הקדמה

עד 1959 היה נתן אלתרמן משורר נערץ, דמות אב למשוררי התקופה, בישראל ההולכת ונבנית. באותה שנה קם משורר צעיר בשם נתן זך (29) ופרסם בכתב העת "עכשיו" (בעריכת גבריאל מוקד) מאמר חריף ופוגעני "הרהורים על שירת אלתרמן" (עכשיו, 4-3, אביב 1959). זך תקף את הלשון הגבוהה המליצית, את הסמלים והדימויים ואת המוזיקליות המשעבדת אליה את התוכן: "פתטיות רגשנית זו מזכירה לנו את העובדה, שאלתרמן יודע לנסח הרבה יותר משהוא מסוגל להרגיש". וכן: " אצל רב-מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר-מה יסודי ביותר כמשורר – פגומים כֵּליהָ של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים". נתן אלתרמן מעולם  לא הגיב על המכה הקשה שליוותה אותו עד מותו, מכה שניפצה את מעמד- העל שהיה לו בספרות העברית.

אני מודה, אני מעריץ של שירת אלתרמן ויודע בעל פה שירים רבים, קילומטראז' משמעותי. גם כיום בקראי את המאמר, אני חש צמרמורת ממכת הגרזן באנדרטה. התחושה שלי היום, שעם השנים הגיע נתן זך לחרטה על מאמר זה, והוא חש רגשי אשם, על הסוף של אלתרמן שהלך לעולמו בגיל צעיר (60). בשנת 2002 הוא פרסם בכתב עת "חדרים" (14) פואמה בשם "עם אלתרמן בחולות". המשורר החי מזמן אליו לפגישה את המשורר המת לפגישה מאוחרת, פיצוי על הפגישה שלא הייתה בחייהם. אלתרמן אומר לו בשיר זה של זך:

אָז מָה לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ
הַכּוֹכָבִים שֶׁלִּי? שֶׁלְּךָ יוֹתֵר יָפִים?
דַּבֵּר, אַל תַּחֲשֹׁשׁ, הֲרֵי אֲנַחְנוּ לְבַד כָּאן.

ניכר כי נתן זך ניסה לגלות אמפתיה עם כאבו של האב, שאת דמותו ניפץ.

זך אומר לאלתרמן בשיר הזה:

הֲרֵי זוֹ הִזְדַּמְּנוּת לוֹמַר לְךָ, אֵין בְּלִבִּי
עָלֶיךָ, מִחוּץ לְמָה שֶׁיֵּשׁ. כְּבָר דִּבַּרְנוּ עַל כָּךְ.

כך כתב נתן זך בשירו. בשיר שאני כתבתי, הדברים מרים וכואבים: כתבתי את השיר כמי שקלוע בין שתי אהבות, בין שני משוררים גדולים, אך עם מחויבות גדולה יותר לאלתרמן כמשורר- על, כמשורר מתווה דרך ומכונן תרבות, שאני רואה עצמי חלק ממנה. כך נכתבה הפואמה שלי "אלתרמן וזך בחולות בליל שרב".

הזכרתי "ליל שרב" בכותרת השיר, כמחווה לְשיר הזֶמר "לֵיל שרב" של אלתרמן, ולשורות:

בְּחֹם נְשִׁימָה עֲצוּרָה וְנִמְהֶרֶת,
נָשְׁפוּ עַל פָּנֶיהָ שָׁרָב וְחוֹלוֹת.

אלתרמן וזך בחולות בליל שרב/ בלפור חקק

זַךְ הִזְמִין אֶת אַלְתֶּרְמַן
לְהַגִּיעַ לִפְגִישָׁה בְּחוֹלוֹת בְּאַדְמַת כַּבּוּל
"מַרְאֶה תָּנָ"כִי", הוּא כּוֹתֵב לוֹ,
"כְּמוֹ לִפְנֵי הַמַּבּוּל".
אַלְתֶּרְמַן שׁוֹתֵק, לֹא רוֹצֶה חוֹל
שׁוֹמֵעַ אֶת הַבַּקָּשָׁה לִפְגִישָׁה
וְאֵינוֹ עוֹנֶה. וְאֵינוֹ יָכוֹל.

