מהי הכותרת הטובה ביותר לספר שירה? החלטתי להתעכב על השאלה הזאת תוך התמקדות בספר הביכורים של המשוררת עדי סגל־ויסברגר בין תום לתהום (קתרזיס, 2025, 89 עמ׳). וזאת בעקבות מאמרה הטרי של אורית קלופשטוק (עתון 77, גליון 444) שהתייחסה לכותרת בכובד ראש מעט מפתיע. יש להבחין בלפחות חמישה סוגי כותרות: מזהה, שיווקית, צורנית, מקורית ותוכנית. אציע עבור כל סוג כותרת אחת או יותר.
הכותרת המזהה חשיבותה מפוקפקת והיא אינה אלא מדבקה מתקלפת ששנייה בחשיבותה לצבע הכריכה (בהנחה שהוא לא לבן). תחת הקטגוריה הזאת נכנסים בין היתר קבצים בעלי שמות נושאיים, שמות שערים וכיו״ב. למעשה יש כאן ויתור מעט תמוה על מרכיב ביצירה (משותף לרוב הסוגים זולת הצורנית או התוכנית). אגי משעול למשל התייחסה בפסטיבל מטולה האחרון לספרים שלה לפי צבעם (״הספר הכחול״ במקום שירים זה מכשפות שהיא כותרת מזהה). כשמוציאים כל כך הרבה ספרים, אפילו התמה לא עולה תמיד ראשונה בזיכרון… לא מעט משוררים אינם מתעניינים בכותרות השירים ופשוט חוזרים על המילים הפותחות של השיר או מתהדרים בכוכבית (לא רחוק היום שיקראו לספר ״*״). כותרת הקובץ היא המשך הגיוני של אותה נטייה לשוויון נפש. בבחינת ״ניתן ליצירה לדבר״ או ״תחליטו אתם״ – צניעות מזויפת משהו ויש שיאמרו: ״חצי עבודה״. ואולי זה משקף תחושה שממילא זה מלאכותי, בכל זאת שירה ולא פרוזה, ואין משהו שבאמת מגבש את השירים למשהו אחד, מקבץ ותו לא: ״שירים [הכנס טווח שנים]״.
באשר לכותרת השיווקית (״המנצחת״) היא לרוב קצרה ביותר (מילה אחת) או ארוכה במיוחד ויחסה לתוכן או לצורה שרירותי בהחלט (״עמומה״). מטרתה: למכור (קצת יותר) ספרים, לבלוט על המדף וברשתות החברתיות. עדיפה כותרת הפונה לרגש וָלא אפשר כותרת בומבסטית או כזו המכילה רמז (ניימדרופינג) ליצירה או ליוצר מפורסם (העכברים ולאה גולדברג מאת חזי לסקלי, כותרת שיווקית שהיא מזהה בבסיסה, כיוון שאלו שמות שערים). ומובן שתמיד אפשר לפנות לפרובוקטיביות (אלקס ריף למשל רצתה לקרוא לספרה הראשון ״אמא שלי היתה זונה״ ציטוט מאחד משיריה). גם משחקי מילים וכותרות מצלוליות (חותמת חום של נועה שקרג׳י למשל) נכנסים לקטגוריה הזאת אם כי השיווקיות שלהם מוטלת בספק.
הכותרת הצורנית לרוב אינה בלעדית. בהינתן שמרבית השירה משחקת במרכז המגרש, מקום שממנו קשה להבקיע שערים (אלא אם אתה כרמלו מישיש), נדיר למצוא חדשנות בתחום זה או צורה החורגת מהנורמה. נא, ספרה השני של שקרג׳י, הוא כזה ומכיל שירים בפרוזה, בלי חלוקה לטורים, משקל או בתים. המינוח שאוב מתחום המסעדנות ומרמז לסטייק נא (או Bleu). ולכן הכותרת אינה חפה משיווקיות (כנ״ל הבחירה במילה אחת ובצבע כחול־סגול לכריכה).
הכותרת המקורית, יש בה אפקט הפתעה והיא מאוד זכירה. הדרך הבטוחה להטיל אור כמגדלור בתוך ים הכותרים. שלמה זמיר נהג כך בספריו והתבטא על כך בריאיון ״השמות הם סימני זיהוי בלבד של הספרים ואינם מבטאים משהו״ (אפריון, 30, 1993). מה שנכון אבל גם ללא משמעות מסוימת, הם יותר מרמזו על הנטייה הפילוסופית שלו: הקול מבעד לענף או קריאות בערפל כדוגמא.
