על תרגום עברי חדש של רומן האבירים "בובו מאנטונה" (2023)

לפני 3 שנים יצא לאור בארצנו ספר מיוחד במינו – תרגום עברי של רומן האבירים בחרוזים "בבא ד'אַנטאָנאַ" ("בובו ד'אַנטונה") מאת ר' אליהו בחור אשר כתב אותו בתחילת המאה הט"ו ביידיש דאז. התרגום נעשה אף הוא בחרוזים ע"י רותי זקוביץ-ברזין בעזרת שלמה לרמן, מומחה ידוע ליידיש, אשר בין השאר תרגם לשפה זאת פרקים מ"דקמרון" מאת ג'ובני בוקצ'ו. עד כה לא זכה עמלם המשותף לתשומת לב ראויה לדעתי. לכן אספר עליו עתה. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

למען האמת זהו כבר תרגום שני של "בובו ד'אנטונה" לעברית. הראשון יצא לאור בשנת 2015. את העבודה על התרגום ההוא התחיל דוד פור (1924 – 2012), אך לא הספיק לסיים. על העריכה הסופית וחריזה עמלה בלהה לוז. ההבדל העקרוני בין שני הנוסחאות העבריים – זה של דוד פור ובלהה לוז וזה של רותי זקלוביץ-ברזין ושלה לרמן נעוץ בכך שהתרגום ההראשון נעשה לא מהמקור שנכתב ביידיש העתיקה, אלא מתרגומו ליידיש המודרנית שנעשה ופורסם בשנת 1969 בבואנוס-איירס ע"י משה קנאַפּהייס. תרגומו עם כל מעלותיו אינו תרגום מדויק כי המתרגם מצא לנכון להכניס לנוסח שלו מספר שינויים, למשל, לרכך או אף להשמיט ביטוים גסים מדי לטעמו שמופיעים במקור. התרגום העברי החדש נעשה מהמקור ולכן נאמן לו יותר.

הופעת התרגום העברי נותנת תקווה ש"בובו ד'אנטונה" ישוב להיות עובדה חיה בספרות עם ישראל. הרי רומן האבירים הראשון בספרותנו נשכח למעשה כמו שנשכחו הרבה יצירות שפעם היו מוכרות לציבור רחב. לישראלי בן זמננו נשאר ממנו רק הביטוי "סיפורי סבתא" שהוא תרגום מהביטוי היידישאי "באָבע־מעשׂיות" (בּוׄבֶּה־מאַיסֶס). במה הוא קשור לאבירים? פשוט מאוד. הרומן הנשכח נקרא במהדורותיו המאוחרות "באָווע־בוך" ("ספר בובה"). האטימולוגיה העממית הפכה את האביר באָוועֶ לבאָבעֶ (סבתא). הגלגול היה פשוט מכיוון שביידיש העתיקה באָווע נכתב כמו בבא. ובאופן רשמי נקרא הספר, כמו שכבר נאמר, "בבא ד'אַנטונא". זהו שמו המלא של האביר. אבל בתודעה הקולקטיבית של יהודי אשכנז שמו הפך ל"באָווע־בוך". יש לציין שביידיש קיימת לצד המילה "בוך" אשר מקורה בגרמנית גם המילה ספר. בהברה האשכנזית כמובן – "סייפר". אבל בין שתי המילים ישנה הפרדה סמנטית ברורה – סייפר זה קודש ו-בוך זה חול. ברור שרומן אבירים, במיוחד ביידיש ולא בלשון הקודש הוא בוך.

מדובר באחד הספרים הפופולריים ביותר של ספרות היידיש הישנה שקדמה לתקופת ההשכלה. במובן הזה להשוות ל"באָווע־בוך" ניתן רק את "מעשׂה־בוך" ("ספר אגדות") שהודפס לראשונה בשנת 1602 בהיותו מורכב על סמך כתבי־יד שהתקיימו שנים רבות לפני־כן ו"צאינה וראינה" שנכתב ע"י ר' יעקב אשכנזי מיאַנוב והודפס לראשונה בשנת 1612. "צאינה וראינה" זה יותר "סייפר" מאשר "בוך" מאחר ותוכנו דתי מובהק ויסודו העלילתי הוא חומש בתוספת מדרשים. לא במקרה הוא נודע גם בשם "טײַטש־חומש", דהיינו ("חומש ביידיש"). "באָווע־בוך" עתיק משני הספרים שהזכרתי. הוא נכתב ע"י אליהו בחור בתחילת המאה הט"ז והודפס לראשונה בשנת 1541. שלושת הספרים יצאו לאור בעשרות מהדורות והשאירו את חותמם על התרבות היהודית המאוחרת. כל אחד מהם בדרכו שלו בזכות אופיו המיוחד.

