close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • קריאה לדורות – מגדלור של אורות - Post Image
    • קריאה לדורות – מגדלור של אורות
    • הרצל חקק
    • התפרסם ב - 16.06.22

    "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה, כרך ח'" | נורית גוברין
    צבעונים הוצאה לאור, 2022, 348 עמ'.

     

    ככל שהשנים חולפות, אנו חשים כמה קשה לאומה קטנה לשמור על זהותה, נוכח הרוחות הסובבות אותה, נוכח היותה במערבולת של הלכי רוח וכיוונים שונים. כשהיינו ילדים, ידענו שיש לנו 'מקראות ישראל' וחשבנו שמנסים לבנות לנו דרך ומכוונות לאומית.

    השנים חלפו ובָגרנו להבין. ספרוּת עברית משמעָה – בניין זהות: נורית גוברין קוראת ספרות עברית, קוראת את הדורות – וכבר הגענו לתחנה השמינית. מסע מרתק, זיכרונות קסומים חולפים ביעף. נורית גוברין לא תדלג על דף.

    כרך ח' מצטרף לכרכים שקדמו לו – ומי שמצרף את הקרונות זה לזה, מוצא חיבור של דורות, קשר בין זמנים ורוח: חוקרת עזת מבט המנווטת דרכה בין החוויה הישראלית הצבָּרית לבין זיכרון הדורות.

    בפתח הדבר לספרה כותבת המחברת:

    "הנחת היסוד המשותפת לכל מחקריי היא, שהספרות העברית היא אחד היסודות היציבים בתרבות העברית והישראלית, המורכבת והמגוונת, המאחדת את הפלגים השונים בעם. היא יוצרת את הזיכרון הקולקטיבי המשותף של העם…אמונה זו בכוחה המלכד של הספרות היא הכוח המניע להמשיך ולפרסם מחקרים בספרות עברית, על אף ההרגשה הקודרת של אווירה ציבורית אדישה". (עמ' 9).

    לכתוב ביקורת ולעקוב אחר התפתחות הספרות – זו תחושה מחייבת של 'הצופה לבית ישראל'. הנה הים הגדול, הסערות, ויש מגדלור שמשקיף מעל. לנו הקוראים מזומנת חוויה מיוחדת: תענוג צרוּף מזומן לנו במבט המקיף והנישא – מבט על דורי, תצפית ממעוף הציפור. דף אחר דף, והלב מחסיר פעימה, יש תחושה מרוממת נפש: יש מרחב גדול יותר מן החלקה הקטנה, מן המים הרדודים. עם, שיש לו עומק רוחני כה נשגב, האם יאֶה לו לזנוח כל זאת למען טריטוריה דַלה?

    כמי שחרֵדה לתפארתה המלאה של הספרות העברית, שחוששת מאובדן של קשר לכל הענפים והשורשים, מנהלת נורית גוברין קרב מאַסף. כרך ועוד כרך, יוצר נשכח ועוד יוצרת נשכחת, מאבק אמיתי מכל הלב – לְבַל נסתפּק בעגלה דלה, בעגלה ריקה. מחקרֶיה והשיטוט המסקרן ביצירותיהם של גדולי הספרות העברית – הם למעננו, כדי שלא ניוותר, חלילה, ללא המורֶשֶת המלאה, לבַל נשכּח. כבר בכרך הקודם ראינו את חרדתה של המבקרת והחוקרת:

    "הספרות הנכתבת בהווה על ענפיה השונים, שירה ופרוזה, אמנם חיה ופעילה, עשירה ופורחת, ועדיין קוראיה עימה, אבל היא חיה חיי שעה. הקוראים, וגם לא מעט מן היוצרים, אינם מכירים את הספרות העברית הקלסית ואת יצירות המופת שלה ואינם ניזונים ממנה. התעלמות זו היא הסיבה המרכזית לרדידות ולהיעדר השורשים של חלק גדול מן הספרות הנכתבת היום. ספרות זו היא ברובה ספרות לדוֹרהּ ולא ספרות לדורות".

    פרופסור נורית גוברין חשה שהיא עומדת על המשמר. כאשר דור זוכר רק את עצמו, אנה אנו באים? זו התחושה שעוברת אלינו. כשהיינו נערים לימדונו מסות של הוגי דעות, ולא נשכחה ממני אמירה חדה וקשה של ברל כצנלסון:

    "כי דור בדור ימרוד – זה מדרך הטבע. אולם כי דור יינתק מדור, כי דור לדור יהיה כלא היה – זוהי קללה מיוחדת. והלא דור, שאינו מכיר את אביו, אינו מכיר גם את עצמו". לשכוח את היצירה של הדורות הקודמים, זה אומר – לשכוח את עצמנו. גוברין מודעת לכך, ואנו רואים את הנורות האדומות של נורית…

    כבר בכרך ה' ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבות של שִכְחה, של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכוח, היא צורבת באותיות של אֵש, בכרך ה'- תשע"ה-2015:

    וכך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:

    "מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת של תקופות מאוחרות יותר" – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִכחה מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים".