אחרונה ועלי חביבה היא הכותרת התוכנית (״שקופה״). פרחי הרַע מאת שרל בודלר היא כותרת שכזו (כותרת אנטיתזית, פרחים בדרך כלל אינם משויכים לרע): השירים כפרחים הנובטים מן הרע, קשר ישיר לתוכן. כאן גם נכללות כותרות שהן אנטיפרזה: כותרת הופכית כלומר כזו העומדת בניגוד גמור לתוכן ובדיוק בגלל זה מייצגת אותו כהלכה. אידיאלית הכותרת תשקף מקסימום שירים מתוך הקובץ. היתרון הגדול בכותרת התוכנית מגיע לאחר הקריאה של הספר, לא לפני: אם תקראו את כל השירים ואז תחזרו לכותרת, האם הכותרת תוסיף לשירים ולהיפך? במקרה של כותרת מסוג זה, הסיכוי לכך גבוה.
״בין תום לתהום״ (או ״על תהום ותום״ בתרגום בחזרה מאנגלית) היא כותרת שיווקית, עם משחק מצלולי ותבנית שחוקה (מעט אקדמית) של שני מושגים מנוגדים. כפי שקלופשטוק הצביעה ב61 שירים (מתוך 62) נמצא תום במידה רבה ובמיעוטם ניתן לזהות גם צדדים מובהקים פחות של תהום, כשרק השיר האחרון (אחרי תוכן העניינים) העוסק בשבעה באוקטובר מייצג לדעתה תהום טהור (גם על כך אפשר להתווכח, אין כאן ביטוי לנטייה התאבדותית שהיא האסוציאציה שלי לתהום). לגבי השיר על הכריכה האחורית ״לוּחוֹת צִיּוּר לְבָנִים/ שֶׁל כְּאֵבִים שְׁחֹרִים,[…] כָּל צְבָעַי/ בְּמוֹנוֹכְרוֹם״ (עמ׳ 44) הוא מאוד מכליל ולכן אינו מייצג את שירי הספר. ככלל לשיר בודד ואפילו לשניים שאינם פסגת היצירה ואינם פואמה משמעותית אין מקום בכותרת, תוכנית לפחות. אגב למילה ״תהום״ מופע בודד בספר (ועוד אחד כחלק מצירוף כבול).
האם ״מתום לתהום״ היא כותרת טובה יותר? הפסימיות, לפיה הכול מוביל אל התהום, אינה עולה בקנה אחד לא עם הקובץ שלפנינו, שאם כבר יותר קרוב לאופטימיות (ראו למשל בשירים ״קרקעית״ או ״קורות חיים״, עמ׳ 50, 52 בהתאמה) ולא עם התיאור של מקצועה של המשוררת בכריכה האחורית כמרפה ״בעיסוק אופטימי לילדים״. בנוסף אם הכותרת המקורית הייתה דרמטית יתר, מפת הדרכים הזאת רק מעצימה זאת.
אני נוהג תמיד להתחיל לקרוא את השיר הפותח והסוגר של הספר המתגלגל לפתחי. הספר נפתח בשיר קצרצר שכותרתו ״גשטלט״ (עמ׳ 9; דמות/פרסונה בגרמנית ושיטה בפסיכולוגיה): ״הָאָדָם כּוֹאֵב יוֹתֵר/ מִסַּךְ מִלּוֹתָיו״. בהקשר ישיר לכך, שירים קצרים מאפיינים את שירתה של סגל־ויסברגר: שניים־עשר שירים, חמישית מהקובץ. כותרת שיווקית אפשרית היא: ״סך מילותַי״. האניגמטיות היא יתרון וגם המשקל שזהה ל״קֵן תְּפִלּוֹתַי״ של ביאליק. באשר לשיר הסוגר ״קרשנדו״ (לפני השיר האחרון) מצאתי בו רק כותרת שיווקית, לא מוצלחת במיוחד: ״לָשִׁיר חותם״.
