דברי אחרית כמפגש בין מורשת יהודית למורשת אוניברסלית

עיון בספרו המרתק של דן כנר "דבריהם האחרונים" – דברי אחרית של 185 דמויות לאורך ההיסטוריה, הוצאת 'נדב',  400 עמודים.

ימי אלול כבר בפתח – ומושגים כמו חשבון נפש, יום  הדין, הכנה לראשית החדשה. עוד מעט נברך 'תכלה שנה וקללותיה' ומיד נאמר – –  "תחל שנה וברכותיה". עוד בטרם השנה החלה, הלב שואל, מה נאחל לה…

"דבריהם האחרונים" – נותן מבט על השנה שתבוא – ועל כל השנים…

ספרו של דן כנר כמו מכין אותנו לדיון בערכים ובאנושיות. שם הספר 'דבריהם האחרונים' מבקש להציג אמת פנימית ומבט מעמיק, זו הדרך להציג צוואה רוחנית לדורות.

הספר של דן כנר, על פניו נראה כאוסף של מימרות אחרונות, ואנו חשים שיש כאן שליחות מדור לדור. אביו של דן כנר – דוקטור ישראל צבי כנר – פרסם בחייו ספרי מימרות חובקי עולם. ספר של דן כנר ייחוד – מדובר בחשיפה של דמויות מרתקות – הצגת המשפט האחרון לפני מותן. בקריאה מעמיקה אנו מבינים שיש רובד נסתר לספר היפה הזה. הספר מתגלה בקריאה חוזרת כספר חינוך — מסע רוחני, מוסרי ולאומי, שבו דברי אדם ברגעיו האחרונים הופכים לתורת חיים, סיכום של חייו – צוואה לדורות.

הבחירה להציג את האמירה האחרונה בצמוד לסיפור חייו של כל דמות יוצרת מבנה ייחודי.

הקורא לכאורה פוגש רק משפט, ובמבט מסכם נסחף לעלילה הראשית. חש שמדובר בהנחלה של תמצית חיים.

הספר מאיר מורשת מול מורשת – מורשת יהודית וסיפורי גיבורי האומה שלנו – ומצידו השני של המטבע – מורשת של בני עמים אחרים, מורשת חובקת עולם.

המורשת היהודית — זהות, נאמנות ועמידה

הדמויות היהודיות בספר הן רבות ומעוררות השראה. נציין לדוגמה את רש"י הפרשן, אברהם גולדפאדן מנהל התיאטרון היידי  – ואל נשכח את החלק של התקומה בחיינו: גיבורים כמו טרומפלדור, דמות מיוחדת – החייל אורי אילן שהיה שבוי בסוריה, וכן גיבורות למופת – כך דמותה של גיבורת המחתרת שרה אהרונסון. דמויות אלה – מעבירות מסר ברור: הגלות יצרה מורשת של רוח, מסורת ועמידה על דרך. הציונות והתקומה האירו גבורה של עשייה היסטורית.

 זו מורשת, שבה הזהות היא מרכז חיים. מול שלל הדמויות בספר – הן באו לספר  את סיפור הגולה. לעומתן – כפי שציינתי – יש דמויות שקשורות לתהליך הציוני ולהקמת המדינה – כאן מדובר במורשת של בנייה, הקרבה ואחריות לאומית. יש גם בין השיטין מסר של כבוד לחלוציות ולמחתרת, ללוחמים במאבק על קיום המדינה.

דן כנר בחר לבנות לנו דרמה אדירה: שיירה יהודית למודת מאבקים צועדת ומתנשפת לאורך דורות – ואנו מקבלים לא רק משפטים ודברי אחרית ביום המוות: מדובר בהצהרות של גיבורי רוח, אנשי חיל, שיש בהם רצון להעניק ירושה רוחנית, קריאת כיוון לדורות הבאים. הגיבורים לאורך הדורות העידו על נחישותו של העם, שלא נשבר לאורך הגלות הקשה, ואנו נוכחים כי לא צלחו הניסיונות לשבור את רוחו של העם. ההיסטוריה של הגלות חושפת מורשת של רוח, מסורת, הצגת חוט שדרה רוחני – וזה המסר: הזהות היא מרכז החיים. הדמויות מן ההיסטוריה הציונית ומסיפור הקמת המדינה עולות שלב בסולם הלאומי – סיפורים אלה באו לחשוף בפנינו ערכים של תקומה – הקרבה ומשמעות של יצירת עתיד לאומי. שאיפה לשנות את הגורל היהודי.

