"היורש"| יוסי יונה| עריכה: ורד זינגר| פרדס הוצאה לאור, 245 עמודים

יוסי יונה עושה דרך כפרוזיאקן ומוכיח פעם אחר פעם ועכשיו עוד פעם, כי הוא יודע לכתוב סיפורת בכלל ובפרט רומן ריאליסטי אישי-חברתי קריא, זורם, עמוק ובנוי היטב. יתר על כן, יוסי יונה, בדומה לסופר אחר אקזיסטנציאליסטי ופחות בּיהביוריסטי ממנו, יוסי אחר, יוסי סוכּרי, אינו מרגיש נוח תחת המגבעת המזרחית הצרה שקבעו לו פרנסי הספרות החדשים והישנים, כי הרי בכל מה שהשניים כותבים יש לא רק מן היסוד האתני הקיים שם, אלא גם מן היסוד האוניברסלי הפרטיקולארי כיָאֶה לספרות, ואגב, בזה כוחם הרב כמסַפּרים.

אם בספרו הראשון "לא זמן טוב לאהבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015) עסק יונה בַּהווה התמידי שלנו במצב הישראלי-פלסטיני, בארבעה קולות גיבורים לסירוגין הנעים בשני צירים כמעט מקבילים, כלומר לפנינו רומן סינכרוני על החברתי-פוליטי; הרי שב"תאנים טובות מאוד" (כרמל, 2020), הרומן השני, הוא מרחיב את היריעה ופונה לעָבָר של הגיבור ומשפחתו, במקרה זה עיראק שנעזבה, ולפנינו רומן דיאכרוני, שלא מוותר על ההווה, אבל שוקע בעבר שנעלם בארץ אחרת. כל זאת בשימוש עילאי בפרטים ובלא נימת נוסטלגיה משתפּכת.

אם ברומן הראשון של יונה הדמויות היו צעירות ואינטלקטואליות; הרי שברומן השני "תאנים טובות מאוד" הדגש הוא על אנשים מבוגרים, סבא וסבתא, תוך הבלטת חוכמת הדורות הטבעית ולא מלומדוּת אקדמית. אומנם, הגיבור שלו ברומן השני, שלמה, היה ונשאר אינטלקטואל, אך הוא בא ללקט את חוכמת החיים של אמו ומשפחתו, שיש בה לא אחת ממידת העומק והרוח שלא תמצא אצל הדמויות האינטלקטואליות הצעירות מהרומן הראשון, לפני שזו תאבַד לו עם מות ההורים. יפה יודע יונה לשדרג סיפורי פולקלור לפרוזה איכותית ומורכבת שתשרת את מבנה הנרטיב הארכיטקטוני של הרומן, את מה שהוא כסופר מורכב מבקש להגיד.

ומה באשר לספר השלישי החדש הקרוי "היורש"? הבה נכליל בלית ברירה כדי להבהיר את התמונה של דרך הכתיבה באמצעות הדגשים ברומנים. הראשון כאמור חברתי-פוליטי, השני אתני, ואילו זה האחרון "היורש" הוא אוניברסאלי מאוד ויותר פרטיקולארי מן השניים האחרים. הוא רומן קאמרי של דמות בדומה ל"אמזלג" של סוכרי. דניאל בית הלחמי, סטודנט לספרות אמריקאית עכשווית, מתבשר שאחיו הבכור, איתן, נהרג בתאונת דרכים. האירוע הטרגי גוזר על דניאל לחיות ביתר שאת בצִלו המצמית של איתן, שהיה הבן המועדף על אביו ואף יועד לרשת את העסק המשפחתי, ייבוא ושיווק של כלים חקלאיים. דניאל נישא, מביא ילד לעולם ומצפה לעתיד מזהיר בעיסוקו האקדמי אך המורשת העסקית של משפחתו נושפת בעורפו. נדמה שהוא כבול באזיקים ל"תבנית נוף משפחתו". האם יוכל להשתחרר מהם, ובאיזו דרך?

