העוסק במיניות ובמגדר, ברעב הכללי של המין האנושי, הרעב האין סופי, חסר התכלית. כך הרצתה לה הדגוּלה שעתיים אולי, עד שהקטנה לא התאפקה עוד וצייצה, מביטה בקרקעית היבשה של ספל הקפה הריק: ״והספר שלי, מה דעתך על הספר שלי?״

הדגוּלה חייכה, כממתיקה לה סוד, גמעה מהקפה הגדול, השלישי או הרביעי, שאבה עוד אֶקלֶר זקוּר כמגדל: ״אהיה כנה איתך, יקירה. פשוט אין לי דעה.״ הקטנה התפלאה: ״אין לך דעה?״ והדגוּלה המשיכה: היא ממש מתנצלת. כלומר, מן הסתם יש לה דעה, הרי תמיד יש לה דעה. אבל במקרה הזה, באמת, לצערה הרב, היא לא הכי טובה. זה לא קל לה, ומי אם לא היא שיודעת ומבינה מה זו ביקורת, שלא לומר קטילה. ״תתפלאי, יפתי, לא פעם קטלו ודרסו גם אותי.״ כן־כן, גם לקאנונית כמוה זה קורה. היא ממש מצטערת, פסקה, אבל לא תוכל לערוך לה את הספר. אולי זו ״הפדופיליה הזאת״, שכמו מודבקת בכוח לעלילה, ולא שיש לה משהו נגד דברים כאלה, טבּוּאים ופרות קדושות, חלילה. אבל אם נוציא לרגע את הסנסציה, ״מה נשאר, יקירה? עוד סיפור נשי מתקתק.״

הסופרת הקטנה החווירה, פתאום חשבה על הזמן שהפסידה, על מה שביטלה: עקירת שן בינה, שיעור יוגה, ניקיון הדירה. למה הדגוּלה הטריחה אותה? בשביל מה? לעזאזל. היא לא שמעה יותר את השטֶף שהמשיך לנבוע מפיה של הדגוּלה – על מצב הספרות ועל מצבהּ שלה, על הפרסים שקיבלה ועל אלה שלא קיבלה, על הקולגות שלא ממש מפרגנים, בינינו – נאלמת, ראתה הקטנה רק את שיניה הקדמיות, הדגוּלות, העקומות, שנמרחו בלא כוונה בשפתון, שלא הפסיקו לחתוך להן נתחי עוגות, צצות ונעלמות מתחת לשפתיים הצרות. ככה דיברה ודיברה, אולי עוד שעה לפחות, עד ששבעה והתעייפה.

כשהמלצרית הביאה להן קנקן מים חדש וחשבון ארוך, לא שכחה הקטנה לשלוף את הארנק. ולאחר ששילמה התחננה: ״אם רק תוכלי, בבקשה, לומר לשטיינברג, המו״ל, שאת עמוסה… אם תוכלי, בשבילי…״ אלוהים, רק שלא תהרוס לה. עמוסה מאוד, קמה הסופרת הדגוּלה, מגהקת, ומשכה את הלוּאי־ויטון־עגלת־זקנות שלה מהשולחן, מפילה את ספל הקפה שלה על הרצפה. פנתה בכבדות אל היציאה והלכה. לא ממש ראתה את הקטנה שהייתה כורעת מתחת לשולחן, אוספת את שברי הפורצלן.

***

לאחר שנה זכתה הדגוּלה בפרס היוקרתי על שם דבורה בארון. היה זה הספר החדש, האחרון, עליו דיברה בגאון עם הקטנה, ביום ההוא, בשולחנהּ הקבוע, אל מול לבלוב השקדייה, פריחה שנתאחרה.

אולם הקטנה, שמאז הספיקה להוציא לאור את ספרהּ, בהוצאה עצמית, שלא החזירה אפילו שקל אחד מההשקעה, כמובן, אולם הקטנה לא קראה את הספר ההוא, את ספרהּ האחרון של הדגוּלה. עסוקה הייתה באֶבְלָהּ. אם לא הסוקרת ההיא מהאינסטגרם, שהתקשרה אליה בלילה ההוא, מזועזעת כולה, הייתה שוקעת בתהום הנשייה, היא והרומן הכושל שלה. הסתבר שחלק שלם בספרהּ של הדגוּלה היה מועתק – מילה במילה – מהרומן של הקטנה, שאיכשהו התגלגל אל ידיה של הסוקרת, דרך חמותה. ״אני ממש לא מבינה את הסופרת הדגוּלה,״ אמרה לה בשיחת וואטסאפ נרגשת, זה נראה כאילו הדביקה את הדברים באופן מלאכותי, בלי טיפת הבנה, כל הפדופיליה הזאת, שהייתה ממש נכונה בספרהּ של הקטנה, אבל מלאכותית לחלוטין בספרהּ של הדגוּלה. חתיכת פלגיאט!

וכך, כמו כדור שלג לוהט התגלגלה הידיעה – ״הסופרת הדגוּלה גנבה מהקטנה״ – כותרות מדממות זהרו מכל פינה. כן, זה היה חתיכת סקנדל. כתבות ומאמרים ופודקאסטים, שבועות וחודשים מעל דפי המוספים, הספרותיים יותר והספרותיים פחות. איך, תהו כולם, איך היא מעדה ככה, הסופרת הזאת, הדגוּלה? ומִמי העתיקה? בושה! מספר קטן שיצא במהדורה אחת, בהוצאה עצמית.

בבוקר ההוא, לאחר שהאבק שקע, ישבה הסופרת הקטנה אל שולחנהּ הקבוע של הדגוּלה ב״אֶקְלֶר האבוד״, אל מול השקדייה, שבעונה ההיא של השנה הייתה כהה ועירומה. אכלה בהנאה קרוּאסוֹן שוקולד טעים, ממוצע, מהרהרת ברב המכר הבא שלה.