מן הסיפורים ומן האמירות טרם מותם – עולים ערכים נעלים ונשגבים. אנו מתפעמים מן החלוציות, מן המכוונות הנפשית של גיבורי המחתרת. מן הנאמנות למורשת. הנוער שלנו יוכל ללמוד פרקי מופת מן המהפכה במאבק הציוני – העם שלנו קם לעשות היסטוריה. גולה אכן מתחברת לגאולה באמצעות דברי הגיבורים בטרם מותם, בחשיפת סיפור חייהם. דן כנר אכן ידע לבחור בדמויות, שהן מימוש של אמיתות רוחנית, של צווים היסטוריים.

המסקנה: דברי אחרית של דמויות יהודיות אינם רק משפטים — הם הצהרות זהות. סימן לכולנו, כמו שידעו גיבורי הדור לשדר לנו – 'קול קרא והלכתי'. הניגונים שאבותיהם לאורך דורות שתלו בהם – הובילו לפריצה הציונית. מעבר למכתמים ולדברי המופת – יש סיפור ויש קריאה לעתיד.

ניקח, לדוגמה, כמה דמויות כדי לקבל מבט לעומק על האוסף כולו. הנה לדוגמה כמה דמויות, שיש בהן להעביר מורשת יהודית. ננסה להאיר כמה ערכים רוחניים דרך דמויות מיוחדות:

רש"י גדול הפרשנים מעלה את ערך הלימוד, ערך הנחלת המורשת. גולדפאדן מן התיאטרון  היידי מדגיש את ערך התרבות, טרומפלדור ידע להעצים את הערך של הקרבה לאומית, של חיזוק החלופה של הגנה יהודית ללא מורא. סיפורו של אורי אילן אכן ראוי היה שייחשף ויהיה חלק מן התשתית הלאומית של החינוך הציוני: מדובר על נאמנות מוחלטת – ויש בדמותו להאיר קלסתר של חייל למופת במדינה שלנו בראשית ימיה. הביטוי של אורי אילן שנותר כמוס בפתק שהתגלה בבגדיו – הפך לחשיפה של גיבור אמיץ ונאמן: 'לא בגדתי'  – הפתק הזה הנחיל דרך.

שימו לב לדמות, שנראית מייצגת אותם ערכים. שרה אהרונסון הציגה עמדה אידיאולוגית: מחתרת של חזון וגבורה.

שרה אהרונסון, שהייתה מראשי מחתרת ניל"י, נלכדה על ידי הבריטים, הם חיכו שתסגיר את חבריה למחתרת. שרה הותירה צו לדורות – "לא תוציאו מפי דבר" –  נאמנות לתנועה, לרעיון, לקיום האומה.

 המורשת היהודית כפי שהיא עולה מן הספר המרתק הזה היא מורשת של אמת לאומית, גבורה רוחנית מול אתגר חיצוני. בני העם שלנו נבחנים דרך נאמנותם לעם, למסורת, לחזון.

המורשת האוניברסלית — אנושיות, רוח ויופי

לעומת זאת, הדמויות הלא‑יהודיות בספר — לדוגמה – – תומס ג’פרסון, ג’ורג’ הריסון, אוסקר ויילד, ואחרים.

דמויות אלה פועלות מתוך תרבויות יציבות, מתוך מדינות מבוססות, פעילות מעוררת השראה מתוך מערכת חברתיות שאינה מאוימת על ידי גלות או סכנה קיומית. לפי דברי האחרית של דמויות אלה המסר הוא אוניברסלי – אנושיות, רוח ויופי. הנשיא ג'פרסון מדבר על חירות והשכלה, ג'ורג' הריסון על אהבה, המשורר וורדסוורת' מדבר על טבע ושלווה. אוסקר וויילד מציג אירוניה אסתטית. אם ננסה לתת לכל אלה כותרת – ערכים של מוסר, יופי ואהבה, טבע ורוח – זו המורשת האוניברסלית – מורשת של אנושיות כללית. בצד של המורשת היהודית – יש הבלטה של הזהות, בצד הלא יהודי – הבלטה של האנושיות, וכולם יחד מבטאים אמת פנימית, אור נאצל של ערכים נשגבים.

