על יוסי וקסמן, הישראלים

ספרו של יוסי וקסמן, הישראלים (הוצאת קתרזיס 2026), הוא ממואר חינני הכתוב בקלילות ובהומור אבל גם איננו נטול עומקים, רגישויות והתבוננות בוחנת של העבר וההווה. דומה כי זוהי ברירת מחדל אלגנטית ביותר, מסע אוטוביוגרפי עתיר אנקדוטות שחותר לטשטש את ההבחנה בין אמת לבין בידיון. והרי בעידן הבינה המלאכותית ונגזרותיה אין אולי נושא רלוונטי יותר מהניסיון להבחין בין אמת לשקר. יוסי וקסמן נהנה להותיר אותנו בשטח הדמדומים שבין הבדיה לאמת.

הרקע הביוגרפי מבטיח שפע של סיפורים ומצבים קומיים ורציניים. אבא טוביה, נכה מלחמה שמנהל בשותפות עם נכים אחרים את קולנוע "גלרון", בית קולנוע בגבעת עלייה, חי בתוך מציאות שבה הפנטזיה והעובדות מעורבבות והתוצאה היא סיפורים פיקנטיים, ככל הנראה פרי הדימיון בלבד. אבל התוצאה היא גם פרוזה צבעונית, עשירה, משעשעת. הנה תיאור דירת המסתור של עליזה עזיקרי ואריס סאן שלכאורה גרו מעל משפחת המחבר בבניין בשדרות ירושלים, בלב יפו: "זו הייתה מאורת כוכבים ממש, סיפר אבא, מעוצבת בטפטים פרחוניים ורודים על הכתלים ובמראות בדולח ענקיות, מוארות בשלל נורות כדרכן של מראות הטאלנטים, ושלא לדבר על הכרזות והתצלומים של עליזה עזיקרי ואריס סאן, שהיו תלויים על הקירות, או מונחים אחר כבוד במסגרות מוזהבות יפהפיות על המזנונים! אלוהים! והגיטרות והבוזוקים של הזמר, שניצבו לפני הקיר כחיילים, מול דלת חדר השינה שלהם, ובגדי ההופעה שנתלו לאוורור בסמוך ליציאה למרפסת, על מתקן קולבים מיוחד – איזה מלמלות יפהפיות! איזה חליפות בתפירה עילית! וריחות הבשמים והתמרוקים של הזמרת, אוי הניחוחות, הוליווד באמצע יפו! אבא הסתנוור ממש, כמעט שלא הצליח להוציא הגה, אבל עליזה עזיקרי הושיבה אותו בפינת האוכל, הגישה לו כוסית ערק, לחשה לו מילים של תודה ושל סליחה. איי, בחיים אבא לא שכח אותה, את עיניה הירוקות, החתוליות, הממזריות. אלת האהבה ממש! ומחדר השינה יצא אריס סאן שהתעורר מהלחישות, צעיר ויפה תואר, חתיך עולמי בשפעת תלתלים אמיתיים, ככה סיפר אבא, אפולו בֶּלוֶדֶרֶה בכבודו ובעצמו, ולאחר שהסתודד עם הזמרת עזיקרי, בא ולחץ את ידו של אבא, "אֶפְחָריסְטוֹ, אדון וקסמן, זה בכלל לא מובן מאליו". אבא אמר שמבחינתו זה היה כמו להעפיל אל האולימפוס, לא פחות." (עמ' 25-24). קצת קשה להאמין שתיאור כל-כך מפורט ומדוייק יכול להיות מפוברק אבל זה אולי כוחם של סיפורים בדויים.

מטבע הדברים הפרוזה שלפנינו מלאה בוינייטות יפות, כמו למשל הסיפורים הקשורים בסבתא לנה, אימו של אביו של המחבר, שנודדת לה בין משפחת ביתה, דודה אסתר העשירה שגרה בצפון תל-אביב, לבין משפחת בנה הענייה שגרה ביפו. המחבר כילד חש הזדהות וקירבה רבה לסבתו: "לא פעם רציתי להיות זקן בודד בעצמי, כמו הסבתא לנה, אבל בלי מטפחת הראש הסרוגה והשמלה הגדולה, רק אני עם הקמטים והשכל של סבתא, שידעה המון דברים על החיים והרבה שפות, עברית ויידיש וערבית וגם קצת טורקית וצרפתית, כי היא לא סתם ישראלית, ככה אבא טוביה צחק תמיד, "הסבתא שלך היא סלט שלם, אדון יוסי, פלשתינאית-בריטית, וגם טורקייה-עות'מנית, ואפילו קצת אלכסנדרונית-קוסמופוליטית. בימי מלחמת העולם הראשונה גירשו אותה העות'מנים למצרים, לאלכסנדריה, כי הייתה נתינה רוסית במוצא שלה, אויבת האימפריה, שלא נדע, אפילו שנולדה בחברון, ארצישראלית אמיתית! אפשר שלא לקנא בסבתא הזאת, יוסי'לה? חתיכת טוּריסטית!" (עמ' 52). ואכן סבתא לנה מגלמת בביוגרפיה הפרטית שלה את כל ההיסטוריה המורכבת של הארץ הזאת, שליטיה השונים לפני קום המדינה, תרבויות שונות שהותירו חותם, שפות העמים השונים, הפרספקטיבות השונות וכו', סבתא לנה גילמה באישיותה את הכל כי היא כבר ראתה הכל והיא משמשת מעין מקור של יציבות ונחמה עבור המחבר, שלא ממש יכול לסמוך על אביו הבדאי וסיפוריו. יתרה מזאת: סבתא לנה שהיתה כאמור ילידת חברון היתה גם נצר למשפחת חסידים ליטאיים מיוחסת מאוד, "דור שמיני לבעל התניא, לא פחות!" (עמ' 53).

