על שירתה הקסומה של אסתר שמיר

דברי אליי מתוך האוב/ אסתר שמיר

דַּבְּרִי אֵלַי מִתּוֹךְ הָאוֹב

הַנֵּרוֹת בַּחֶדֶר כִּמְעַט כָּבִים

אַתְּ הֲרֵי רוֹאָה אֶת הָאֵינְסוֹף

בִּכְשָׁפִים וּבַקְּלָפִים

עֲלִי בָּאוֹב, תְּנִי בָּנוּ כִּשּׁוּף

כָּל כּוֹחוֹת הָאֹפֶל וְהָרִחוּף

בָּאתִי מֵחֻלְשָׁה אוֹ מִתּוֹךְ טֵרוּף

רוֹצֶה לִרְאוֹת תַּ'נֶצַח

הַדְלִיקִי אֵשׁ תְּנִי לִי סִימָן

מָה יִקְרֶה אִתָּנוּ בְּבוֹא הַזְּמַן

מָה זֶה קְלַף נָסִיךְ עִם תִּלְתַּן שָׁחֹר וְחֶרֶב?

דַּבְּרִי אֵלַי מִתּוֹךְ הָאוֹב

פַּחַד מִשְׁתַּלֵּט עַל כָּל גּוּפִי

אֲנִי רוֹצֶה לָקוּם וְלַעֲזֹב

לָמָּה אַתְּ צוֹחֶקֶת לִי –

אֲנִי עוֹלֶה אֶל תּוֹךְ הָעֲרָפֶל

וְאַתְּ מִשְׁתַּלֶּטֶת עַל כּוֹחִי

אַתְּ מְגַשֶּׁשֶׁת עִם כּוֹחוֹת הַצֵּל

רוֹאָה מָה שֶׁכּוֹאֵב לִי –

הַדְלִיקִי אֵשׁ תְּנִי לִי סִימָן

מָה יִקְרֶה אִתָּנוּ בְּבוֹא הַזְּמַן

מָה זֶה קְלַף נָסִיךְ עִם תִּלְתַּן שָׁחֹר וְחֶרֶב?

רוּחַ אֵשׁ וְתִמְּרוֹת עָשָׁן

הַכִּשּׁוּף מַפְרִיד אוֹתִי מִמְּךָ

הָיִיתָ אֲהוּבִי, עַכְשָׁו אֲנִי עָנָן

הָיִיתָ אֲהוּבִי

לֹא זוֹכֶרֶת… לֹא זוֹכֶרֶת… לֹא זוֹכֶרֶת…

דַּבְּרִי אֵלִי מִתּוֹךְ הָאוֹב

כָּל נֵרוֹת הַנֶּפֶשׁ כְּבָר כָּבִים

הַאִם נוּכַל אֵי פַּעַם לֶאֱהֹב

הַאִם נוּכַל לָצֵאת מִכָּאן…

הַדְלִיקִי אֵשׁ תְּנִי לִי סִימָן

מָה יִקְרֶה אִתָּנוּ בְּבוֹא הַזְּמַן

מָה זֶה קְלַף נָסִיךְ עִם תִּלְתַּן שָׁחֹר וְחֶרֶב?

הַדְלִיקִי אֵשׁ תְּנִי לִי סִימָן

מָה יִקְרֶה אִתָּנוּ בְּבוֹא הַזְּמַן

לָמָּה כֹּה חָשׁוּךְ וְעוֹד לֹא הִגִּיעַ הָעֶרֶב?

מתוך: דו־קיום באהבה, איסטרוניקס, 1988.

השיר כתוב כחידה. השיר של אסתר שמיר בנוי כמו טקס נבואה אפל שבו כל הסמלים – האוב, הקלפים, הכישוף, האש ותימרות העשן – הם בעצם דרכים שונות לדבר על דבר אחד: הניסיון הנואש לדעת את עתידו של קשר האהבה, בעוד הלב שבור. יש בשמים האחרים חורים שחורים, בתוכם מסתתר הפחד שגורם לאדם לחוש אובֵד.