קַמְתִּי בַּלַּיְלָה מְחֻיָּב לִרְאוֹת
פְּגִישָׁה לְאֵין קֵץ, פְּגִישָׁה לְלֹא כְּלוֹת
כִּי שָׁמַעְתִּי בָּרוּחַ הַבָּאָה מִמִּדְבָּר
שֶׁהַלַּיְלָה תִּתְרַחֵשׁ פְּגִישָׁה בַּחוֹלוֹת
בֵּין גְּבוּלוֹ לִגְבוּלוֹ
בְּתוֹךְ הַגְּבוּלוֹת.
סָעַרְתָּ עָלַי, אַלְתֶּרְמַן
בְּיָדְעִי שֶׁהֻזְמַנְתָּ לַפְּגִישָׁה
וְרָצִיתִי לִרְאוֹתְךָ שָׁם בְּאֹפֶן אִישִׁי.
אָמַרְתִּי אֶכְתֹּב עַל כָּךְ שִׁיר
וְאַתָּה תִּהְיֶה בּוֹ הַמֵּת- הַחַי
וְאַתָּה גַּם הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה.

אַלְתֶּרְמַן קָם מִשְׁנָתוֹ וְנוֹסֵעַ לִירוּשָׁלַיִם
מְסָרֵב הוּא לָבוֹא לַחוֹלוֹת וּלְמֶמְשַׁלְתָּם
נֶאֱחָז בְּבָתֵּי הָאֶבֶן הַכְּבֵדִים
מְבַקֵּשׁ רְשׁוּתָם –
לַחְקֹק בָּהֶם אֶת שִׁירָיו בִּירוּשָׁלַיִם
מֵבִיא לָהֶם שַׁי: חֲגִיגַת קַיִץ.
טַחֲנַת הָרוּחַ בִּרְחוֹב רַמְבָּ"ן
נַעֲנֵית לוֹ לְאִטָּהּ
מְפַזֶּרֶת לוֹ וּלְשִׁירָיו לְאוֹת תּוֹדָה
קֶמַח שְׂעוֹרָה וְחִטָּה.
עִם קוֹל הֶחָלִיל בַּמֶּרְחָק
הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת זַךְ מְחַכֶּה בַּחוֹלוֹת.
אַלְתֶּרְמַן שָׁר שִׁירָתוֹ בַּחֲרִיזָה
אֵינוֹ נַעֲנֶה לַפְּגִישָׁה הַחֲפוּזָה.
לִבּוֹ מַר.
הוּא שָׁר שִׁירָתוֹ הַשְּׁלוּחָה בָּרוּחַ
וְכֹחַ בִּכְיָה הַסָּמוּי אֵינֶנּוּ נִשְׁבַּר.
בַּחֲצִי הַלַּיְלָה זַךְ עוֹדֶנּוּ מְחַכֶּה בַּחוֹלוֹת
מְחַכֶּה שֶׁאַלְתֶּרְמַן יַגִּיעַ לִפְגִישַׁת פִּיּוּס
וְהֵם יִפָּגְשׁוּ כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁהִתְנַגְּשׁוּ
כְּמוֹ הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
כּוֹתֵב זַךְ שִׁירָיו בְּמַקֵּל עֵץ בַּחוֹלוֹת
שׁוֹמֵעַ מֵאַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם הָרוּחוֹת הַמְּיַלְּלוֹת.