עד כמה שאני סולד מכותרות שיווקיות, אם מעוניינים לפנות לקהל יעד נישתי ולמתג את עצמך בהתאם אפשר לנהוג כמו בספרי הביכורים הזהותניים המופיעים על המדף כמו חלזונות אחרי הגשם (אני המשִׁיחה או הומוהומוהומוהום הן רק שתי דוגמאות לכותרות חסרות טעם מהעת האחרונה). במקרה דנן הכיוון התרפויטי או הרגשי אולי יביא לכך שמי שיבין – יבין (ויקנה! הכי חשוב שיקנה!). הרהרו על הכותרת הבאה ״להשיל את עצמי מעצמי: שירים״ (מתוך השיר בעמ׳ 60) ונסו לשים עצמכם בכסא המטפל, האם זה היה גורם לכם לפתוח את הספר? לקרוא בו קצת? אולי לקנות אותו לעצמכם או לקולגה כמתנה?
בשיר ״כמיהה״ (עמ׳ 59) מצאתי את שאהבה נפשי: ״כַּמָּה כְּמִיהָה/ הָיְתָה בָּהּ/ לְשֶׁקֶט// הָיוּ אֵלּוּ הַשְּׁתִיקוֹת/ שֶׁלֹּא יָכְלָה לָשֵׂאת.״ במנותק מהקשרים טיפוליים, אפשר לזקק מן השיר את הכותרת ״הכמיהה לשקט״. בכמיהה, אנחנו שומעים דחף בוער, השתוקקות למשהו שחסר או משלים אותך. ואילו בשקט – שלווה פנימית. הניגוד (אניטיתזה) מוסיף לפואטיות. כותרת זו מתאימה לרוב מכריע של השירים. כך אצל האדם הכואב מהשיר הפותח אפשר לזהות כמיהה לשקט כריפוי עבור מה שלא ניתן לבטא במילים. אפשר גם לקשר את הכמיהה לשקט של המשוררת לאבל שלה על אמה ולרצון שתחזור אליה – מרבית שירי השער הראשון בספר. גם השיר הפותח את השער ״חומרי בעירה״ (״תנאי מחיה״), אפרופו דחף בוער, מתכתב עם הכותרת. אביא כדוגמא אחרונה את ״בְּתוֹךְ הַחִבּוּק שֶׁלְּךָ/ עוֹלָמוֹת שְׁלֵמִים/ נִבְנִים, מִתְפָּרְקִים, נִבְנִים.״ (בשיר ״בזרועותיךָ״, עמ׳ 55) שאמנם מכיל התרחשות קוסמוגנית, אבל יש בכל הסדר המעגלי הזה גם נטיעת ביטחון והרגעה.
חסרון ברור של הצעתי זו היא כמות המופעים המוגזמת של המילה שקט (10) על נגזרותיה כולל בשיר ״כמיהה״ (השיר ״קשר השתיקה״, עמ׳ 15, ״וְהַנָּשִׁים זוֹעֲקוֹת. אוֹ שׁוֹתְקוֹת.״, עמ׳ 31, ״שׁוֹתְקִים אֶת הַחַיִּים״, עמ׳ 38, ״קַבְּלוּהוּ בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם עֲדִינוֹת/ וּבְשִׁירָה שְׁקֵטָה״, עמ׳ 42, ״צְרָחוֹת שְׁתִיקוֹתַי״, עמ׳ 44, הַשִּׁיר ״שתיקות״, עמ׳ 51, ״לִשְׁקֹט״, עמ׳ 53, ״הַשֶּׁקֶט אוֹתִי כִּלְטִיפוֹת הָרוּחַ״, עמ׳ 62, ״חֲלַל שְׁתִיקוֹת סְבִיבָם״, עמ׳ 72). לכך יש להוסיף לא מעט דימויים של דיבור המגיע למיצוי או שאינו מצליח לצאת או לחלופין ״לָשִׂים יָדַיִם עַל הָאָזְנַיִם״ (עמ׳ 79). כל זה עלול לתת הרגשה של מלאכותיות, כאילו השירים נערכו מחדש לפי הכותרת שבחרתי זה עתה.
אולי יתהו מדוע איני מחליף ״שקט״ ב״שלווה״, ובכך נמנע מכמות החזרות על השורש שקט, אענה לכך ששקט היא מילה השגורה בדיבור, אינטואיטיבית ופשוטה ובהתחשב בסגנונה של המשוררת זאת המילה המתאימה. אגב כל תרגומי פול ורלן שקראתי לא עשו עמו חסד והגביהו את לשונו שלא לצורך (ואילצו אותי לתרגמו בעצמי). ובכלל אין הבדל מהותי בין שקט לשלווה ועדיין לי לפחות כמות המופעים תמשיך להציק.