    קריאת הדורות של נורית גוברין היא צלצול השכמה, פעמון הזיכרון. השליחות להנחיל – היא השליחות לחבר בין זמנים. יש בכך הֲעברת לפיד במרוץ שליחים, כבוד לדו שיח, עושר לזהותנו:

    "ללא הכרת העבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו?!". (עמ' 10).

    נורית גוברין בהתמדה שלה לקרוא את הדורות, חוזרת על המסר מחויב המציאות שאל לנו לשכוח את שרשרת הדורות, שתרבות נבנית נדבך על נדבך.

    "הכלל של "ישן מפני חדש תוציאו" אינו חל בתחום התרבות. כל יוצר ממשיך את קודמיו ומְחַדֵש, וכל יצירה יש בה חידוש והמשכיות בעת ובעונה אחת".

     

    נורית גוברין וספרה "קריאת הדורות" (צילום: בלפור חקק)

    פנים רבגוניות לספרות – אבל יש סופרים נשכחים

    אנו חיים בדור, שלמד לשכוח תקופות בעברוֹ, לנטוש סופרים שחרשו בתלמיו בטרם קרמה ההוויה הציונית עור וגידים. כשקוראים בכרכי המחקר שלה, אתה יודע שהנה 'מעוות' שאפשר להאיר, לתקן, לתת לאומה קריאת כיוון אחרת: במבט מן הסיפון של האונייה המתנדנדת בין הגלים, אני חש: יש מי שיאחז בהגה הניווט וילמד אותנו אמת היסטורית, תיאור משמעותי על כוחה של הספרות העברית כמחוללת מהפכה.

    הפעם נרתמה גוברין להגן על המבקרים הדגולים של פעם, שבחלוף הימים נשכח פועלם, והנה גם הם מצטרפים למשפחת הנשכחים. כשהיינו סטודנטים היינו נפעמים ממסותיו ומחקריו של דב סדן, והנה אנו למדים שגם דב סדן הגדול והנערץ, נוסף גם הוא על גדולי הרוח הנשכחים. כך כותבת גוברין:

    "אין מנוס מן ההערה המקדימה והאקטואלית, שאם רבים מאוד מסופרי ישראל נמנים עם המשפחה החשובה ביותר בספרות העברית, משפחת הנשכחים, על אחת כמה וכמה שייכים למשפחה זו חוקרי הספרות ומבקריה. לא פעם הם וספריהם נשכחים עוד בחייהם, לא כל שכן זמן קצר לאחר פטירתם…מי ששְמם הלך לפניהם כמורֵי הלכה ופוסקים שעַל פיהם יקום דבר, שעוררו מורא בקרב מבוקריהם, שהעלו והורידו 'מלכים' מכיסאותם, הרי משֶירדו מן הבמה, חדל מוֹראם, ספריהם נזנחו ואוטוריטות חדשות תפסו את מקומם", עמוד 90.

    לגוברין יש תחושת כאב וצער, שכן יש בכך מחיקה של הארות ספרותיות, שעודן תקפות: "הבחנותיו הספרותיות (של סדן), התקפות עד היום, משמשות בסיס להמשך המחקר כמעט בכל אחד מן התחומים שעסק בהם, וכל התעלמות מהן תפגום במחקר".

    זאת גם הסיבה, שכחוקרת אין היא מחמיצה מבט מחודש על סופרים שנשכחו:

    "הספרות העברית קדמה בהרבה למדינת ישראל. את ראשיתה של הספרות העברית החילונית מייחסים לתחילת המאה ה־18, והיא מִתחזקת מסוף המאה ה־19 ועד היום. למעשה, הספרות העברית הכינה את הכלים להקמתה של המדינה. היא מתחה מראשיתה ביקורת על אורח החיים בגולה…". (קריאת הדורות, חלק ז', עמ' 31).

    כרך ח' ניחן בזווית מיוחדת, מבט מעמיק על יצירה שנוצרה בשנות הקורונה, ובין היתר בוחנת היא את האנתולוגיה שערך יאיר בן חיים. השנים שחלפו מן הכרכים הקודמים, הפנו את תשומת הלב להלכי רוח ושינויים שהתחוללו מאז: מכאיב במיוחד הוא מעמדם של מדעי הרוח. כדאי לקרוא בעיון ניתוח כה חד ומשמעותי לחיינו. הגיע הזמן לתת את הדעת למצב זה, והיום כאשר משרד החינוך מתכוון להוציא את הספרות העברית ולימודי המקרא ממקצועות החובה לבגרות – אנו חשים, שזו נורה מהבהבת.

     

    ספרות עברית – למי אני עמל?

