חיפה זה רחוק | מירי ליטווק | שתיים – בית הוצאה לאור | 150 עמ' | 60 ש"ח

"חיפה זה רחוק", מחרוזת הסיפורים המתכנסת לכדי רומן בספרה החדש של מירי ליטווק היא ללא ספק הישג ספרותי שלה. היא תמיד הייתה סופרת מאוד סנסואלית מחד גיסא וגם מאוד דיווחית מאידך גיסא, מספרה הראשון "רוסיות ישנות עירומות" (סיפורים) ועד לספרה הלפני אחרון, הרומן הביוגרפי "אוֹניֶגין שאהב את סבתא קלרה", ובכל זאת, כאן בספר הזה היא הצליחה באמצעות הגיבורה האינטימית שלה נטע, ללא ספק בת דמותה, לבוא לידי מידתיות נדירה של הקול הספרותי בין הסנסואלי הארוטי הרמזני וגם הישיר, והקול הדיווחי היבש האגבי.

ליטווק היא אחת שיודעת ספרות טובה מה היא. היא תרגמה בעבר את זמיאטין, צ'כוב, בּאבּל, באלזק ובשירה את בלוק, אחמטובה, צווטייבה ופסטרנק. היא מכירה נרטיבים וסגנונות, היא חוותה בקריאה עלילות נפתלות, ולכן דווקא סגנונה, דהיינו ה"איך" אצלה, לא בהכרח ה"מה", הוא כל כך מקורי בפשטותו היומיומית והדיווחית. פרקים מתוך "חיפה זה רחוק", האמירה האגבית הזאת של הגיבורה, שגורמת לה לעשות או לא לעשות דברים, הטריוויאלי, התפרסמו כאן באתר הזה "סלונט" לראשונה אצל העורכת והסופרת לילי פרי, אבל גם בכתב העת "מאזנים", ביטאון אגודת הסופרים, לעיתים בעריכת מיכל חרותי ולעיתים בעריכת הסופרת תמר מרין. בצדק פורסמו. כל הפרקים קריסטליים כשלעצמם, ויחד הם נשזרים לרצף קומולטיבי חזק.

ליטווק יודעת היטב להעביר במילים תחושה של הגירה, מעבַר אנשים מארץ אחת לארץ אחרת תוך התאקלמות בה. במקרה של הגיבורה שלה מן התרבות הרוסית לתרבות הישראלית השונות כל כך, אבל את כל זה היא עושה בניואנסים שונים תוך הבטה פנימה על הדמויות ועל המצבים שלהם. בגלל האקסטרים קלוז-אפ שלה והמשפטים החסכניים היא לעולם לא תיפול לדקלרציות סתמיות וטפֵלות, לסטריאוטיפיזציה של ההוויה, לתלונתיות מחאתית מתמסכּנת לשווא, כי היא והגיבורה שלה בתוך הדברים, והדברים מורכבים וגולשים.

גם היחס לגברים, לזוגיות ולמשפחה בכלל הוא אגבי ומורכב בספר הזה. גילוי עולם הגברים והצד שכנגד לא מלֻווה בהתלהבות מטורפת וגם לא באכזבה הכרוכה במיזאנדריה (שנאת גברים) נוראה, אלא הכול מידתי וגם קצת אפאתי, כאילו נטע, הגיבורה כובשת הלב על שלל נשיותה ומלבושיה המתחלפים עם השנים, חתמה חוזה עם העולם שם בחוץ, אני לא נסערת ממך ואתה לא נסער ממני. אתה לא תפעל עליי ממש יותר ממה שאני רוצה. זה סוג של עצמאות מחשבתית ומעשית בתוך עולם שבו כולנו תלויים ביותר זה בזה, זה ליד זה. כאילו אמרה מירי לנטע שלה: שמרי על נפרדוּת, זאת העצמאות היחידה שאני יכולה להציע לך.

עוד דבר שהספר הזה על פרקיו מיטיב לתאר הוא את תחושת הקרתנות המלווה את המהגר והאזרח במדינת ישראל, לא משנה איפה הוא יהיה: במושב, בקיבוץ, בעיר סְפָר או בעיר גדולה ומרכזית. הכול בסופו של דבר קרתני להחריד וקסום, צידי ואגבי. זאת לא מוסקבה, לא סנקט פטרבורג, לא פריז ולא לונדון. אולי בגלל זה הישראלים רוצים תמיד להגיע לשם, לְמה שהם קוראים בראשי תיבות: חו"ל. כל עיר שתתחפש כאן לכרך תהפוך למשהו ממש מגוחך. נטע כביכול נטועה כאן בהוויה, אבל כאמור רק כביכול מתמסרת בקלות לאיש. הנה ציטוט יפה מן היצירה המעניינת הזאת מתוך הפתיחה לפרק "צבעי השקיעה":

"הכול קרה במקרה. כך לפחות היה נדמה לנטע. איה באה אליה עם החבר שלה. הם נכנסו לחדר שלה, הקיפו אותה מכל הצדדים והחלו ללטף אותה. זה היה בקיץ, נטע לבשה את השמלה האדומה ההודית שלה, דקה וקלילה, חשופה בכתפיים. הם הפשיטו ממנה את השמלה והכניסו אותה למיטה. היא לא שמה לב איך זה קרה. שניהם היו יפים וחזקים. הם הובילו את הדברים בביטחון, ונטע לא הייתה צריכה לחשוב ולהחליט. זה היה נעים. גם הם היו מרוצים. נטע ראתה את זה. איה כנראה סיפרה לחבר שלה עליה קודם, והם תכננו את כל העניין. הם החליפו ביניהם מבטים של קושרי קשר, ואיה אמרה לו: 'איזו יפָה, מה?' כאילו נטע רפת שכל ולא מבינה מה שמדברים עליה או כאילו היא חירשת-אילמת. אבל נטע באמת לא לגמרי שמעה את איה. היא לא ידעה שהיא יפה. כשאמרו לה את זה או אמרו שלא בפניה, המילים זלגו מעליה כמו טיפות גשם גדולות שנספגו לרגליה בלי להשאיר עקבות".

עם זאת, ההרפתקאות של נטע הן בדרך כלל שגרתיות וצפויות למדי, או לכל הפחות מוכרות לנו בהחלט, אבל כמו כל אחת ואחד מאיתנו הן טומנות בחובן עולמות שלמים. מה הן? ריאיון עבודה מפוקפק, דייט מוצלח יותר או פחות, פגישה עם חברות שונות לאורך השנים, סרט לבד, עבודה קצרה במדינת עולם שלישי, נישואים, הורות, מות אב. נטע אכן רוצה לטעום מן העולם ולהכיר אותו היטב, אבל היא אינה ממהרת להיפתח אליו. היא נותרת לעיתים חשדנית לעיתים אדישה. איך אני יודע שנטע קרובה למירי? כי בפרק האחרון משהו בכל זאת מצליח לסדוק את הנפרדוּת שנטע פיתחה באינטואיציה ובעמל קשה למול העולם. היא הופכת לאדם כותב. היא כותבת ספר והוא מתקבל להוצאה. לפתע הסיפֵּר הופך מגוף שלישי לגוף ראשון, מתקרבים אל הבשר, כמו שבוב דילן אמר "שיר הוא איש עירום", מתברר שגם סיפור הוא אישה עירומה. משהו הצליח לנגוע בנטע עד הסוף – הכתיבה שלה.