close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • גברים קשוחים לא פוחדים בחורף

    יאיר טריבלסקי | סיפורים | התפרסם ב - 20.11.26

    בוקר. אני מתעורר והכל אפור. הריפוד שעל הספות, העיתונים על הכורסאות. הבחורה לידי מתעוררת. אני אומר לה מאיפה הצבע הזה? היא אומרת הוא בא מבחוץ. הוא נכנס מהחלון. זה החורף.

    אני חושב כמה זמן נמשך החורף? נובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר, מרץ, אפריל. שישה חודשים אפורים איומים. חצי שנה אפורה איומה. אוי ואבוי.

    הבחורה פותחת את הרדיו. מי שומע רדיו בבוקר והוא לא נהג? הרדיו החכם אומר, שימו לב: כביש החוף מלא. הדרך לירושלים עמוסה. בראשון לציון יש פקקים. בכביש הסרגל הייתה תאונה. ואחרי הצהריים יתחילו לרדת ממטרים כבדים.

    ממטרים כבדים. רק זה היה חסר. העור שלי מתכווץ. אני נהיה בצל. אני זרע ששומר על כל אבות המזון. אחרי רגע אני אומר לעצמי, לא לא, הם לא ישברו אותי, האפורים הכבדים האלה, אבל נהיה קר מתחת לשמיכה. ממש קר.

    פתאום מתחשק לי לקנות מעיל עור. מעיל עור אמיתי כמו שיש לאופנוענים, כמו שיש בסרטים הקשוחים. במעיל כזה אף פעם לא קר לך. השרירים נשארים מתוחים כל הזמן, כי זה מעיל מאוד גברי, ולגברים אמיתיים אף פעם לא קר. גברים כאלה לא פוחדים מהחורף. אני אומר לבחורה תשמעי, אולי תבואי איתי, לקנות מעיל עור?

    הבחורה מתמתחת. העור שלה גמיש וסקרן. היא אומרת קר לך? מעניין. לי אף פעם לא קר. גם לא בחורף. אני ישנה ערומה כל החורף מתחת לשמיכה. אני אומר, לבד? היא אומרת לפעמים. אני מעדיפה שלא. יותר כיף שלא. מצד שני, לא תמיד אפשר להזמין מה שרוצים.

    היא אומרת אבל בחורף הקודם ישנתי לבד. כל החורף ישנתי לבד. אוהו, איזה חורף זה היה. כבר לא האמנתי שאני אשן עוד פעם עם מישהו. העור שלי כבר שכח מה זה אצבעות. הייתי פשוט נכנסת למיטה ונופלת כמו שקית, ובבוקר לא הייתי יכולה לפתוח את העיניים, כאילו רצתי כל הלילה.

    היא אומרת בדרך כלל אין לי בעיה להירדם. אצלי זה עניין של החלטה. אני שמה ראש – וזהו. בחורים היו מתים ממני. היינו נכנסים למיטה, והייתי נדבקת אליהם ונרדמת ככה, כמו שאני. הם היו מחבקים אותי ומושכים, אבל לא הייתי מרגישה. כלום לא היה אכפת לי. ראיתי פעם באיזה סרט טבע איך קופה קופצת על עצים, והגור שלה תלוי עליה, מחזיק אותה בשערות. היא רצה ועפה על העצים, והוא מחזיק בשערות וישן. ממש ככה. בחור אחד אמר שהיה מתאים לי לחיות עם הקופים האלה. בעצם, מה רע לקפוץ על עצים אם מישהו מחזיק אותך, אני מתכוונת למישהו שאפשר לסמוך עליו שלא יפיל אותך פתאום מלמעלה, או שלא יעיר אותך כשאוכלים. כן, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו: מישהו שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, על עיוור, שלא יפיל אותי למטה כשיתחשק לו. ורצוי עם כתפיים חזקות.

    אני מסתכל בחלון, כי אני בעצם בכלל לא יודע אם מתאים לי לישון עם הבחורה הערומה הזאת, במשך כל החורף הארוך שמתקרב. אחרי רגע אני מתחיל להתלבש בשקט, מושך עלי בזהירות את התחתונים, סוגר את הריצ'רץ' של המכנסיים בלי לעשות רעש. פשוט עושה הכל לאט, מנסה להעביר תחושה של מישהו רגוע, שלא מחפש יותר מדי תשומת לב.

