"חגיגה נודדת" | ארנסט המינגוויי
מאנגלית: רחל פן, פן הוצאה לאור, 2007, 227 עמ'.

קריאה חוזרת בספרו האחרון של המינגוויי "חגיגה נודדת" במלאות שישים ואחת שנים למותו של הסופר האמריקני (‏21 ביולי 1899 – 2 ביולי 1961)

מבין האסונות הקולוסאליים שעלולים להתרחש לסופרים ולמשוררים נמנים (לא עלינו) שריפות וגניבות של כתבי היד. ב-6 ביוני, 1924 נשרפו כתביו של עגנון בביתו בגרמניה, אירוע טראומטי שבעקבותיו החליט הסופר, זוכה פרס נובל לספרות להשתקע בארץ ישראל. גם מהמינגוויי לא נחסך המזל הרע. האדלי, אשתו הראשונה רצתה להפתיע אותו ולהביא לו את כתבי היד שלו, (בהם הטיוטה הראשונה לרומן "הקץ לנשק") לחופשה שלהם בלוזאן בשוויץ כדי שיוכל להמשיך לעבוד. ללא ספק היא פעלה ביסודיות מדי משום שטמנה במעטפות חומות את כל המסמכים המקוריים המודפסים במכונת כתיבה כולל ההעתקים לתוך מזוודה שאבדה לעד בתחנת הרכבת גאר דה ליון בפריז.

שני סיפורים בלבד של המינגוויי ניצלו. האחד שקיבל ביקורת קשה מדי מהסופרת ואשת החברה הפריזאית, מיס גרטרוד סטיין (מי שטוותה את המושג "הדור האבוד" שהתייחס לדור הצעירים האמריקניים האבוד שלאחר מלחמת העולם הראשונה) והוגלה למגירת העבודה, והשני שטייל בדואר כי נדחה לפרסום והועבר מעורך אחד למשנהו.

לאחר גניבת הטקסטים שקל המינגווי להתאבד ומשך זמן הוא לא היה מסוגל לכתוב דבר. אבל כשחזר לכתוב ניסה למצוא תכלית לאסון והאמין שכתב היד שנגנב לא היה בשל מספיק: "[…] כשכתבתי את הרומן הקודם, זה שאבד בתיק שנגנב בגאר דה ליון," סיפר המינגוויי, "הייתי עדיין אותו כישרון פיוטי של הנעורים שהוא מטעה ומתכּלָה כמו הנעורים עצמם. ידעתי שזה סימן טוב שהוא אבד, אבל ידעתי גם שאני חייב לכתוב רומן…" (שם, עמ' 90) לאחר שהתאושש ביקש המינגווי הצעיר, שעדיין עסק בניסיונות כתיבה, להאריך את נשימת כתיבתו מכתיבת סיפורים קצרים לכדי רומן שלם. ומתברר שהלימוד העצמי נשא פרי. בשנת 1926 התפרסם הרומן "וזרח השמש" שנחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר שלו, כך שבדיעבד מהעז יצא מתוק.

הספר "חגיגה נודדת" יצא לאור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי ונחשב לאחת מיצירותיו האהובות ביותר, יצירה שבה הוא לא רק מתעד את חייו בקרב קהילת הגולים האמריקניים בפריז בשנים 1926-1921 ומתאר את צעדיו הראשונים בקריירה הספרותית שהובילה אותו לתהילת עולם, אלא גם כותב כמה טיפים חשובים מניסיונות הכתיבה שלו הרלוונטיים מאוד לסופרים מתחילים ומנוסים כאחד. מעט מהמלצותיו יכולות להישמע משונות כמו הפתרונות להתמודדותו עם רעב (המינגוויי נודע כבעל תיאבון בריא ובאותה תקופה שהיה כה מצומצם בהכנסותיו התקשה לספק את רעבונו) אבל רבות מההמלצות שהוא שוזר ביצירה הממוארית הזו טובות ומעשיות וללא ספק יכולות לשמש גם כתרגילים בסדנאות לכתיבה יוצרת. דליית חוויות הכתיבה של המינגוויי הכתובות בגוף ראשון וקיבוצן יחד מאפשר לקרוא אותו גם כספר הדרכה לסופרים המכיל שלל עצות הקשורות לכתיבה וביניהן: הצתת ההשראה מחדש לאחר ששבקה, מציאת סגנון אישי, טיפוח הביקורת העצמית ושכלול יכולת העריכה העצמית והיחס הראוי לקוראים ולמבקרי ספרות.

 ***

בצעירותו היה המינגוויי איש תאב חיים, שלא לומר חיים טובים (היה חסיד נלהב של ציד ומלחמות שוורים והימורים). הוא כאמור התגורר בפריז בשנות העשרים של תחילת המאה העשרים ונהג לשתות יין לבן ולצפות במירוצי סוסים. מדי פעם גם פטפט עם ג'ויס שאותו פגש מדי פעם באקראי. הסופר האמריקני נהג לכתוב בבית קפה פריזאי, כשהוא מחזיק בשני פנקסי כתיבה וגם שני קמעות, שאחד מהם הוא כף רגל של ארנבת (!). מכיוון שהיה מרושש, מימש את תאוות הקריאה שלו בשאילת ספרים מסילביה ביץ', בעלת החנות והספרייה "שייקספיר אנד קומפני", שלא רק הסבירה לו פנים, אלא גם הלוותה לו כסף בעתות מצוקה. בספרייה הזאת קרא המינגוויי את מיטב ספרות העולם, התעמק בספריהם של טורגנייב, ד.ה לורנס, טולסטוי, האקסלי ודוסטוייבסקי. על בסיס קבוע התרועע עם סופרים, משוררים ואמנים, החליף עמם רשמים על ספרים, חש איתם את דגדוג רוח התקופה וניהל איתם ויכוחים עזים.

