מוקדש לפנחס שדה

וּמַדּוּעַ נִלְכַּדְתָּ בְּתוֹדַעְתִּי בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים לְחַיַּי, סוֹפֵר צָעִיר הָעוֹמֵד עַל גִּבְעָה
מִתְאַמֵּץ לְפַעְנֵחַ חַיֶּיךָ לְפָנֶיךָ בְּצֹמֶת תַּהֲלוּכַת הָעֲנָנִים
וּבְרִקְמַת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֲסוּרוֹת, זֶה הָיָה, זֶה הָיָה,
“הַחַיִּים כְּמָשָׁל” פּוֹרְנוֹ לַצְּעִירִים, יְפִי גּוּפוֹת, צַחוּת פָּנִים, נֹעַם הֲלִיכוֹת,
שֶׁהֶחְלִיקוּ תָּדִיר עַל שְׂפָתַי בְּאַכְזָרִיּוּת חוֹרֶקֶת, כְּשֶׁנֶּאֱחַזְתִּי בַּכְּאֵב בַּמִּלִּים
וּבַשּׁוּרוֹת בִּתְשׁוּקָה נוֹאֶשֶׁת, עַד כִּי אוֹנַנְתִּי בְּפִנּוֹת בַּחֲשֵׁכָה כְּבֵדָה,
וְאוֹר פָּנַס הַגִּנָּה הֶעֱבִיר בִּי רֶטֶט, כְּשֶׁנָּשָׂאתִי אֶת הָאוֹר שֶׁל קִיּוּמְךָ הַמְּשֹׁעָר, מָבוֹךְ אָפֵל.
זֶה הָיָה כְּאֵב שֶׁל נָשִׁים יְחִידוֹת בְּנַעֲרוּת הָעִיר, עֲלוּמִים תְּמִימִים,
בְּגּוּפָן וּבְנַפְשָׁן בּוֹעֲרוֹת וְנוֹהֲרוֹת וּלְצִדְּךָ כְּמֵשׁוֹת וְנוֹבְלוֹת.
נִפְעֶמֶת מֵעֹשֶׁר הַמִּלִּים כְּמוֹ פְּנִינִים מְשֻׁבָּצוֹת עַל צַוַּאר
אֶפְשָׁרֻיּוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת שֶׁל פְּרָחִים כִּתְשׁוּקָה בַּשְּׂפָתַיִם
מִלִּים כְּמוֹ מַגְנֵט עִקֵּשׁ וְדָבִיק הוֹפְכוֹת אוֹתְךָ שַׁלִּיט כֹּל יָכוֹל
וַאֲנִי אִישָׁהּ שֶׁל פְּלַסְטִיק וָרֹד, אֲהוּבָה מְטֻפֶּשֶׁת,
נִגֶּפֶת בְּצֹמֶת הַתְּשׁוּקוֹת וּפוֹרֶקֶת קִשּׁוּטִים זְהַב אַהֲבָתִי.
כְּשֶׁקָּרָאתִי בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים לְחָיַי רָפוּ בְּפָנַי כָּל הַמַרְאוֹת וּשְׁעוֹת הַהִתְגַּלּוּת,
וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֵין חֶסֶד אֱלֹהִים בָּעֲנָנִים,
הַיּוֹם אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת הַטְּהוֹרוּת, וְאַתָּה הַיָּחִיד הוֹלֵם בְּקוֹלְךָ מָה שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ תָּמִיד,
וְהֵן חוֹזְרוֹת אֵלַי, בָּאוֹת וּמְבַשְּׂרוֹת אֶת לֶכְתָּן בְּפִיהֶן שֶׁיָּדַע אַהֲבָה,
וְהֵבִין אֶת מְשִׁיכַת הַלֵּב בִּלְחִישָׁה שֶׁל שִׁקּוּי שׁוֹשַׁנִּים וְתַרְעֵלָה.
וְאַתָּה הֶחָכָם הַיָּחִיד מִסְתַּתֵּר וּמֵצִיץ מִמַּחְבּוֹא וּמַחֲסֶה.

מַיִם  וְאַהֲבָה

…”שְׁתֵּה  אֲדוֹנִי” (בְּרֵאשִׁית, כד, 18)