    הבחורה אומרת והחורף שלפני שנתיים – אוהו, זה היה חורף מחורבן באמת. למה? כי אז הייתי עם חבר שכבר לא אהבתי. אוף, כמה קשה להיות בשנה האחרונה של קשר עם מישהו, כשיודעים שהכל נגמר, אבל עוד אין אומץ לדבר. לפעמים ממש פחדתי להיכנס למיטה כשהוא היה ער, כי לא היה לי כוח להילחם, או להגיד 'לא' ולהסביר. אז הייתי מסתובבת בבית עד שהוא יירדם, פותחת וסוגרת את הרדיו, פותחת וסוגרת את החלון, את המקרר, את הארון אוויר, את כל מה שהיה לו דלת או ידית. כל הערבים היו פתיחות וסגירות.

    אבל החורף לפני זה – זה היה החורף הכי טוב שהיה לי, כי עוד אהבנו. כל הזמן הסתובבנו במסעדות קטנות ושתינו מרק, בעיקר מרק בצל. הוא היה משוגע על מרק בצל. פעם הוא ניסה להכריח אותי לעשות מרק בצל. בוקר שלם לא הפסקתי לבכות מרוב הבצלים שרצו על השיש. בחוץ ירד גשם, והוא כל הזמן הסתובב מאחורי ודיקלם: את הבצל לא שוטפים – מקלפים. את המים לא מחממים – מרתיחים. את הגבינה הצהובה לא גוזרים לפירורים – מכניסים חתיכות שלמות. בסוף אמרתי לו תשמע, אולי תעשה את המרק בעצמך, אם אתה כל כך חכם? הוא אמר ששש… אין מה להתרגז. עובדה, המרק יצא מצוין. עשית מרק מצוין. באמת.

    אכלנו את המרק הזה בעמידה במטבח, כי כל הכסאות היו רטובים מהסיר שהתהפך. הלכנו במטבח הלוך וחזור עם הצלחת, ואכלנו והתנשקנו, וכשהצלחת נגמרה – מילאנו עוד פעם מהסיר, עד שנגמרה הגבינה הצהובה, ואחר כך הבצל, ואחר כך המרק. אבל גם אז עוד המשכנו להתנשק.

    עם החבר הזה הייתי כל הזמן מתנשקת. עם השפתיים פתוחות, ועם השפתיים סגורות, ואפילו בלי לשון. שום דבר לא היה חשוב, רק שהפה שלנו יתקרב, ושהשפתיים שלנו ייגעו. מעניין איך הבצל לא הפריע לי. היום אני רק מריחה בצל, וכבר תופסת מרחק. אני לא יכולה אפילו להתקרב למישהו שמריח מבצל. אתה אוהב בצל?

    אני אומר, לא. אני רואה בחלון איך העננים האפורים מכסים את הכל, והלב שלי שוקע. זהו. הגיע החורף. עכשיו רק לקנות את המעיל עור הזה יציל אותי. אוף. אני מסתכל על הבחורה, ורואה איך הפנים שלה נמצאות שם, בתוך הסיר עם המרק בצל מלפני שנתיים. יש לה חיוך קטן על השפתיים. היא אומרת פעם כל כך אהבתי להתנשק. היום כבר לא אכפת לי. היום מספיק לי גם כשנוגעים לי בכתף ומלטפים. מעניין לאן זה נעלם.

    יאיר טריבלסקי

    אסטרולוג, סופר, מחזאי ותסריטאי ישראלי, המוכר בעיקר בזכות עיסוקו הנרחב באסטרולוגיה ובכתיבתו הספרותית והטלוויזיונית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    סי-פורים

    אשר וינשטיין
    בְּרוֹב עַם לִקְרַאת פּוּרִים מַנְהִיגֵינוּ מִתְהָדְרִים כָּל מַנְהִיג מַחֲלִיף תַּחְפּוֹשֶׂת לְטוֹבַת...

    אֹשֶׁר  

    רחל קנופ
    כְּשֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ יְצִיפוּנִי בְּחֹם כְּשֶׁאֶשְׁמַע אֶת אִווְשַׁת הָרוּחַ בְּעָלִים כְּשֶׁאֶעֱצֹם עֵינַיִם...

    יש חדש במשרד התרבות

    גידול משמעותי מאוד בתקנת סל התרבות של משרד התרבות והספורטנחתמה תקנת...
    דילוג לתוכן