המאפיינים המיוחדים של "באָווע־בוך" בהשוואה ל"מעשׂה־בוך" ו"צאינה וראינה" הם היותו רומן ולא סתם רומן אלא רומן בחרוזים  וכן השאלת עלילתו מאומות העולם. יש לציין שאליהו בחור, יהודי אשכנזי למדן שנולד בגרמניה וחי רוב ימיו בצפון איטליה, לא היה הבכור ביצירה עלילתית מוחרזת ביידיש. הוא הכיר ללא ספק את "שמואל־בוך", פואמה אפית שנכתבה ע"י מחבר אלמוני בגרמניה באמצע המאה הט"ו, הושרה בקהילות אשכנז, זכתה לפופולריות עצומה, הועתקה בכתבי יד ולבסוף הודפסה לראשונה בשנת 1544. מאוחר יותר הופיעו עוד 5 מהדורות של "שמואל־בוך", אחת מהן בצפון איטליה, שם התגורר אליהו בחור. "שמואל־בוך" הוא תולדה של תרבות ה"שפּילמאַנים" – תופעת מחברים זמרים עממיים של התפתחה בקרב יהודי אשכנז בסוף ימי הביניים – תחילת העת החדשה בהשארת "מינזינגרים" גרמניים. אליהו בחור הושפע ללא ספק מהשפּילמאַנים שיצרו את הקהל היהודי שהיה מוכן לקבל בשפתו שלו דבר כה נכרי על פניו כמו רומן אבירים (אחרי "גיור" מסוים של תוכנו כמובן). דרך אגב, אליהו בחור כתב עוד רומן אבירים בחרוזים – "פּאַריז און ווינע" ("פריז ו-וינה") שמו. אך הוא לא זכה לתהילה כזאת כמו "בובו מאנטונה".  בשנת 2023 הרומן "פריז ו-וינה" יצא לאור בתרגום לצרפתית, אבל לתרגום עברי הוא טרם זכה.

יש לציין שבשני המקרים מדובר ב"עלילות נודדות" שהושאלו ע"י אליהו בחור מספרות הנוצרים. לענינינו אנו: אגדות על האביר בובו התקיימו בו־זמנית בגרסאות לשוניות וצורניות שונות ברחבי איראפה – מאירלנד במערב עד רוסיה הלבנה במזרח. ואליהו בחור יצר גרסא יהודית. הוא התבסס תוך כדי כך על הגרסא האיטלקית, אבל הרומן שלו אינו סתם תרגום מאיטלקית, אלא יצירה עצמאית לפחות למחצה. אליהו בחור אימץ את שיטת החריזה האיטלקית וגילם אותה בהצלחה ביידיש העתיקה. המשורר ומבקר הספרות נחום ברוך מינקוב, אשר היה יחד עם יעקב גלטשטיין ואהרן ליילס חבר בקבוצה הספרותית המודרניסטית "אין זיך" ("בתוך עצמנו"), ניתח לעומק את הפרוזודיה של אליהו בחור ב"בובו ד'אנטונה". הוא משבח את מפעלו הפיוטי של המחבר וטוען ש"אליהו בחור השתמש בכל אפשרויות החריזה שהיו קיימות ביידיש העתיקה".

קראתי את הרומן "בובו ד'אַנטונאַ" בתרגום ליידיש המודרנית שנעשה ע"י משה קנאַפּהייס שכבר הוזכר לעיל. זה היה נחמד ואף מרשים, אבל הרגשתי שמשהו חסר לי. חשבתי שהמקור ביידיש העתיקה יאפשר לי לחוש את האווירה של ימי הביניים בצורה טבעית יותר. במהדורה של משה קנאפהייס הייתה פקסימיליה של המהדורה הראשונה של "בובו ד'אַנטונה". עותק ממנה מצא בשנת 1931 הבלשון היידישאי הדגול מקס ויינרייך. בעיה היא שבנוסף להבדלים בדיקדוק ואוצר המילים האורתוגרפיה הלא סדורה של היידיש העתיקה מקשה עד מאוד קריאת המקור לבן זמננו גם אם הוא שולט ביידיש המודרנית שליטה מלאה. אבל מצאתי פתרון. בשנת 1950 פירסם נחום ברוך מינקוב, ספר שהיה מוקדש כולו ל"בובו ד'אנטונה". מינקוב נמנע מלתרגם את אליהו בחור ליידיש המודרנית. במקום זאת הוא הביא בתוך ניתוחיו ציטוטים בשפת המקור, אבל באורתוגרפיה קרובה יותר לאורתוגרפיית היידיש בת זמננו. אז קראתי בזכותו גם את המקור של הרומן בחרוזים ולכן אני מרשה לעצמי להשוות אותו עם התרגום העברי של רותי זקוביץ-ברזין.

קורא עברי שאינו מכיר את המקור, אבל מודע לכך שאליהו בחור חי במאה הט"ו והיה למדן, יכול לצפות שהנוסח העברי של הרומן בחרוזים יזכיר במשהו, למשל, את סגנון "מחברות עמנואל" של עמנואל הרומי שנכתבו במאה הי"ד גם כן באיטליה. לא ולא. רותי זקוביץ-ברזין בחרה בסגון פשוט יחסית. היא אף מרשה לעצמה מדי פעם אף להשתמש בביטוים ישראלים מודרניים לחלוטין, דוגמת "מגיע לך כל צל"ש". וזה מוצדק לדעתי מכיוון שמוסיף לגרסא העברית לא רק פשטות, אלא גם מין חיוּת וגם הומור גס וברוטלי שחשו ללא ספק יהודי המאה הט"ו בקוראם, איך מגיני מבצר שעמדו על חומותיו הסתובבו עם גביהם אל הצרים ו-"דאַן תּחת טעטן זי אויפֿדעקן" – "התפשטו וחשפו לעברם ישבנים". כזה היה בובו ד'אַנטונה – "הוא לכולם את הראש יערוף".