קָנוּ אֶת רִבְקָה לְיִצְחָק בְּאֶרֶץ עֲצֵי הַלִּימוֹן הַצָּהֹב שֶׁהֵרִיצוּ קַוִּים שֶׁל אוֹר
עַל תַּכְשִׁיטֶיהָ צְבוּעִים צָהֹב כָּחֹל, טוּרְקִיז יָרֹק, תְּלוּיִים בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ וְצַוָּארָהּ
כְּשֶׁרָצָה עֶשְׂרוֹת פְּעָמִים לְהַשְׁקוֹת אֶת אֱלִיעֶזֶר וּגְמַלָּיו לְעֵת עֶרֶב וּלְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ
בְּאוֹב בְּקֶּשֶׁת צִבְעֵי הַסֶּגוֹל, אוֹמֶרֶת לוֹ: “אֲנִי צְרִיכָה אוֹתְךָ קָרוֹב יוֹתֵר אֵלַי”
וְשׁוֹכֶבֶת אִתּוֹ בַּעֵשֶׂב בַּחֲשַׁאי
בְּפֶרֶץ הָאוֹר הַמְּסַנְוֵר אֶת הַבִּלְתִּי נִרְאֶה וְהַבִּלְתִּי נִתְפַּס.
אֱלִיעֶזֶר יָדַע אֶת רִבְקָה, וְהוּא חָדַר, הָפַךְ וְחָלַם רֶגַע אָרֹךְ,
רֶגַע קָרוֹב, רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ. בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הוֹשִׁיטָה לוֹ יָדַיִם,
וְהוּא טָמַן אוֹתָן בִּמְעִילוֹ. כָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ הָיוּ מֻדְבָּקִים
בְּכִיס מְעִילוֹ בֵּין צַלָּקוֹת יְשָׁנוֹת, כְּשֶׁרָצְתָה שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתָהּ עוֹד קְצָת,
לְעוֹלָם לֹא יַפְרֶה אוֹתָהּ.
הֵם יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ אֶל יִצְחָק בָּאֲוִיר הַשָּׁקוּף, רוֹכְבִים עַל גְּמַלִּים
בְּמֶרְחַב אֵזוֹר הַזְּמַן עַד לְשִׁכְחָה עַצְמִית, מְעוֹרְרִים חֲרָדָה בְּיִצְחָק
שֶׁמֵּאָז הָעֲקֵדָה לֹא הִתְגַּלֵּחַ, לֹא הִסְתַּפֵּר, לֹא הִתְקַלֵּחַ, בִּלְתִּי נִתְפָּס,
שַׂר קִינוֹת לֹא מוּבָנוֹת עַל גּוֹרַל הָרוּחַ מֵעֵבֶר לְעַיִן הַרְחֵק מֵעֵבֶר
אֲנִי רוֹאָה אִי בְּהִירוּת שֶׁל סֵדֶר, וְהֵיכָן אֱלֹהִים כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁנֶּנֶת
אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בִּיְּלָלָה מִתְמַשֶּׁכֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת לְמֶרְחַקֵּי עוֹלָמוֹת.
שָׁם פָּתְחוּ אֶת הַלֵּב, לְאַט, בְּהַדְרָגָה, נָגְעוּ בַּקִּרְבָה שֶׁהוֹלִידָה שִׂיחוֹת,
הַבְטָחוֹת, רְצוֹנוֹת, שְׂמָחוֹת וְאַהֲבָה שֶׁבִּתְחִלָּתָהּ הָיְתָה מִפְגַּשׁ שְׂפָתַיִם
וּבְהֶמְשֵׁכָהּ לַחַן שָׁקֵט וְנִיחוֹחַ רַעֲנָן.
לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת הֶבְדֵּל בֵּין גַּעְגּוּעַ לִבְדִידוּת הַכְּאֵב.
כְּשֶׁפָּגְשָׁה אֶת יִצְחָק מְשׁוֹטֵט בַּשָּׂדוֹת, נָפְלָה אַפַּיִם מֵהַגָּמָל,
וְנִסְּתָה לִהְיוֹת אִתּוֹ, כָּל כָּךְ אִתּוֹ עַד שֶׁלָּקְחָה אֶת הַלֵּב שֶׁלָּהּ
חָזְרָה לְמַלֵּא מַהֵר מְחַדָּשׁ אֶת מָה שֶׁחָסֵר וְהִתְמַעֵט, וְיִשָּׁאֵר אִתָּהּ לְתָמִיד

רגישות פמינינית נדירה ומלאות ריאליסטית תודעתית ופנטסטית יש בשיר הנקרא כאן על ידי יוכבד.

נדמה לי שהיה זה עגנון שהלין על הארכנות של תומאס מאן בכתיבת "יוסף ואחיו", הטטרלוגיה האלמותית שלו, בתואנה, מדוע האריך כל כך בדברים, הכול כבר נאמר במקרא ובמקורות. כך אמר עגנון בעיתון "דבר" דאז.

אלא שלא כך. הזווית המודרניסטית של היחיד, שפע הצבעים שבשיר על רבקה ויצחק הממלאים את השורות, המודעות העצמית הגבוהה למצב הנפשי הנשי הצעיר בשיר אחר ויפה שלה המהדהד את קסם המילים של פנחס שדה, שורות כמו: "וּמַדּוּעַ נִלְכַּדְתָּ בְּתוֹדַעְתִּי בִּשְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים לְחַיַּי, סוֹפֵר צָעִיר הָעוֹמֵד עַל גִּבְעָה/ מִתְאַמֵּץ לְפַעְנֵחַ חַיֶּיךָ לְפָנֶיךָ בְּצֹמֶת תַּהֲלוּכַת הָעֲנָנִים/ וּבְרִקְמַת כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הָאֲסוּרוֹת, זֶה הָיָה, זֶה הָיָה,/ 'הַחַיִּים כְּמָשָׁל' פּוֹרְנוֹ לַצְּעִירִים, יְפִי גּוּפוֹת, צַחוּת פָּנִים, נֹעַם הֲלִיכוֹת,/ שֶׁהֶחְלִיקוּ תָּדִיר עַל שְׂפָתַי בְּאַכְזָרִיּוּת חוֹרֶקֶת, כְּשֶׁנֶּאֱחַזְתִּי בַּכְּאֵב בַּמִּלִּים/ וּבַשּׁוּרוֹת בִּתְשׁוּקָה נוֹאֶשֶׁת, עַד כִּי אוֹנַנְתִּי בְּפִנּוֹת בַּחֲשֵׁכָה כְּבֵדָה,/ וְאוֹר פָּנַס הַגִּנָּה הֶעֱבִיר בִּי רֶטֶט, כְּשֶׁנָּשָׂאתִי אֶת הָאוֹר שֶׁל קִיּוּמְךָ הַמְּשֹׁעָר, מָבוֹךְ אָפֵל".

אותן שורות לא תמצא במקרא או במקורות, הן של יוכבד עצמה ושל הקוראים הרוצים להיות קשובים לשירתה ואני אחד כזה. כן ירבו שירים משלה.

** תמונה ראשית: יוכבד בן-דור מקריאה משיריה בחגיגת סלונט. צילום: יאיר בן־חיים