אֲנִי יוֹצֵא לִרְאוֹתָם:
הוֹלֵךְ עִם דְּמוּתוֹ שֶׁל הַמֵּת
מְחַכֶּה לִפְגִישָׁה חֲצִי פְּגִישָׁה.
חֲבֵרָיו בְּתֵל אָבִיב מְחַכִּים לוֹ בַּקָּפֶה
מְחַכִּים לְפִיּוּס בֵּין שְׁנֵי הַנָּתָנִים.
אַלְתֶּרְמַן לוֹגֵם כּוֹסִית יַיִן אִתָּם
מַרְטִיב שְׂפָתָיו הַיְּבֵשׁוֹת מִן הָרוּחוֹת
הַבָּאוֹת אֵלָיו מִן הַחוֹלוֹת וְהַשּׁוּחוֹת
בַּחוֹל הָרַךְ.
שׁוֹמֵעַ לַחַשׁ מִן הַחוֹלוֹת הַמְּחַכִּים לוֹ,
מִנָּתָן זַךְ.
הַחוֹלוֹת עֲדַיִן מְחַכִּים לוֹ לְלֹא מַעֲנֶה
הַיַּיִן כִּשְׂרִיגֵי גֶּפֶן מִסְתַּעֵף בְּגוּפוֹ
גַּם מֵצִיף שִׁירָתוֹ בְּקֶסֶם שׁוֹנֶה.
הַקֶּסֶם הָאַלְתֶּרְמָנִי מֵצִיף לֵיל שָׁרָב
מֵצִיף אוֹתִי, אֶת שִׁירִי הַנִּכְתָּב.
אַלְתֶּרְמַן שׁוֹתֶה בִּכְלִי זְכוּכִית
בְּלַיְלָה זֶה וּבְכָל הַלֵּילוֹת
הַלַּיְלָה הוּא זוֹכֵר שֶׁגַּם הַזְּכוּכִית
הוּכְנָה מִן הַמֶּרְחָק, מִן הַחוֹלוֹת.

הַכֹּל נִרְקַם כָּאן בָּרוּחַ לְלֹא מִלִּים
שְׁנֵי מְשׁוֹרְרִים בַּמֶּרְחָק נִפְגָּשִׁים
לֹא נִפְגָּשִׁים, נָתָן וְנָתָן בְּשָׂדֶה שֶׁל גְּוִילִים.
וַאֲנִי עוֹדֶנִּי צוֹפֶה בַּחֲצִי הַפְּגִישָׁה
בֵּין הַמְּשׁוֹרֵר הַחַי וּבֵין הַחַי- הַמֵּת:
זַךְ בַּחוֹלוֹת, אַלְתֶּרְמַן בַּקָּפֶה
שׁוֹמֵר כָּל יָחִיד עַל גְּבוּלוֹ,
וּשְׁנֵיהֶם בַּשַּׁלֶּכֶת:
הוּא מַבִּיט בִּי הַמֵּת- הַחַי וְאֵינוֹ חָדֵל
הוּא מֵת וּמוֹסִיף לָלֶכֶת.
אַלְתֶּרְמָן הוֹלֵךְ מִתְנַדְנֵד מִן הַיַּיִן
הִלּוּכוֹ אֵינוֹ טוֹב.
מְמַלְמֵל בְּעֶלְפוֹנוֹ:
אָכֵן לֹא כָּתַבְתִּי הֵדֵי הָרְחוֹב
אָכֵן כָּתַבְתִּי: "וַיַּרְא…כִּי טוֹב".
אַךְ הַלַּיְלָה יֵשׁ רוּחוֹת פִּיּוּס
הַלַּיְלָה לָאִישׁ הַמְּחַכֶּה בַּחוֹלוֹת
בִּמְצִיאוּת הֲזוּיָה שֶׁאֵין אַח לָהּ
יֵשׁ רִגְשֵׁי אַחְוָה וְרֵעוּת.
אוֹמֵר לִכְבוֹדְךָ בַּחוֹלוֹת נָתָן זַךְ:
"וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי אַחְלָה".
וְכֵיוָן שֶׁאַתָּה מְשׁוֹרֵר בַּסְּבִיבָה
וְכֵיוָן שֶׁרוּחוֹת גְּדוֹלוֹת
הָבֵא אֵלִי אָחִי
אֶת קֶסֶם הַמָּן
נִכְתֹּב יַחַד אֶת קֶסֶם הַחוֹלוֹת.
שְׁעוֹן חוֹל מוֹדֵד זְמַן בֵּינֵיהֶם
גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר עַד אָזְלַת זְמַן.
מְחַכֶּה הַשָּׁעוֹן הַסָּמוּי שֶׁעַד תֹּם הַגַּרְגִּירִים
תֶּאֱזַל הַמַּחֲלֹקֶת וְיִפָּגְשׁוּ הַשִּׁירִים.