ואולי מוטב בכל זאת כותרת מקורית, כגון: ״אנציקלופדית הדממה״? אולי ילעגו, אולי יבקרו, אבל לפחות יזכרו! הרי איש לא יקרא לעולם לספר שירתו ״אנציקלופדיה״ והביטוי מכיל בכל זאת אבסטרקציה מעניינת, לא צפויה, מעט פיוטית ופרדוקסלית. הצירוף ״תום ותהום״ לעומת זאת הופיע בספר שירה של יאיר הורביץ (תום ותהום וקיים, הקיבוץ המאוחד, 1998) וכן בספר עיון (1998) ובאנתולוגיה (2010). חדש ומקורי זה לא (ולא בטוח שגם עבור הורביץ זאת הייתה כותרת זכירה).
צורנית, סגנונה של המשוררת נוטה לשירה קצרה, לרוב אין מילה עודפת, הכול במקום (לצד נטייה מופרזת לפסיחות). יש בזה מעין ״שירה שקטה״ (עמ׳ 42) שגם נכתבת כך וגם נחווית בקריאה שלה ככזאת. עם זאת ככותרת אין כאן מספיק עניין (כותרות צורניות לרוב אינן מעניינות). ועדיין היא עדיפה מזו המודפסת על הכריכה.
לקראת סיום, ביקרתי באתר ההוצאה וקראתי את הטקסט הארוך למדי שדיבר, בין היתר, על תפקידם השונה של השערים המייצגים את ״ארבעת היסודות״ ועל כך ש״כל שער הוא תמה רגשית ורוחנית אחרת״. לאור זאת עלתה לי כותרת מזהה שסובלת מקיטשיות אבל קיטשיות היא לא דבר רע בהכרחַ (ודאי אם שואלים את נעם חורב, ע״ע טיוטה של אושר). ״ביסוד המילים רגש״ זו כותרת תיאורית ביסודה המשלבת שמאלץ אבל גם מתרגמת את ההיגיון המבני של חלוקת השערים (גם אם אין כאן שילוב של השמות שלהם). סוג של שם־קוד לפרויקט האמנותי שבעזרתו המשוררת יכולה להיזכר מה היא רצתה לעשות בו וגם הקוראים. האם יש סיכוי שיזכרו את הכותרת יותר מהצבע הסגול של הכריכה (״הספר הסגול״)? ספק גדול, אבל אם כן, הרי לכם כותרת טובה.
הצעתי שש כותרות מקטגוריות שונות (בסדר עדיפות עולה):
״סך מילותַי״ (שיווקית),
״להשיל את עצמי מעצמי״ (שיווקית),
״ביסוד המילים רגש״ (מזהה),
״שירה שקטה״ (צורנית),
״אנציקלופדית הדממה״ (מקורית),
״הכמיהה לשקט״ (תוכנית).
איך לבחור, אם כן, את הכותרת הטובה ביותר (כי מושלמת אין)? בהנחה הסבירה שהצורה אינה רלוונטית, יש לנסות ככלל למצוא את הכותרת התוכנית הטובה ביותר. אם גם הטובה ביותר בינונית ברמתה, כדאי לשקול כותרת מקורית. מהשיווקית (המצועצעת לא פעם) הייתי נמנע, למעט אם התכנון הוא לא להוציא ספרים נוספים. על המזהה הייתי ממליץ לשקול רק אם אתם משוררים שהוציאו כבר הרבה ספרים. באמת שאין יותר מדי בשביל מה לטרוח אחרי הפריצה במירכאות כפולות ומכופלות. במקרה שלפנינו הכותרת התוכנית מתאימה למספר רב של שירים ובנוסף הצורה המצומצמת, המבטאת שקט, תומכת בבחירתה. ״הכמיהה לשקט״ היא הכותרת הכי טובה שיכולתי להפיק עבור הקובץ הזה בסידורו הנוכחי. היא ככל הנראה היתה מוכרת פחות (בטווח המיידי) מהכותרות השיווקיות או מהכותרת המקורית (שאולי בכל זאת עדיפה ממנה), אך לה לפחות יש הסגולה של ייצוג הספר נאמנה תוכנית וצורנית ולכן אני עומד מאחוריה לחלוטין.