"שלג ודובדבנים" | ורד טוהר
ביטאון שירה  – הוצאה לאור, 2018, 72 עמ'.

"שלג ודובדבנים", ספרה הפיוטי, הדו-לשוני (עברית ורומנית) של ורד טוהר, חוקרת ספרות עברית של ראשית העת החדשה באוניברסיטת בר אילן ותושבת הדרום למן לידתה, הוא ספר שחומק מהגדרות סוגתיות (ז'אנריות) חד-משמעיות. הספר, המחזיק כשמונים עמודים, מורכב מארבעים ושלושה טקסטים או פרגמנטים הכתובים בגוף ראשון והמחולקים לארבעה חלקים כנגד ארבע עונות השנה: קיץ, סתיו, חורף ואביב. ככל שמתקדמים בקריאת הספר, מבינים כי זהו תיאור של השנה האחרונה לחייה של משפחה יהודית בעיר יאש שברומניה, לפני עלייתם/הגירתם לישראל בתחילת שנות הששים של המאה העשרים. המשפחה חיה את השנה האחרונה שלה ברומניה הקומוניסטית, בעיר ובסביבה שיהודיהן ידעו במלחמת העולם השנייה ובשואה גורל מר של פרעות בידי בני הארץ, חלקם עוד בקיץ 1941, אף לפני החלטת גרמניה הנאצית על "הפתרון הסופי".

הקול העיקרי ב"שלג ודובדבנים" הוא קולה של הבת במשפחה שבה חיים אב ואם, הבת הדוברת או המספרת ובן צעיר ממנה. למשך זמן קצר היה במשפחתם גם תינוק, אך התינוק נפטר ממחלה ובשל מחסור בפניצילין, וכל שהותיר אחריו היה מורשת של שתיקה ומחיקה: "התינוק נפטר ואנחנו לא מדברים עליו יותר אף פעם" (עמ' 50). כמו על התינוק, כך גם על הרבה דברים אחרים אין מדברים במשפחה הזאת, כי זה כואב וקשה מידי ואולי גם מסוכן. במידה שמדברים בכל זאת, אז עושים זאת בשפה מינימאלית, שפת סוד והסתרה, שפה טעונה אבק שריפה ונשוּרַת אפר, השפה היחידה שבאמצעותה יכולים בני המשפחה להתמודד עם מציאות חייהם ועם עברם וזיכרונותיהם. בדיוק מכאן, ממשולש הגבולות שבין המצוקה, הדיכוי והטראומה, צומחת הפואטיות הייחודית והעצובה של ספרה של ורד טוהר.

עולמם של יהודים החיים תחת דיכוי קומוניסטי-סובייטי נחרץ ובצל השואה לא זכה עד כה לטיפול נרחב במחקר תרבותי (להבדיל מהיסטורי) של יהדות הגולה או התפוצה המזרח-מרכז אירופית של בתר השואה. משל היו חייהם של היהודים הללו מעין עיכוב בלתי רצוי בעיני אף צד ושלב עוּבָּרִי שבטרם עלייתם/הגירתם ארצה והצטרפותם, באיחור ניכר, אל המפעל הציוני ואל אחיהם היהודים-ישראלים שהגיעו ארצה זה מכבר מארבע כנפות תבל. מי שנותרו מאחור באותם עשורים, אם בברית המועצות אם בארצות אחרות של הגוש הקומוניסטי נקראו אז "יהודי הדממה". מבחינות מסוימות הם נותרו בדממתם גם אחרי שעזבו משם וגם אחרי עשרות שנות חיים בישראל, שעל כן מבקשת טוהר להיות להם לפה, וזאת בעקבות ביקור טורד שלווה שערכה בעיר הוריה בראשית האלף השלישי. ל"יהודי הדממה" או יהודי הקומוניזם, הדיכוי המשני, אסור היה אף לספר שאי פעם הם סבלו דיכוי נאצי-גזעי, רדיפות ורצח-עם אך ורק בשל יהדותם, שהרי לפי דבר המדינה והגוש כולו, במלחמה כולם, נוצרים כיהודים, נרדפו ונאבקו בנאציזם ובפשיזם. ובכל זאת, המשפחה הזאת יודעת וזוכרת בשתיקה כיצד "כשהפורעים השתוללו ברחבות [הכומר המקומי] לא יצא מחצר הכנסייה" (11). וגם מראות כמו: "פעם הנהר היה מלא בגופות של יהודים. [אבל] מאז שהקומוניסטים באו לא מדברים על זה יותר" (13).