חוזר כאן יונה אל תימה מרכזית מסורתית בספרות החוזרת שוב ושוב ומוסיף עליה משלו. הרי היא התימה העוסקת ביורש שעקבות העבר מוליכות אותו למעשים בהווה, המלֻווֶה בדרך כלל במוטיב הבן הדחוי, או הבן הפחות אהוב, הכבשה השחורה של המשפחה. אפילו השם "היורש" מוכר מאוד בתוך המסגרת הרומניסטית מאיסמעיל קָאדֶרָה האלבּני שכתב ספר בשם זה ועד רומנים רומנטיים הנושאים שם זה הן בזכר והן בנקבה "היורשת".

מעניין בעיקר להשוות בין "היורש" של יונה לרומן הקאמרי "היורש" של סופר אהוב אחר אשר תבע את המונח יהודי-ערבי וגם אותו ביקשו פרנסי הספרות לכלוא בכלוב האתני, כאשר הוא היה, רק כדי לסבר את האוזן, סופר תל-אביבי מובהק ואחֵר בלי קשר בהכרח להיותו מזרחי. כוונתי לסופר שמעון בלס שכתב רומן יפה ביותר שנקרא "היורש" וגם גיבורו, בדומה לזה של יונה, נע מעולם המילים אל עולם המעשים. זהו סיפורו של סופר, אצל יונה מדובר בחוקר ספרות פוטנציאלי, המנסה להתחקות אחר דמותו של אדם בלתי ידוע שנהרג בתאונת דרכים. בתוך כך הוא מסתבך בקשרים מיוחדים במינם עם אלמנת ההרוג בעלילה השופעת התפתחויות מפתיעות. סיפור המעשה מתרחש בתל אביב של שנות השמונים. יונה, בדומה מאוד לבלס, יודע לכתוב בכנות ובמורכבות נדירה על יחסי גברים ונשים, בעיקר מצִדו של הגבר הרגיש, הפְלרטטן-הפגיע.

אבל התימה המרכזית של הרומן הזה של יונה עמוקה ואוניברסאלית עוד יותר. וכדי להציג אותה מוטב לפנות לספרות העברית בראשית המאה העשרים ולהיאחז בסיפור "קלונימוס ונעמי" מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי העוסק בגדול באהבה שנִדחית בעבור שיקולים כלכליים ומוסכמות חברתיות. סיפורו של ברדיצ'בסקי נפתח כך ומסביר בצורה הטובה ביותר את התימה של יונה: "לא על מאורע ומזלו של אחד יסופר בזה, כי אם של שניים ושלושה, והם באים איש אחרי אחיו ומשולבים הם איש באחיו. יש חליפות לחיים, אולם הם בלי חידות; היד הכבדה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים".

כלומר ברדיצ'בסקי ויונה הם מסוג הסופרים – להבדיל מעגנון כדוגמה למשל, המפריד בין האל הגדול למשחקיהם הקטנוניים הרכלניים והמרושעים של בני האדם – שתוהים כל הזמן עד כמה אנחנו בוחרים את גורלנו או שמא הוא מוכתב לנו בדרך זו או אחרת מראש. זה מה שמטריד את דניאל, גיבורו של יונה, המעריך ואף מעריץ את עבודתו הספרותית של הסופר היהודי האמריקאי פיליפ רוֹת בכלל וברומן הידוע שלו "הכֶּתֶם האנושי" בפרט, ובזה עוסקת עבודתו האקדמית שאמורה להיכּתב, אך מאותן סיבות של גורל ובחירה לא נכתבת בסופו של דבר.

תפיסת עולמו של רוֹת כסופר ממש שוכבת פרקדן על הרומן הזה של יונה. דניאל מסביר לאביו החולה שראה בו סֶקנד-בֶּסט בכל השנים האלה והעדיף על פניו את איתן הבכור, אלא שהוא מת באופן מצער בתאונה כאשר התנגש, למרבה האירוניה הטרגית, בגמל, את מהות הדבר: "זהו הפרדוקס המובנה: תפיסת הגורל ביצירותיו של פיליפ רות. אנחנו מאמינים שיש לנו חופש לבחור, לבחור את הזהות שלנו, את הערכים שלנו, את בני הזוג שלנו, ההעדפות שלנו, את המקצוע שלנו, אבל זה לא מדויק! אנחנו תמיד פועלים תחת ההשפעה של הסביבה שלנו, של ההורים שלנו, של האחים והאחיות שלנו, של החברים שלנו, וגם בהשפעה שיש לחברה מאיתנו. ואז, כשאנחנו מנסים באמת לבחור, במנותק מכל הדברים האלה, אז אנחנו נדרשים לשלם מחיר יקר מאוד. נושא המחקר שלי עוסק בעניין הזה, בַּפּרדוקס הזה. אני אומר שככל שהמחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור החופש שלנו לבחור גדול יותר, אז החופש שלנו לבחור בעצם קטן יותר. יש לנו חופש בחירה אמיתי רק כשאנחנו לא נדרשים לשלם מחיר גבוה עבור הבחירות שאנחנו עושים".