יפו היא נקודת מוצא אידיאלית לספר שמנסה לומר משהו על "הישראלים". לצד מהגרים יהודים מהמזרח ומהמערב, ספרדים ואשכנזים, ניצולי שואה מכל המינים והסוגים, ישנם כמובן "הצוענים של יפו", הערבים, שמשלימים את הסיפור הישראלי. סיפורה של גאולה, ביתו של מיסיה דרעי צייר השלטים שהתאהבה בערבי מוסלמי, הוא דוגמא לכך שהחיים חזקים מכל מוסכמה. עוד עדות לכך היא העובדה שמשפחת המחבר היא משפחה "מעורבת", אמא מרגלית היא בת למשפחה ספרדית ירושלמית ואבא טוביה הוא אשכנזי. יוסי וקסמן מגלה רגישות רבה לעולמם של ילדים, הוא מצליח לתאר באופן אמין חוויות של ילדים ושל ילדוּת. הנה תיאור אחד כזה של הדודים מראשון לציון: "לא פעם, אפילו היום, נדמה לי ביתם של הדוד שולם והדודה סערל כאילו היה בגרמניה ולא בראשון לציון, ותמיד נקשר אצלי באגדות ישנות וביערים שחורים, בית גותי כזה, של עצי פרי אקזוטיים וארונות בגדים אפלים, ארונות דחוסים בנפטלין ובזיכרונות… (עמ' 88).

ואז מגיע המעבר מיפו לירושלים, מעבר שמסמן את קץ חלומותיו של אבא טוביה בתחומי התיאטרון והקולנוע. כאן גם מתחילה תקופה דתית עבור המחבר ומשפחתו, שלפחות כלפי חוץ עוטים עליהם סממנים דתיים. הרבה קסם יש בתיאור אירועי מלחמת ששת הימים מנקודת ראותו של יוסי הילד שמצליח להעביר את תחושת האופוריה של אחרי המלחמה מזוית מקורית. זוהי גם תקופה של תחילת גילוי המיניות והתאהבות ראשונה בחברו לכיתה איתמר וגם הגילוי המכאיב: "פתאום הבנתי שזה לא נכון לגלות את כל האמת שלך ושצריך להשאיר קצת בפנים." (עמ' 134). אירוע שלם מתחולל סביב נחיתת החללית אפולו 11 על הירח כאשר אימו של המחבר מארגנת בבית קולנוע פרטי לצפייה באירוע תמורת תשלום מתוך תקווה שתוכל להרוויח כסף ולקנות לעצמה מטבח חדש. האירוע עבר בשלום עד להופעת אבא טוביה ובזה תמה החגיגה. מעבר לשכונה חילונית ולבית ספר ממלכתי חילוני מנערים מהמחבר שרידים אחרונים של דתיות וכמובן חושפים אותו לגילויים חדשים-ישנים כמו למשל כישרון הציור שלו. הנה יוסי וקסמן מתבגר ואנחנו איתו מלווים את הישראלים במבט חם ואוהד. יוסי וקסמן מסכם תקופה, מסכם עידן שלם, מנקודת מבט אישית, ועושה את זה בהרבה חן והומור. זהו הישג לא מבוטל.   

בספר שלפנינו יש עוצמה מצטברת, הספר הולך וצובר תאוצה ככל שאנחנו מתקדמים בקריאה ומלווים את יוסי הילד וההתבוננות שלו בעולם. זהו ספר חושפני, אישי מאוד, שמצליח לומר משהו עמוק ואותנטי על הישראלים ועל הישראליות ממקום נקי וללא פוזות. כל אלה הישגים ממשיים מאוד.