זַךְ בַּחוֹלוֹת שׁוֹמֵעַ בְּרוּחוֹ מִן הַמֵּת הַחַי
קוֹל צָלוּל בָּרוּחַ בַּעֲלָטָה:
הָאֶבֶן שֶׁאֵינָהּ בּוֹכָה לְעוֹלָם
תִּבְכֶּה עַל הַפְּגִישָׁה שֶׁלֹּא הָיְתָה.
קְרוּעִים שׁוּלֵי רָקִיעַ
וְלֹא אַגִּיעַ.
אַלְתֶּרְמַן עוֹלֶה מִתְנַדְנֵד לְבֵיתוֹ
אוֹמֵר לְעֵבֶר הַחוֹלוֹת:
עַל כָּל מִקְרֶה, אִם מָחָר
בָּעֶרֶב לֹא נִפָּגֵשׁ
אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ
בֵּין רוֹעַי וּבֵין רוֹעֶיךָ.
יִהְיוּ שֶׁלְּךָ הַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים
בְּרִיתְמוּס חָפְשִׁי, חוֹלוֹת הַזָּהָב.
אֵלֵךְ אֲנִי עִם שַׁחַר
אֶל הַשּׁוּרוֹת הַמּוּצָקוֹת, אֶל בָּתֵּי הָאֶבֶן
אֶל מִקְדָּשׁ וּמִשְׁמְרוֹתָיו.

אֲנִי רוֹשֵׁם בְּפִנְקָסִי הַמְּאֻכְזָב
שֶׁאַלְתֶּרְמָן לֹא הִסְכִּים לָלֶכֶת
לִפְגֹּשׁ אֶת זַךְ בְּחוֹלוֹתָיו
כִּי אוּלַי יֵשׁ בּוֹלְעָנִים בַּחוֹל מִצַּד שְׂמֹאל
אוּלַי קְרוֹבָה שָׁם בַּחוֹלוֹת הַשְּׁאוֹל.
יָקָר לַמֵּת-הַחַי לֵיל שָׁרָב
מְתַעְתְּעִים בְּעֵינָיו הַחוֹלוֹת.
יְקָרִים לוֹ הַבָּתִּים בַּאֲחֻזַּת בַּיִת, בָּעִיר הָעִבְרִית
יְקָרִים לוֹ גַּם בִּירוּשָׁלַיִם הַבָּתִּים הַכְּבֵדִים
יָרֵא הוּא מִן הַזֶּהוּת הַחוֹלִית
מִן הַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים.
אַלְתֶּרְמָן טַח וְסָד אֶת בָּתָּיו
שֶׁיַּעַמְדוּ מוּל הָרוּחוֹת מִן הַיָּם
שֶׁיַּעַמְדוּ מוּל הַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים
לָשֵׂאת עַל שִׁכְמוֹ אֶת הָעָם.
הוּא חוֹסֵם בְּיָדָיו אֶת הַחוֹלוֹת
שֶׁל זַךְ, שֶׁרָצוּ בְּחַיָּיו בְּקִנְאָה יְצוּקָה עֶשֶׁת
לְהַפִּילוֹ, לְכַבּוֹתוֹ. כְּדֵי לָרֶשֶׁת.
אַלְתֶּרְמַן עוֹמֵד בָּרוּחַ אֵיתָן עַכְשָׁו
גַּם אִם זַךְ מְחַכֶּה בַּחוֹלוֹת
וְהוּא נָסוֹג מִכָּאן, נָסוֹג מִגֶּשֶׁת.