אפשר לומר שקולה של הבת, שמידי פעם נותנת ביטוי לדבריה ולחוויותיה של אמה, הוא קולה של דוברת/מספרת יודעת-כל במובנים שונים של ידיעה והכרה. אפשר גם לומר שלפנינו שלושה קולות, של שלוש נשים, שביחד הן יודעות די הרבה. אך העניין הוא שהקול הדובר/מספר הזה הוא קול מפוחד שחוזר ומביע לאורך הספר, לאורך ארבע עונותיו, את פחדו ואת אי ידיעתו. לפעמים נראים דברי הדוברת/מספרת כמעין קטעי יומן או התבוננות של בת מתבגרת המתארת את שגרת החיים בביתה. למשל, כשהיא מתארת את אמה המרדדת בצק לגלילה (רולדה) של סוכר וקינמון ששמה קוזונאק (15), או מגהצת את תלבושת בית הספר של בתה (24). או שהבת מתארת את אביה החותך מאפה ממליגה לנתחים מדויקים בעזרת חוט תפירה שהוא מעביר מעלה-מטה על המאפה (25), או את בן השכנים הרוכב על אופניו להביא ערמונים מחוץ לעיר (23). אך התמונות היומיומיות התמימות הללו טומנות בחובן גם זרעי בהלה ומצוקה, או גחלים לוחשות מן החורבן שהיה. האם מקפידה בגיהוצה כדי "שלא יגידו שבגלל שאת יהודייה הבגדים שלך לא מגוהצים טוב" (24). השכן אלסנדרו הוא כעת פקיד אפור, אך בתקופת הרדיפות הוא "פרץ עם השוטרים לבתים שלנו כדי לחפש גברים יהודיים" (57). השכנה קטלינה פלטה פעם לעברה של אמה ההריונית של הדוברת/מספרת: "חבל שלא לקחו את כולכם. מסריחים" (40). ובן שכנים אחר, הילד מיכאיי, השתעשע לו עם אחיה הקטן של המספרת/דוברת, בביתם, ובתוך כך ניסה לחנוק אותו באמצעות כרית. למזלו של האח, אחותו הגדולה שמעה את פרפורי המצוקה שלו והצילה אותו מבעוד מועד. ומיכאיי? "אנחנו רק שיחקנו" (64), מלמל בצאתו מבית חברו למשחק וקרבנו לשעה קלה.

גם ללא רדיפות העבר וההווה וצל הרדיפות הללו, הרודף את בני המשפחה בכל רגע בחייהם, אלה הם חיי עוני ודחק, חיים שבהם כל פירור וכל כופתה נספרים ומיועדים לחיך אחד, לבת או לבן משפחה או לקרובים שיבואו להתארח בחג הקרוב. ואם קורה שהבת הדוברת/מספרת חומדת לה כופתה אחת ובולעת אותה בעודה רותחת, היישר מהסיר, אמה רוטנת: "הכנתי בדיוק עשר. לא יישאר מספיק לאורחים" (60). אף בתוך מציאות הקומוניזם והעליבות, יש עניים ועניים יותר. בני המשפחה הזו, למשל, "לעולם לא נוסעים בטראם" (14). או, הבת מביטה בקנאה על קבוצת נזירות שחולפות לידה ומהרהרת: "להן יש תמיד מה לאכול. נעליהן שלמות ועל כתפיהן שכמיות חוץ מחממות" (39). וכך גם למראה נערים ונערות הנהנים מהחלקה על רחבת קרח, בזמן ש"לנו אין כסף למחליקיים" (45). חברותיה ללימודים בבית הספר, נערות נוצריות, מבחינות במצוקתה ומנסות להציע לה מכריכי הנקניקים שלהן, אך היא נמנעת מתשורתן, כי "אני יודעת שזה נקניק חזיר" (47). אם לא די בפחד מפורעים ובמצוקת הרעב והחסר, הרי שהנערה הדוברת/מספרת צריכה גם להישמר מעיניהם הרעבות של גברים למיניהם, למן שיירת צוענים חולפים ("כשהצוענייה גנבה אותי… קפצתי החוצה מהעגלה ולא סיפרתי לאף אחד אף פעם", 26) ועד שיכורים מקומיים (כשיבוא השלג ייעלמו [השיכורים מהרחובות] ואוכל לקצר את הדרך הביתה," (12), או חומדי נערות חייכניות לפי תומם ("'מתי תחייכי לי?' שואל העגלון הפוזל המסיע עגלת קש…", 58).

