"הבה להבא – כתב עת לספרות עברית עכשווית וניסיונית", גיליון 17 | עורך: עודד כרמלי
מקום לשירה, חורף 2021, 208 עמ'.

כתב העת "הבה להבא" חגג עשור ולכבוד זאת הוציא חוברת מהודרת סיכומית בכריכה קשה. הנה הזדמנות מעולה לבחון את ההישגים של כתב העת ההיפסטרי תל אביבי במהותו ולראות מהו ערכו הקומולטיבי. יש להזכיר כי לצד כתב העת, במיטב המסורת, פועלת הוצאת ספרים קטנה המוציאה את ספרי החבורה עצמה בשם "הבה לאור". אלא מאי, בטרם אעריך כדבעי את הישגיו וכישלונותיו של כתב העת הנ"ל שתי הערות כלליות לסדר היום.

הראשונה מכוונת אל העורך, עודד כרמלי, משורר ראוי בהחלט שבחר במקום להיות משורר להיות עורך והידרדר לטעמי למעין אמרגן ספרותי המצליח לחלוב יפה תקציבים מן המִמסד, אך תתרן ועיוור מבחינת הטעם הספרותי שלו ואינו יודע להבחין כלל בין טוב לרע. כרמלי היה נער שַׁחַץ ולימים הפך ליֵשות ספרותית נפוחה ביותר וצינית שלא לצורך המרבה לטפח ולשבח את היוצרים הסובבים אותו שרובם בינוניים עד גרועים ורק אחדות ואחדים בלבד זורחים באור יקרות.

אבל כרמלי מתעקש כפרד קטנטן כי הקבוצה הספרותית שלו היא משהו גאוני שבגאוניים ושהוא בעצם יורשם הבלעדי של עורכים גדולים באמת בספרות כמו פרופ' גבריאל מוקד שאצלו גדל כמשורר לצד יהודה ויזן ופרופ' מנחם פרי. מה לעשות שכרמלי יכול ללהג דברי שבח על חבורתו עד מחר בבוקר, אין לו כִּשרון העריכה של השניים והחבורה המקומית התל אביבית שלו יכולה להסתובב על אופניים ועל קורקינטים חשמליים סביב דיזנגוף, אלנבי ושינקין שנתיים, זה לא יהפוך משוררת מוקשה ולא מעניינת כמו תמר רפאל ליונה וולך ואת ג'רמי פוגל, המרצה לפילוסופיה שמנסה להתחפש למשורר, למאיר ויזלטיר שכתב שירה תל אביבית בשעתו נדירה באיכותה. החבורה הזאת רחוקה מחבורות "עכשיו" ו"סימן קריאה" של אז בכִשרונותיה הפואטיים והדבר ניכר לכל אוהב ספרות.

ההערה השנייה מכוונת אל כהן החבורה, המשורר הוותיק והמוגבל יואב עזרא, מי שכרמלי באיוולתו העריכתית העלה לגאון יצירתי ולקדוש מעונה שהמִמסד הספרותי האטום לא הבחין בו. קשקשת שכזאת לא נראתה בספרות הישראלית שנים רבות. איך אפשר לכבוש את מרכז הבמה הספרותית עם שירֵי שורה מתחכמים, מוזרים ולמען האמת לרוב לא מעניינים כמו "פספוס": "כל אלה שמתו פספסו את הכיף של המעליות" ועוד מיני שנינויות בגרוש. אכן פספוס של כרמלי, שכותב בטון מתחטֵא ומתנצל בפתיח לחוברת כי בחר בשם לא כל כך מוצלח לכתב העת שלו. זה נכון, והכול נובע מן היומרנות הגֵיוותָנית והרצון להיות מקורי באופן מזיע ומתחכם עד שרואים את הכתמים העגולים תחת לזרועות החולצה על אף השרשר הנאֶה במפתח החזֶה.

יואב עזרא הוא משורר אקסטטי אסוציאטיבי הגון לכל היותר ופעמים רבות אוּבֶּר חוּכֶם. אין שום סיבה פואטית להבדילו ולהאדירו. הוא התחיל את הקריירה השירית שלו בכתב העת "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד כמשורר די שולי בחבורה וניסה נואשות להתקרב אל רבו בַּטיש תוך שהוא מֵזיז את כיסאו בשולחן בית הקפה כדי לשפר עמדות בכתב העת ולהתקרב למוקד. זה לא כל כך עזר כי הכִּשרון השירי השפתי במקרה זה מוגבל ביותר. רק בחבורת כרמלי ושות', שבה ההתחכמויות הציניות המילוליות והטיפוגרפיה הכביכול מקורית שלטת על חשבון איכויות טקסטואליות אובייקטיביות, יכול אחרון משוררי "עכשיו" להפוך לראש וראשון למשוררי "הבה להבא".