החיבור בין האמירות  יוצר ספר חינוך — לא רק ספר מימרות.

 זו הרוח הנושבת בדפי הספר, דברי

 אחרית כספר חינוך לדור הבא!

הספר של דן כנר מלמד את הקורא – מה חשוב לאדם, כשהוא עומד מול עצמו, מה חשוב ליהודי, כשהוא עומד מול הצווים של עמו, מה חשוב למדינה, כשהיא עומדת מול עתידה, מה חשוב לעולם, כשהוא עומד מול אנושיותו. זו הארה של לקח מרכזי, תורת חיים. אחרי הכול, ומה אנו רוצים להשאיר לדורות הבאים. הספר של דן כנר מזמין את הקורא למסע, שבו כל משפט אחרון הוא שיעור נשגב, שחושף בפנינו את משמעות החיים עצמם.

המסר המרכזי: דברי אחרית הם תורת חיים. האדם מול עצמו, זה המפתח להבנת מורשתו!

יש רגע אחד בחיי אדם, שבו כל המסכות נופלות, כל ההסברים מתפוגגים, וכל מה שנשאר הוא. רגע שבו הזמן מתקצר, המילים מתמעטות, והאדם עומד מול עצמו –  ללא תפקיד, ללא מעמד,

רק האמת הפנימית. זה מה שחשוב לאדם. דברי אחרית אינם רק משפטים, שנאמרו סמוך למוות, הם תמצית של חיים שלמים – הכול מתכנס לנקודה אחת, שבה הוא מסכם את עולמו, את אמונתו, את מאבקו, את אהבותיו ואת מורשתו.

הספר של דן כנר, המלקט אמירות אחרונות של דמויות מכל קצוות ההיסטוריה, אינו רק אוסף מימרות; הוא מציג את האדם ברגע האמת, ומזמין את הקורא להתבונן לא רק במה שנאמר אלא במה שהוביל לאמירה. לכן יש פרק של סיפור חיים בטרם דברי האחרית. כך הופכים דברי אחרית למפגש בין שתי מערכות מורשת.

המאמר שלפנינו מבקש להתבונן בגלריה מפוארת של דמויות- יהודיות ולא‑יהודיות: באמצעותן לבחון כיצד סיפור חייהם של אישים דגולים משפיע על הבנת עולמם, יצירותיהם, פעילויותיהם,

ובעיקר – המאבק למען ערכים וזהות. לפנינו אוסף שהופך להיות סיפור אנושי מטלטל. לקהל שלנו יש מקום חשוב מאד. יש דגש על הסיפור שלנו. מבחינת היהודים – זה מסע בין גולה למדינה, בין מחתרת לריבונות – ואנו למדים, כיצד רצף אמירות בטרם המוות הופך לצוואה, למורשת לדורות. והארה זו תופסת גם בהצגת המורשת של בני העמים הזרים – יש מסר ערכי מאד גם בסיפורים

על חייהם.

פרקי המורשת השונים:

מורשת יהודית מול מורשת כללית

מורשת הגולה

האמירה האחרונה היא לרוב רוחנית, תרבותית או מוסרית. ויש משמעות לכל מלה, יש קלסתר רוחני.  זהות יהודית –  נובעת מחיים שבהם התורה, התרבות והזיכרון הם תחליף לריבונות. בדרך  מגולה לגאולה – ידענו 'להחליף דיסקט' וללמוד איך עושים היסטוריה.

מורשת המדינה

האמירה האחרונה היא לרוב לאומית, חלוצית או מעשית –

– היא נובעת מחיים שבהם המעשה, התקומה והחזון הם המרכז

העצמאות אכן הייתה אבן דרך – מעבר היבוק של העם. הריבונות אכן היטיבה לשקף

את בניית העם בארצו: לדעת לקחת את ההגה בידיים, לשאת באחריות לדורות הבאים.