"בָּאתִי מֵחֻלְשָׁה / אוֹ מִתּוֹךְ טֵרוּף" – אנו ניצבים לפני שורה שכתבה אסתר שמיר – ומגלי,ם שהשירה חזקה מכל דבר. וכאן מדובר בשירה מול קהל – שירה שיודעת לעצב מצב קיומי שביר. לכאורה היינו מצפים, שזמרת תופיע עם 'תחמושת' של פזמונים קלילים, שכן עליה לרַצות את הקהל כאן ועכשיו.

אַסתָר שמיר מתגלה בשיר זה כמשוררת רבת עוצמה. עבר והווה נמהלים זה בזה, העולם הזה והעולם שמֵעבר, ומה פלא, שהקוראים נקלעים לשחזור של המפגש התנ"כי עם בעלת האוב. הטקסט הקדום מקבל חיים חדשים.

 הקיום הארצי מאופיין בכאב, בפחד שמשתלט –

"פַּחַד מִשְׁתַּלֵּט עַל כָּל גּוּפִי

אֲנִי רוֹצֶה לָקוּם וְלַעֲזֹב" – –

הרצון לנטוש מעיד על תחושת ערפל על הדרך הלאה – על איבוד כיוון.

חוסר ודאות לגבי העתיד. השיר נכתב מתוך הכרח –

• ("מָה יִקְרֶה אִתָּנוּ בְּבוֹא הַזְּמַן")מתוך צורך נואש לפרוץ את גבולות הזמן וגבולות החומר – ומכאן החרדה:   

העתיד מאיים. ראו נא איזה עומק ואילו תובנות מצליחה אסתר שמיר כזמרת להנחיל לנו בשיר הזה – אוצרות שפה שחוצים גבולות – מיתוסים עתיקים – שמתארים שאיפה לגעת במה שמֵעבר, באינסוף:

  : "רוֹצֶה לִרְאוֹת תַּ'נֶצַח".

המַעבר בין העולמות אינו חלק, אלא דורש "כלֵי רכב" רוחניים ומאגיים. השיר גדוש ביסודות המקשרים בין הנגלֶה לנסתר: הקיום החומרי מבקש להתגבר על המגבלות,

והאור מתקשה להגיע. האם הכישוף והמאגיה יצילו את עולמה? יש תחושה של אובדן דרך וחשיכה.

– "הַנֵּרוֹת בַּחֶדֶר כִּמְעַט כָּבִים"

האור הפיזי הולך ונעלם כדי לאפשר לאור האחר להופיע –

הכשפים, הקלפים (המנבאים את העתיד ומפענחים את ההווה), וכוחות "האופל והריחוף" הם הסופה הנושפת בעורפנו.

  בשיר המטלטל הם סמלים לא צפויים, הם מבשרים חיפוש נואש אחר מענה מעבר לגבולות החיים – התמונה והצלילים מהדהדים את בעלת האוב מעין דור ואת שאול המלך – ואנו מסתנוורים מן הזוהר המכשף:

 ראו נא איזה שיר נפלא מציגה המשוררת, טקס מכושף שפורש בפנינו את תחושת המבוי הסתום, שמגלה לנו תהליך של אובדן שליטה בעולם הזה – פירוק ההוויה, התנפצות האגו – והיא המשוררת – –  רוצה לברוח.

הפסוקים מן התנ"ך מעלים ומעצימים את אווירת הקדושה –

עֲלִי בָּאוֹב" –  –    " אני עולָה מתוך העֲרפל"  – והשבר הגדול: מצב של התפוררות – של   היפרדות מן החומר – "משתלטת על כוחי" – – "רוחַ אש ותִמְרות עשן" – – כמו שַבנו לַבריתות הקדומות – – לברית בין הבתרים – לעשן ולאש, שייתנו מקום לנֶצח. כל החוויה של השיר המהפנט הזה היא ניגוד בין החולשה האנושית לבין ההתמודדות עם השאיפה לַנֶצח ולאינסוף. השיר מהדהד ציפייה לאור קסום, להתגלות, לתחושה שיש יום הדין שמתקרב: יש גאולה שמחכָּה מעבר לחורבן. הייתם מצפים למצוא סיטואציה כל כך מורכבת- קוקטייל של קודש וחול, בשיר של זמרת שאמורה לשלהב קהל שצמא לחומר שקל לעכל – האם לא חשתם מפץ מול תיאור כה מרטיט של טרנספורמציה מיוחדת ברגע כה מציאותי? ושימו לב. הכול חותר לקראת המעבר המיוחל – המעבר הסופי, אך אנו עדיין בתוך דרמה..