שמו האירוני של אחד הפרקים הראשונים בספר "מיס סטיין מלמדת" מעיד על יחסו המפוכח של המינגוויי לביקורת שמתחה מיס סטיין על כתיבתו. הוא קיבל את הערותיה בשוויון נפש ובערבון מוגבל. על אף גילו הצעיר היה בטוח מאוד בעצמו ובייעודו כסופר. גם הסירובים התכופים שנתקל בהם מעורכים והוצאות ספרים לא חיבלו באמונתו: "[…] לא הייתי מודאג, חשבתי. ידעתי שהסיפורים טובים ומישהו בבית יפרסם אותם בסופו של דבר. כשהפסקתי לעסוק בעבודה עיתונאית הייתי בטוח שהסיפורים יתפרסמו… " (שם, עמ' 87)

ביקורת אמיתית וכנה לטעמו אסור שתינתן מבני משפחה שאינם מסוגלים לעשות את ההפרדה בין חיבתם ליוצר לבין היצירה שלו ולהסתכן בחוסר נימוס. מי שיכול להעריך את איכות הסיפור הוא הכותב בעצמו, אבל רק בחלוף תקופת צינון: "[…] תמיד לאחר כתיבת סיפור הייתי ריק ועצוב וגם שמח, כאילו שעשיתי אהבה, והייתי בטוח שזהו סיפור טוב מאוד, למרות שלא ידעתי עד כמה באמת הוא טוב עד שלא קראתי אותו שוב למחרת." (שם, עמ' 20)

***

עצותיו של המינגוויי רלוונטיות גם לכותבים בעלי משמעת עצמית רופפת. המלצתו היא לסיים את יום הכתיבה בידיעה ברורה מה יקרה בהמשך. עצירה באמצע המתח היא ערובה לכך שהמשך יבוא: "[…] תמיד עבדתי עד שסיימתי משהו ותמיד הפסקתי כשידעתי מה עומד להתרחש אחר כך. באופן כזה יכולתי להיות בטוח שאמשיך למחרת." (שם, עמ' 26)

בימים נעדרי השראה שבהם המוזה סירבה לשתף פעולה ניסה בראש וראשונה להרגיע את עצמו בדיבור פנימי ואז לכתוב את המשפט האמיתי ביותר שלו: "[…] הייתי עומד ומסתכל על הגגות של פריז וחושב: 'אל תדאג. תמיד כתבת קודם ותכתוב גם עכשיו. כל שעליך לעשות זה לכתוב משפט אחד אמיתי. תכתוב את המשפט האמיתי ביותר שאתה יודע.' כך לבסוף הייתי כותב משפט אחד אמיתי, ואחר כך ממשיך משם. אז זה היה קל, משום שתמיד היה משפט אחד אמיתי שידעתי, או ראיתי או שמעתי שמישהו אומר. אם התחלתי לכתוב בצורה מפורטת, או כמו מישהו שמציג דבר-מה או מגישו לקורא, גיליתי שאני יכול לתלוש את הסלסול או הקישוט הזה ולהשליכו, ולהתחיל עם המשפט האמיתי, הפשוט והדקלרטיבי הראשון שכתבתי."

המלצה מעשית נוספת מאמתחתו היא לרתום לכתיבה את התת־מודע: "בחדר ההוא גם למדתי לא לחשוב על שום דבר שכתבתי למן הרגע שהפסקתי לכתוב עד שהתחלתי שוב למחרת. בדרך זאת התת־מודע שלי היה ממשיך לעבוד על זה… ".

יום שנחשב כיום כתיבה טוב עבור המינגוויי מתואר ככניסה טוטאלית לתוך הטופוגרפיה הבדיונית של הטקסט שבנס הכתיבה הופכת להיות ממשית בחיותה: "בימים מסוימים הכול הלך לך כל כך טוב עד שיכולת לעצב את הנוף באופן שיכולת להיכנס לתוכו מבין העצים, להגיע אל קרחת היער, לטפס משם לאיזשהו מקום גבוה ולראות את הגבעות שמעבר לזרוע האגם." (שם, עמ' 105)

הספר "חגיגה נודדת" שופע פנינות הנוגעות לכתיבתו של הסופר ולאישיותו התוססת. המינגוויי מתאר את התרשמותו האישית מאושיות מוכרות ואינו חוסך גם בתיאורים פיקנטיים-רכילותיים. כך למשל, מתוארת התרשמותו המלגלגת מהעורך הדעתן פורד מדוקס פורד או מהסופר סקוט פיצג'רלד השתיין שלא ידע לשתות. אף שבספר הוא מגולל גם פרטים אינטימיים ומתאר את יחסיו עם אשתו הראשונה האדלי, לא ניכר שהחשיפה הייתה קשה עבורו. בפתח הדבר הוא קובע נחרצות: "אם הקורא מעדיף זאת, יכול הספר להיחשב לבדיה. אבל תמיד קיימת האפשרות שספר בדוי כזה יאיר באור חדש את מה שנכתב כבר כעובדה." באותו פתח דבר מצר המינגוויי מעט על התרשמויות נוספות מאותה תקופה שנותרו בחוץ ולא נכללו בספר, אף על פי כן קוראיו הנלהבים יכולים להתנחם במשפט המפורסם מהסרט "קזבלנקה" "תמיד תהיה לנו פריז" משום שגם כך היצירה הממוארית של המינגוויי מימיו בפריז מספקת תיעוד מלא תשוקה לחיים ולכתיבה.