ערן צלגוב

פרו(ט)זה, הוצאת פרדס, 2019.

בפתיחת שירו "הנה כך" כותב ערן צלגוב: "במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה אל תחקור/ עזוב, הרפה-/ תן לזה להתעלות מעליך,/ להתרומם כמו בלון אדום" (עמ' 54).

הדברים האלה יפים כמדומה גם לספרו החידתי-משהו "פרו(ט)זה", שכמו אומר לקורא: אל תחקור במופלא, תן לזה להתעלות. וכמו בתרגיל במדיטציה פואטית, שבסופו עשויה לפקוד את המבצע תחושת התעלות, כך אולי גם בסיום הקריאה בספרו של צלגוב, יחוש הקורא תחושת התעלות, או לפחות יצליח להפנים שבאמת איך צורך לחקור ולדרוש במופלא, אלא פשוט להניח למילים להגביה עוף כמו בלון אדום. "והכול יבוא על מקומו בשלום" (54), כפי שכותב צלגוב בסיום השיר.

קודם שהכרתי את שירתו האישית של צלגוב, פגשתי כמה מהתרגומים שעשה לשירים מספרדית ומאנגלית. המפגש עם השירה שהוא עצמו כותב, יצר בתחילה רושם ראשוני של מפגש עם כתב חידה לכאורה לא פתור, שמי שרוצה לפתור אותו חייב להתעמק בשירים. בחלקה, אין זו שירה נגישה לכל קורא, וגם לא כזו שקל לקרוא, אלא כזו שנכתבת מתוך עמקות ואפילו סוג של הגות. זוהי שירה שמתכתבת עם אמירה ומעוררת מחשבה; שירה שמתכתבת עם גדולי המשוררים, וגם עם הכתובים.

התוצאה של ההתכתבות הבין דורית הזו, וגם העל זמנית הזו במקרה של התנ"ך, היא בחלקה פואמות ארוכות היונקות מהמקורות בדרך מאוד ייחודית, תוך שהן מהפכות את משמעות הכתוב בספר הספרים. כך למשל השיר "שמע" שבו כותב צלגוב:

"בני שלי, אלו ימים נוראים
שמע קולי אשר שמע בקולות
שמע קול אברהם ליצחק
ואל תלך בדרכו ההיא…
שמע קולי לא כיצחק לאברהם
שמע קולך הפנימי פנימה" (56).

השורות הללו הן הוכחה לכך שצלגוב הוא לא משורר אמוני, אלא כזה שניזון מהמקורות לתועלת השירה שלו. וכך זה במידה זו או אחרת לאורך כל ספר השירה השלישי מפרי עטו (בנוסף לאסופות מתורגמות). בשיר "חוזרים אל לב", הוא עושה וריאציה נוספת לסיפור העקדה וכותב: "אני הסכין על לב בני/ שבתי הנה/ ואני נושא על הגב/ את האשמה מעכשיו" (30).

בשיר "מבראשית" הוא כותב: "מבראשית אני כמו מבטן הדג, של לצאת, כמו יונה/ מתיבת נגינה של עיוור מלידה" (10). ובשיר "אחד" שמרמז ל'אחד אלוהינו' הוא כותב: "הבית ריק והאלוהים הטוב קם ובורא חושך ובורא/ שקט ובורא כאב ובורא אני" (12).

גם בשירים נוספים עושה צלגוב עיבודים חופשיים לשיר השירים התנכ"י כמו ב"שיר השירים" בעמוד 18, או בשיר "שירת הים", שיר יפה שבו הוא כותב: "והים? הים הוא חופש-/ לא קרע בינך לבינם" (46). זהו שיר שבו צלגוב נוטל חירות לעצמו לעשות עיבוד לגמרי חופשי לרעיונות או שמות מהתנ"ך.

צלגוב מדלג בין שירת קודש לשירת חול, אבל בעצם הכול חול וחול. ב"שיר קדוש" הוא כותב על המשורר היהודי-אמריקני המפורסם אלן גינסברג ומקדיש לו את השיר: "קדוש אתה אלן שלי שלכם שלנו מחכים למנה/ שלך מנה ממך מנא מנא תקל עליי בשיריך/… אנחנו מחכים אולי לאיזה שיר מתוך זקנך אולי/ מבין מסגרות המשקפיים שהיו שלך/… כמו חתול יהודי רעב לתשומת לב/ מצאת קהל/ קדוש יותר רעב יותר למה למי אולי לך משיח/ בן מילים" (41). וכמעט מיד לאחר "שיר קדוש" מגיע תורו של השיר "שירת החול", שנועד כמדומה להפך את היוצרות או להעמיד דברים על דיוקם. "ואין את פה אין אני פה חול פה חול/ ואין קדושה רק נשפך נשפך פה חול" (44).

שלושים שירים בסך הכול נכללים ב"פרו(ט)זה". חלק מהשירים הם פואמות ארוכות הכתובות בשורות מעין פרוזאיות, כמו בפואמה "זרזירים" (עמ' 20-24), המתארת בצורה פואטית את חוויית היומיום תוך שהיא מעניקה לה משמעות. הפואמה משלבת בין סגנונות כתיבה. היא פותחת בשורות שירה קצוצות, ולאחר מכן עוברת לשירה מעין פרוזאית יותר שיש בה גם סוג של דו"ח מצב קיומי.

לצד הפואמות הארוכות אפשר גם לפגוש שירים במבנה קצרצר עד קצר, כמו השיר הנתן זכי היפה אף הוא "האני המתפרק", שנמנה עם העידית שבספר: "האני המתפרק מסך חלקיו/ יוצא לרחוב כביום ההולדת/… והוא בלבד מכל חלקיו/ מסך חלקיו/ לבד הוא/ כל כך/ לבד (45)."

בחלק משירי ספרו השלישי מסביר צלגוב מדוע זכה במספר פרסים ספרותיים על שני ספריו הראשונים, "בחירות" ו"גם החתול", ומדוע הוא נחשב למשורר אנין שנאמר עליו "תשומת לב לקול שיש לו מה לומר". אם כי מחובתי לציין, שלא כל השירים היו טובים בעיניי באותה המידה.