ומה לגבי הדמויות הלא‑יהודיות

האמירות שלהן הן לרוב אוניברסליות — עוסקות באנושיות, בחיים, במשמעות, בחֵירות, בָּאומץ.

. הן מאפשרות לנו לראות מה משותף לכל אדם באשר הוא, ומה ייחודי למורשת היהודית

הספר העשיר הזה עושה דבר מעניין.  – דן כנר מצמיד את דברי האדם ברגעיו האחרונים לקורותיו

דברי אדם ברגעיו האחרונים הם הארה של זמן — הם גם סיכום של תקופה. לדוגמה:

דברי גולדפאדן מנהל התיאטרון היידי אינם רק דברי יוצר ערכי — הם דבריו של עם, שמנסה לשמר את  עצמו. לחזק את זהותו. דברי דניאל פרל הם לא רק דברי קורבן. פרל שהיה עיתונאי ב'וול סטריט ז'ורנל, נרצח במילוי תפקידו בפקסיטן. דבריו הם דברי עמידה יהודית מול שנאה אנטישמית. הסיפור של פרל שובר את הלב. החוטפים בפקיסטן העבירו תצלומים של כבול בשלשלאות. חלפו ימים ופורסמה קלטת מצמררת, שתיעדה את הוצאתו להורג.

דן כנר בחר להציג אוסף של אמירות שכרוכות בסיפורים מרגשים. המוות חושף את האדם – לא את הלאום. ואפשר להוסיף עוד סיפורים והלקחים שלהם.

הם מתו עכשיו – הם חיים פעמיים

ערכים מאירים ערכים: הדמויות הלא‑יהודיות מאפשרות לראות את האנושי -האוניברסלי, ולהשוות אותו למורשת היהודית הייחודית. הספר כולו הוא ספר להכרת הרוחניות במיטבה.

הספר רווי במשפטי מופת. הנה לדוגמה – דבריו של המשורר ג'ון וולקוט: 'השיבו לי את נעוריי". וכך דבריה של אדית פיאף: "אני יכול למות עכשיו, חייתי פעמיים". ז'אן קוקטו: "עתה אני יכול למות, הסירה שוקעת".

ויש גם דברים למופת בדבריהם האחרונים של בני עמנו. אילן רמון: "אני כבר מתגעגע לכדור הארץ, למקלחת ולאהובתי". יצחק שדה מפקד הפלמ"ח: "כמה יפה אור השמש על הפרחים". אלעזר בן יאיר מפקד הלוחמים במצדה: "בחרנו במוות מחַיי עבדות". אנה פרנק: "אין לי עוד אף אחד". יוסף טרומפלדור: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו".

דן כנר אסף במשך שנים מימרות של אישים רבים – והוא מציין כי הספר של מכיל בצניעות 'מן הים הכללי וטיפה משלי' – כפי שחרז חנניה רייכמן…המכלול של האמירות שליקט דן, מעיד על הרוח האנושית. על ים החוכמה והאנושיות.

זו דרך ללמוד על אמיתות שקרובות ללב האדם, לחוש מה משותף לכל בני האדם. ואם מדובר בהיסטוריה שלנו ובחיי האומה שלנו: מה ייחודי למורשת היהודית, כיצד זהות, תרבות, אמונה או לאום משפיעים על דברי אחרית ברגעים האחרונים

לפנינו אוסף נדיר מאד, זה מקבץ של 185 דמויות מעוררות השראה – ומה שחשוב לנו בתום הקריאה זו הצלילה לעומק האמירות שובות הלב: לאחר הקריאה יש תובנה, שאנו מקבלים מן היופי, מוסר ההשכל והחוכמה שעולים מן המילים המרגשות. צידה לדרך לכולנו.

לכל דמות יש שלושה רבדים, שמעצבים את דבריה האחרונים: הרובד הביוגרפי – מה עבר על האדם בחייו. הרובד ההיסטורי הלאומי – באיזה עולם חי, בגולה או במדינה, בסכנה או בתהליך של קיום בטוח, וכמובן – מה היה 'הקו האדום' שלו – זאת אומרת: הרובד הערכי-האנושי. האמירה האחרונה היא כמעט תמיד –  תמצית של שלושת הרבדים יחד.