אם תבדקו את עלילת הספר הזה לכל אורכו תראו שהיא מתאימה ככפפה ליד לתפיסת העולם של גיבורו, דניאל. יש קטסטרופות גדולות דומות הקשורות לבחירות וגורל בפתיחת הרומן ובחלקו האחרון, ובחירות קטנות וגורלות קטנים לכל אורכו, אבל אני לא רוצה לעשות לכם ספּוילרים ורוצה שתיהנו מן הקריאה. וכדי לסבר את האוזן ולהסביר עוד יותר, מתמצת דניאל במקום אחר ברומן של יונה לאשתו וגרושתו לעתיד לבוא, ניצן, את עלילת הרומן המקורית של רוֹת "הכתם האנושי", המדגימה זאת יפה, את זאת אני מוכן להסגיר בפניכם כקוראים פוטנציאליים של הרומן של יונה:

"'אני אספר לך קודם את התוכן של 'הכתם האנושי', את העלילה,' אמר כשחלק עם ניצן את מחשבותיו על אודות נושא מחקרו. בטנה ההריונית כבר נראתה לעין כול, והיא ישבה על הספה ורגליה מתוחות קדימה, מונחות על השולחן נמוך הקומה. 'הגיבור הוא גבר בשנות השישים ששמו קולמן סילק. הוא נולד למשפחה שחורה, אבל עם פיגמנטים של אדם לבן. זה באמת קרה הרבה פעמים,' הגיב בתוקף כשראה את הבעת חוסר האמון שעולה על פניה. 'בכל אופן,' המשיך, 'הוא בחר להציג את עצמו בעיני החברה הסובבת אותו, ואפילו בעיני המשפחה הקרובה שלו, אשתו והילדים שלו, כאדם לבן. הוא בחר, פחות או יותר, להיות בעל זהות של אדם לבן, וגם יהודי,' הוסיף בחיוך. 'הוא הפך למרצה ללימודים קלאסיים באחת האוניברסיטאות בארצות הברית, ואז, באחד השיעורים שלו, הֵעיר איזו הערה סתמית בכיתה, והיו כאלה שטענו, שלא בצדק, שזאת הייתה הערה גזענית כלפי שחורים. הוא נזרק מהאוניברסיטה, אשתו מתה מצער, ובסוף גם מצא את מותו בנסיבות טרגיות, והכול כתוצאה מההערה הסתמית הזאת. יש בסיפור הזה טוויסט, ככה אני חושב, פיתול אירוני. כאילו מישהו למעלה לועג לו. הוא משלם ביוקר על ההתחזות שלו לאדם לבן, על הניסיון שלו לברוח'".

אפשר לומר לסיום כי יונה בדומה לרות כותב על אנשים רגילים עם מחשבות רגילות בשפע פרטים הכרחי המשרת את העלילה, וזאת באופן בלתי רגיל, מדויק וייחודי לו. הוא בדיוק יודע מה הוא רוצה לספר, והרי זאת מלאכת הסופר הטוב. יונה הוא פרופ' מוכּר ורב זכויות לפילוסופיה של החינוך ואיש פוליטי עד לקצות אוזניו ואפילו היה חבר כנסת, אלא שלאורך הרשימה הזאת לא טרחתי להזכיר זאת כלל, כי אני דבֵק במה שפעם אמר לי ידידי, המשורר עמוס אדלהייט, בעצמו איש אקדמיה בכיר כיום, הוא אמר: בספרות, להבדיל ממחקר הספרות, אין פרופסורים, יש רק סופרים טובים וטובים פחות. יונה שייך בהחלט לסופרים הטובים באמת.