בקצה הדרך יש התרוקנות –  -היוותרות בתוך מצב של אובדן החלום, אובדן האהוב – ההתפוצצות הסופית מפרידה את הדוברת מן האהבה הארצית, הממשית:

 -"הַכִּשּׁוּף מַפְרִיד אוֹתִי  מִמְּךָ / הָיִיתָ אֲהוּבִי, עַכְשָׁו אֲנִי עָנָן"

הפיכתה של הדוברת ל"ענן" היא הידלדלותה לרוח פשטנית, חסרת גוף, קלילה – אך  משמעה תשלום של המחיר הנורא –  איבוד האחיזה:. התפוררות הקשר האנושי החי. המילים "הָיִיתָ אֲהוּבִי" והסוף המר נמסר בתיאור בלשון עבר – המילים מדגישות, שמי שנוגע בנצח או באוב  נשבר – -, אך הנה גודל החורבן – – יש טלטלה. המשוררת שהייתה יכולה להישאר בעולם המושגים והרגשות של העולם הזה  – ללא לצאת למאבקים – עתה היא מושלכת לעולם קסום ואפל – ויש כאן משמעות סמלית של החלפת תרבויות, בחירה בקלפים אחרים. ויש גם השיא הנורא. בידיה קלף המוות, חציית הגבול, האדם שבור בסוף הדרך, בודד בענן.

הדומיננטיות של האוב משתלטת עליה לחלוטין: היא רוצה לברוח מהפחד – והמחיר של  פתיחת השער הוא אובדן ההוויה הקודמת – ההוויה האחרת "משתלטת על כוחי": המשוררת אכן  התעלתה על החומר, אך איבדה את היכולת לאהוב: הרוחניות כאן אינה מזכּכת או מרוממת את הקיום האנושי, אלא גורמת לערפול של זהות.

 השיר מציג אזהרה רוחנית חריפה: הניסיון לפרוץ את גבולות הזמן והחומר כדי להשיג ודאות קסומה ("מה יקרה אתנו בבוא הזמן") גוזל מהאדם את הדבר היקר ביותר, שיש לו בקיום העכשווי – הוא מאבד את האנושיות, את הגוף, ואת היכולת לקיים קשר ואהבה  של בשר ודם. ה"נסיך עם תלתן שחור וחרב" נותר כעדות חותכת לַמחיר הכבד של הניחוש בעתידות. קלף המוות מבשר חורבן.

המשוררת ביקשה לטפס מעבר לגבולות, לחקות את העולמות העליונים – וקורה לה מה שאחד העם קרא לטרנספורמציה כזאת – "התבטלות מתוך חיקוי" –

אפשר למצוא קשר בין החיקוי לבין המחיקה – מי שמאבד דרך ומחקה הוויה אחרת, עלול להגיע למצב שהוא מוחק את זהותו.

במילים אחרות, הניסיון "לחקות" את הנצח או להידמות לישויות הרוחניות, מביא למחיר הקשה ביותר: המשוררת כמו מתאיינת, היא כבר לא אדם סובל ואוהב, אלא ייצוג חלול, "ענן" שמרחף באוויר ללא שורשים וללא מהות עצמית.

אסתר שמיר בונה לנו דרמה פואטית שמתארת חבלי נפש, ייסורים, התמודדות – ואין היא חשה מחויבות לספר לנו שכל המשבר הגיע לפתרון – –

השיר  אינו מוביל ל'הפי אנד'. אנו נסחפים אל טרגדיה שמובילה להתרסקות  – אבל יש שיא רוחני, יש קתרזיס.

.