שירי, הוא אומר, שירי, אולי תשירי?

שירי, הוא חוזר ואומר, אולי תשירי. אף אחד אצלינו לא באמת שר.

לשיר? כך סתם? עכשיו?

כן, כן, מוסיקה מסוגלת להניע את הדברים מבפנים. תשירי.

כאן? באמצע היום?

כן, כן, הן יש לךתארים, למדת שנים רבות, לא? היית בקונצרטים, בטח יש לך מערכת משוכללת בבית וספרייה גולשת בתקליטורים. אולי את יכולה לפחות לשרוק, אולי לזמזם איזה ניגון ישן?

מה לא היית נותנת ברגע זה כדי למחזר את העבר, לחזור לאוניברסיטה, ללמוד מוזיקה, אפילו שלוש-ארבע שנים, לצלול פנימה עם כל היש, כדי שתוכלי ברגע זה לשיר את הנעימה שתחבר אותך אל האיש העצוב הזה המבקש שיר, כטובע המבקש גלגל הצלה..

את הן יודעת כי לאמיתו של דבר את נולדת עם שיר אף על פי שאת לא יכולה לשיר, שאין לך קול ששר, אבל לו היה לך קול ששר בוודאי שהיית שרה לו, הן רצית, כל כך רצית, ולו רק ללחש, להמהם, לו רק היה לך האומץ לפתוח בשיר, למלא מרחבים בקול ששר ללא קול, לו היה לך האומץ לפעור פה גדול ולשחרר שיר בקול  עצום שממלא את כל הפתחים, את כל הסדקים, את כל החללים – – –

אולי יכולת לשיר אחרת – – –

ללחוש על קו הדממה, לְלַחֵשׁ כשיבלי חיטה ברוח, כשיבלים מלאות, טעונות וכבדות שמתקרבת שעתן והן מלחששות זו לזו על כנפי הרוח. ואז יכולת להמהם בקול דממה דקה מאד, דממה מטלטלת ורוחשת במעמקים, ומטפסת לגבהים וצונחת אל התהום, אל עין השקט, כדי לחלץ מתוכו את הניגון האחד, היחיד.

האם תוכלי? האם אפשר?

וודאי שאפשר, אולי, יש אפשרויות, כמה אפשרויות, כל מי שיכול שר, ומי שלא שר בוודאי שוקע, כי לא היית רוצה ש…באמת לא, הרי את יודעת, כן אבל בכל זאת, אולי לא עכשיו?  לא היום, הן המסע מתמשך, הריצה מייגעת, שלא לדבר על ההיתקלויות, ההתנגשויות החזיתיות, אבל בעיקר החרדה, הצביטות בבטן, החנק מחוסר אפשרות, מחוסר יכולת, ולמרות הַחֶסֶר להעז, אז מה, מה כבר יכול להיות, באמת, אולי בכל זאת, למרות האין, מה יש כבר להפסיד – –

פורטיסימו, אתה אומר, פורטיסימו, בכל הכוח, פורטיסמו, בכל הכוח של היש ושל האין, בכל הכל – – והרוח מסתוללת כמטורפת

פורטיסימו, את חוזרת, להתגייס לזינוק הענקי הזה, הבלתי נתפש הזה, פורטיסימו –

לא כדאי להיחפז, רצוי לנוע לאט לאט על הקו הדק הדקיק הזה, הנמתח בין הכן והלא,  בין חוסר היכולת וחוסר ההעזה, בין החרדה והספק לבין הרצון, הנכונות,

הרוח כבר מתכנסת אל הריאות, נדחפת פנימה, ממלאה, מנפחת, מסתוללת כמטורפת, מחפשת פתח, סדק, להתפרץ בצליל ולו דקיק, נשאב ממעמקים, הניגון האחד והיחיד הזה –

תמיד ידעת שבתוכך כלוא שיר, מתנגן לו באין קול, כָּמֵהַּ להיות, מתקפל אל עצמו, מהמהם מתוכו ואל עצמו, בקול שנשמע ולא נשמע, בקול שמניע את הדברים, שמרקיד את העצים, שממלא את החלל בקול ששר –

כבר אז, בראשית הדעת, ידעת, עלייך להיות בין השרים, בַּיַּחַד השירי הזה המזיז דברים שלא זזים, שמניע דברים שלא יכולים לנוע, שלא אמורים לנוע והם בכל זאת נעים. ראית, במו עינייך ראית, איך המשהו שבתוך הדברים זע ונע ומזמר, איך הקול בוקע מפיות פעורים ומַנְשִׁים חיים, במו עינייך ראית איך הדברים זזים בלי לזוז, מחליפים צורה וצבע, במין רעדה כזאת כשהקול ששר עובר דרכם –

את זוכרת: המורה למוזיקה הצביעה עלייך וקראה: שירי!

אני?

ואת עמדת שם פעורת פה והבטת בה, וילדי המקהלה הביטו בך וחיכו וחייכו, והיא חזרה ואמרה, שירי, שירי! וכלום לא שר בתוכך.

אני מחכה, היא אמרה, כולם מחכים, עד מתי נחכה עד שתפתחי את הפה ותניעי את הלשון ותתני לקול לצאת?

ואת פערת את הפה ומתוכו נפלטה מין יבבה שלא היתה שלך ולא היה לך מושג מאין הגיעה. והילדים צחקו והמורה למוזיקה צחקה והצחוק עלה וחזק, הדביר את כולם ופוצץ את הכיתה. גם את צחקת. מבוישת, נכלמת, ציחקקת..

 ובו בזמן חשבת, לו היו לך כנפיים…

ומנהלת המקהלה נאנחה ואמרה, נו, טוב, ננסה בפעם אחרת.

ואת ידעת שהחלום עומד להתרסק, ואולי כבר התרסק ואפילו שיר לא יחבק את הרסיסים. ואז כל הכיתה עשתה עלייך חרם ונאשמת כי העזת להצטרף למקהלה ולעשות מכולם צחוק עם הקול המצפצף שלך, את לא מתביישת? את לא מבינה שאין לך קול, ואם יש לך הרי קולך כקולה של צפרדע, כצריחתו של צרצר, כחריקתו של עכביש שנדרס בכביש, ואיך העזת להעלות בדעתך לשיר במקהלת הזמיר המופיעה על במות מכובדות, הזוכה בפרסים, זאת שמוחאים לה כף – –

ואת חשבת על גורלם של הצפרדעים,הצרצרים והעכבישים, על גורלו של העכביש המעוך על הכביש, האם האמבולנס יספיק להגיע, ומי בכלל יקרא לו, לאמבולנס? כי למי איכפת עכביש על הכביש. ושמעת, ואולי דימית לשמוע, מקהלה אחרת שלא הייתה כמוה, מקהלת הצפרדעים, הצרצרים והעכבישים. מה יקרה אם כולם יתחילו לשיר ביחד ולא יהיה להם בכלל איכפת ממקהלת הזמיר וממנהלת המקהלה, כי הם, הצפרדעים, הצרצרים והעכבישים יפצחו בשיר משלהם כי פשוט בא להם לשיר, והשיר יבקע מכל החלונות, יתפרץ לכל החלומות והרוח תישא את הקול…

אין לי קול, אני מזייפת, את לוחשת..

זה לא חשוב, הוא אומר, בכלל לא חשוב, שירי בכל קול, באין-קול, תני לשיר לדבר, לפלס את דרכו, כי הוא בקולו כמו שהוא. מישהו בטח ישמע, מישהו בטח יקשיב – –