אווירת הקדרות והאימה השלטת בספרה של טוהר מופרת מעת לעת באמצעות סיפורי מעשיות, מפחידים כשלעצמם, יש לומר, שמפיגים במשהו את הפחד הקיומי העמוק שמושל בחיי יהודי יאש של שנות החמישים והששים. קוראי ספרה של טוהר יכולים לדמיין את המשפחה הזו מצטנפת ומתכרבלת לה במיטה אחת בליל חורף קר, או מתכנסת לה סביב התנור לשתיית תה מתוק וחם לצד עוגיות קינמון, ואת אם המשפחה, סבתה של הכותבת, ממתיקה את לילותיהם בסיפורי מעשיות. "מיוריצה" הוא שמה של כבשה, הכבשה האהובה על הרועה הרומני. תמיד הזהיר אותה הרועה שאם יקומו עליו חבריו להורגו, עליה למהר ולספר להוריו מי הרג את בנם. קהל השומעים והקוראים היהודים של המעשייה הזו עשוי להשתעשע לרגע במחשבות על דמיונה של המעשייה הזו ל"סיפור העז", שמספר על עז או כבשה שגילתה לאדוניה את הדרך לארץ ישראל, ועל גורלה המר של העז או הכבשה בבואה לספר להורי הרועה שהוא לא מת אלא הגיע לארץ הקודש ואף שלח אותה להביא אותם אליו. אך במקרה של הכבשה הרומנית מיוריצה, לא היא הנשחטת אלא הרועה, בידי חבריו, כצפוי. ולה לא נותר אלא לעמוד "ממול חסרת אונים, דמעותיה זולגות" (18). גם במעשייה שנקראת על שם הבנאי האומן "מנולה" יש קרבן תמים, זו הפעם אשתו של הבנאי. וזאת מפני שהדרך היחידה לייצב את קיר המבצר שהמלך דרש שמנולה ואחיו יבנו עבור הממלכה היא באמצעות הטמנת גופת עובר/ת האורח הראשון/ה שיזדמנו עם בוקר לאתר הבנייה. למרבה הצער היתה זו אשת הבנאי האומן, שמיהרה להשכים ולהביא לו את ארוחתו (32-33). אף גורלה של פפרודה, נערה יפה שהמלך חטף, לא שפר עליה ומאז ועד היום רוחה המשוטטת מביאה גשמי ברכה לשדות האיכרים (37). רק המעשייה המשעשעת "באבה מרתה" (51), שבה מצליחה פיה טובה ופקחית לשכנע מכשפה רעה ותמימה להיטיב עם נערות המקום במקום להזיק להן, מפיגה במקצת את אווירת הנכאים והאיום הרובצת אפילו על אוצרות הפולקלור של בני הארץ הרומנים, שאינם ניצולי שואה כלל ועיקר.

נקודת המפנה בחייה של המשפחה השחוחה ורדופת הרדיפות הזו ("אין לי סבא וסבתא וגם כמעט שאין לי דודים… אין לנו זקנים במשפחה וגם בשכונה אין יהודים זקנים", 27) מזדמנת לאבי המשפחה בסיום התפילה בבית הכנסת המקומי, בדמות איש הסוכנות היהודית שמנסה לשכנע את יהודי העיר לעלות ארצה (30). כיום כבר ידוע שבאותם שנים ועשורים היה בין ישראל לרומניה הסכם "כופר" שבמסגרתו גמלה ישראל לרומניה בסחורות ובכסף עבור כל "ראש" יהודי שעזב משם לישראל וכך הפכה תקוות העלייה ארצה למציאות. אך בזמן אמת המשפחה היהודית הזו יודעת רק שארץ ישראל היא ארץ האבות, שאליה ולמענה מתפללים יהודים בבית הכנסת בקולות בוכיים. וכן שכעת עליהם למלא טפסים על גבי טפסים, עבור כל בן ובת משפחה, ואת זאת עושה הבת הדוברת/מספרת (31). זמן מה לאחר מכן, בבחינת "גלוית דואר" של טעם וריח מארץ הקודש, מחלקים בבית הכנסת "תפוז אמתי מארץ ישראל" ועליו מדבקת JAFFA. "רק אחרי שעלינו לישראל ראיתי שוב תפוז" (42). וזמן קצר אחרי כן, עוד באותו אביב, המשפחה כולה זוכה לעזוב את רומניה ולהתחיל בחייה החדשים בישראל, בשכונה צנועה בבאר שבע. אסיים את סקירתי על הסיפור או הפואמה הנוגה של ורד טוהר על חיי משפחתה בין רומניה לישראל, בין יאש לבאר שבע, בין גלות לגאולה ובין עבר והווה מתמשכים, בדברי המחברת על ביקוריה החודשיים של סבתה, אם אמה, בבית הקברות היהודי בעירם הישנה: "בכל תחילת חודש אימא הולכת לבית העלמין של יאש. היא אף פעם לא לוקחת אותנו איתה כי היא אומרת שזה לא מקום לילדים… אימא מבקרת שם את אלה שיש להם קבר ואת אלה שאין להן. כשהיא חוזרת רואים שבכתה" (65).