קַמְתִּי וְהִנֵּה חֲלוֹם.
קַמְתִּי מֵחֲלוֹמִי לִרְשֹׁם פְּגִישָׁתָם
לִרְאוֹתָם עוֹמְדִים רֹאשׁ מוּל רֹאשׁ.
לֹא הָיְתָה הָעֶרֶב הַפְּגִישָׁה בַּחוֹלוֹת:
חִכָּה שָׁם זַךְ אִישׁ הַחוֹל
הוֹחִיל עַד בּוֹשׁ.
לֹא אַסְתִּיר, שֶׁהָאִישׁ הַבָּא מִן הַטּוּר הַשְּׁבִיעִי
הוּא דּוֹדִי וְהוּא רֵעִי.
גַּם אִם לֹא הָיְתָה הַפְּגִישָׁה בַּחוֹלוֹת
אֶשְׁתֶּה הַלַּיְלָה יֵינוֹ הַמְּשַׁכֵּר
וְהוּא גְּבִיעִי.
אֲנִי צוֹפֶה מִנֶּגֶד:
זַךְ נוֹתַר עוֹמֵד יָחִיד עַל הַלַּיְלָה בַּחוֹל
בְּאֶרֶץ נַוָּדִים, בְּמַעְתָּקִים שֶׁל שִׁירָה וּשְׁבִירוֹת
מִמֶּרְחָק צוֹפֶה בּוֹ הַמֵּת- הַחַי
עוֹמֵד עַל רִצְפַּת אֶבֶן מוּצָקָה
תַּחְתָּיו תֵּל שְׁכָבוֹת, תֵּל דּוֹרוֹת.
מִתְרַחֵק אַלְתֶּרְמַן לְעֵינַי אֶל הָאֹפֶק
שָׁר בְּקוֹל כּוֹכָבִים בַּחוּץ עִם הָרוּחַ וְעִם הָעֵשֶׂב
נוֹשֵׂא תָּמִיד בְּחֵיקוֹ מַגַּשׁ הָאֻמָּה
מַגַּשׁ הַכֶּסֶף.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים:
נוֹתַרְתִּי בֵּין הָאֶבֶן לַחוֹלוֹת, בֵּין הָאֻמָּה לַיָּחִיד
נוֹתַרְתִּי קָלוּעַ בֵּין הַשִּׁירִים
קָלוּעַ נִצְחִית
לִכְתֹּב אֶת הַזִּכָּרוֹן בַּשִּׁיר, לְסַפֵּר
אֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֵר
לְאַלְתֶּרְמַן הַמֵּת- הַחַי
שֶׁהוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת וְלֹא בַּחוֹלוֹת
שֶׁשִּׁירוֹ נִשְׁמַע לְמֶרְחַקִּים וְעוֹדֶנּוּ נוֹהֵר.
קַמְתִּי עַד שַׁחַר לֶאֱסֹף כָּל הַשּׁוּרוֹת
שֶׁנּוֹתְרוּ בֵּין שְׁנֵי הַמְּשׁוֹרְרִים
בֵּין נָתָן וְנָתָן שֶׁלֹּא נִפְגְּשׁוּ
וְנוֹתְרוּ בֵּינֵיהֶם הַמַּעְתָּקִים וְהַשְּׁבִירוֹת.
הֵם פָּנוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ בְּסַעֲרַת הָרוּחוֹת,
רַק אֲנִי לֹא הָלַכְתִּי לְבֵיתִי
כִּי נָשָׂאתִי עִמִּי שׁוּרוֹת לֹא פְּתוּחוֹת
לֹא פְּתוּרוֹת.
נוֹתַרְתִּי לָשֵׂאת אֶת שְׁתֵּי הַשִּׁירוֹת.

הַחַיִּים גַּם הֵם שָׁבִים לְמַסְלוּלָם
אֶל הַשָּׁרָשִׁים, אֶל הָעֵץ
נוֹתְרוּ נָתָן וְנָתָן כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ
חַיִּים עַל קַו הַקֵּץ.
הַמָּסָךְ יוֹרֵד עַתָּה עַל הַחוֹלוֹת
וְהֵם שָׁבוּ כָּל אִישׁ אֶל גְּבוּלוֹ.