    קָסם לי הקֶשר, שגוברין עושה בין תמונת מצב זו, למבטה על הספרות העברית לדורותיה. כותבת היא:

    "עם זאת הסתכלות היסטורית ממבט פנורמי על מהלך הספרות העברית לדורותיה,

    יש בה דווקא כוח מדרבּן ואופטימי להמשך העשייה. הייאוש ליווה תמיד את יוצרי הספרות העברית וקוראיה. הוא היה בן בית בעולמם, מאז שכתב יל"ג את שורות הקינה הבלתי נשכחות בשירו 'למי אני עמל' – שנת תרל"א – 'אם לא האחרון במשוררי ציון הנני, אם לא גם אתֶם קוראיי האחרונים'?. מאז ההתכתבות המיואשת של ברדיצ'בסקי וברנר, שכתבו זה לזה 'וידלוק נר נר במקומו עד שיכבה'…ומאז שכתב ברנר במאמרו 'אזכרה ליל"ג' (שנת תרע"ג): 'שהרי מי אינו נשכח אצלנו'…הדוגמאות רבות…". עמוד 10

    במשך שנים קראנו את מחקריה של נורית גוברין על כתבי ברנר – והפעם היא מקדישה לו חלק נכבד מאד בקובץ המחקרים. מאה שנים לרצח ברנר – ותענוג צרוף לקרוא את דבריה המאירים. היא מתייחסת למחקרים שניסו לנסח עקרונות מאחדים לכלל ביקורתו של ברנר – ומאידך גיסא להבין את הסתירות והניגודים המצויים בשפע בביקורתו. גוברין בקיאה בכתביו של ברנר והיא מיטיבה להוכיח, שדברי הביקורת של ברנר הם "תמיד תלויֵי הקשר אישי, ספרותי והיסטורי…נאמרים על רקע הזמן, המקום..". – עמוד 64.

    מבקרים רבים בחרו בחיים קלים – או לעסוק בספרות הישנה – או להתמקד בספרות החדשה, כאילו כל משאבֶּיה נחצבו היום. נורית גוברין בחרה לה חיים קשים: כמשקיפה למרחקים וגם לעומק – היא מתארת בניתוחים כובשי לב את הדילמות, את הלבטים, את האבסורד – את החוטים המחברים. למדנו על דרכה כבר בכרך הקודם:

    "הסיפורת הארץ־ישראלית בראשיתה נקלעה לשורה של מלכודים, שכל אחד מן הסופרים שפעלו באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היה מודע להם, התלבט בהם, ונאלץ לעשות את בחירותיו האישיות ולשלם את מחיר האפשרות שלא נבחרה. החזון היה ליצור בארץ ישראל ספרות "אחרת", שונה מהספרות שנכתבה בגולה, ספרות שתיתן ביטוי לחיים המתחדשים בארץ ישראל". (עמ'  40).

    האור בקצה המנהרה – נשקף מן המסילות למחוזות הקסומים של הספרות העברית, מן ההתרגשות המלווה את הקוראים לנוכח ההוד והעומק, שמעניקים יצירות קדומות לחיינו, להבנתנו את הצופֶן הסגולי של הספרות העברית. כמי שיצאו מחֲדר המעבּדה וצפו בתשלילים ההופכים לתמונות קסם, אנו חשים שכּרכי 'קריאת הדורות' מעניקים משמעות לכל גווילי היצירה והצירופים: פאזל חדש, תַצְרֵף מְלא חיים מכל השברים והחלקים: לפנינו מפתחות להבין את רזי הווייתנו שנשכּחו, סודות רוח, שהושלכו לסמטאות נידחות.

    התבּרכנו בחוקרת, שקמה להאיר את עינינו, שקריאת הדורות הכוללת שלה, היא דרך להשיב אותנו לזהותנו המלאה. קריאת דורות מפיצה אורות – למען נבין, שאין דרך לברוח מצופן קיומנו. גוברין מצטטת את דבריו העמוקים של ברנר:

     

    ברנר: "מתוך הפנקס" (המעורר, תרס"ו/1906):

    "הם" אומרים: "אין כל צורך בזו השפה המתה! [- – -] גנאי הוא לדרוש אל המתים, חרפּה היא לאנשים חופשיים לעבוד לשפה מתה, [- – -] ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרוּת בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו בּאים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר־חיינו, הרי אנו מאבּדים בידיים את כל אשר רכש רוחנו בּהמשך כל הדורות?" (כרך ב', 127).

    קריאת הדורות היא קריאת השכָּמה לכולנו להתייצב למפִקְד הדורות.

    אלומת האור של כרכי המחקר האלה יש לה כוח להשפיע על הקוראים, על המבקרים, על כולנו. קריאת הכיוון אחת היא – לכבד את דורות היוצרים, לשאוב סממני זהות גם מיצירות נשכחות. לשוב ליוצרים שתרמו לספרות העברית, לקרוא בכתבי המבקרים שהותירו חותם. המסע בכרכי המחקרים הוא סיור מרתק במחוזות הרוח שלנו –  אנו נלקחים על כנפי המילים למחוזות שונים, להיפגש עם יוצרים שונים שפעלו, שפועלים – ברפובליקה העברית.