את תפיסת הספרות החולה של "הבה להבא" אנו חבים למשורר ותיק שכבר לא מצוי בינינו ומת ממחלת האיידס. כוונתי היא כמובן לחזי לסקלי – משורר שנות השמונים הבולט שהדֶקדֶנס והשיעמום הפואטי והזלזול במושא הספרות וגם בחיים עומדים בליבת שירתו עם כל כשרונו. לסקלי מת הרבה לפני שהחבורה הזאת נוסדה ובכל זאת אלה הם נכדיו האזוטריים האורבּניים והפואטיים. אני עוד זוכר את כרמלי קורא משיריו, שכמה מהם היו ממש טובים, בערב ספרות בשכונת פלורנטין בתחילת דרכו, הרבה לפני שהפך לפסבדו-עורך גדול ועד כמה הזכיר לי את לסקלי לא רק בתוכן השירים אלא גם בטון הקריאה ואפילו בעמידה על הבמה.

וכעת אחרי שאמרנו מילים לא קלות על אותה חבורה ספרותית מן הראוי לעשות מה שמבקר ספרות נמנע מלעשות בדרך כלל מחשש לשטחיות, והוא לתת ציונים לכל יוצרת ויוצר בחבורה שקראתי דבר-מה משלו או משלה. בגלל הרצון של כרמלי לנפח את נשות החבורה ואנשיה לממדים גיגנטיים ולא פרופורציוניים, מן הראוי לעשות זאת. הנה הערכה על תשעה יוצרים מתוך חוברת המבחר, ללא משוא פנים ועל פי סדר הופעתם בחוברת, המשלימים מניין לניפוחו הלא מוצדק בעליל של יואב עזרא. לא אלאה. שתיים שלוש פסקאות על כל אחת ואחד. אלה שמות…

תמר רפאל: משוררת שחבורת "הבה להבא" מנסה נואשות לקדם אך ללא הצלחה יתרה. מוקשת לשון בבסיסה שלא לצורך וללא הצדקה. דווקא כאשר עושים מבחר מתוך הדברים שלה שהוצאו מתוך החוברות והופיעו אף בספר הביכורים הלא מספיק טוב "שירֵי נסיגה" (הבה לאור, 2021), השירים אכן מצויים בנסיגה מתמדת פואטית, היא נחשפת כולה בערייתה.

לעתים רבות שיריה מתחילים בשורות קסומות ומידרדרים אל המֶלֶל-בֶּלֶל הבלתי מובן בעליל רק כדי להיות מקורית ולהראות לנו עד כמה היא משוררת. כך קורה למשל בשיר "לדברים יפים", שבו לטענת כרמלי, העורך שגיא-הכוח, היא מדברת בקול קולקטיבי חזק ולא בשירת האני האוטוביוגרפי היחיד ומספרת לנו באופן מוקשה ולא חכם על מסע שלה שגרתי ולא מעניין במיוחד אל המזרח הרחוק כבחורה צעירה. ואני שואל עצמי לשם מה כל ההתחכמות הרטורית הקצת אינפנטילית הזאת, רק מפני שאת מבקשת שנקרא לך משוררת?

ואכן הטקסט היותר חזק של רפאל בחוברת המבחר המופיע גם בספרה נקרא "הפואמה האינפנטילית". לא חסר גם בו בטנים רכות ושורות חלשות בשל אורכו, אבל מבחינה קונספטואלית הוא עומד יפה. הבה אצטט כמה שורות מתוך הפואמה לטעמכם ולהתרשמותכם, העוסקת בהוריה, בלידתה ובשנותיה הראשונות של המשוררת ומחולקת מִספָּרית מ-1-, טרום לידת המשוררת, ועד 6, לא בהכרח גיל שש אלא לשישה חלקי שיר. הנה שיר מספר 0:

"למה היא צִמצמה לו סמכויות אבּהיות לאפס? / לא עמדה לה בחזה משטרה / הוא לא נשא נשק. אבל גרו רחוק מאוד מהמרכז / החברים שלו שיעממו אותה / היא ראתה אותו מחזיק בקבוק קפוא בלילה הראשון / היא שמעה אותו מרגיע בידיו גור כישלון / כדור של כישלון בשתי ידיו סומֵר ואז נרגע / כשהוא אומר לו / אתה דֶּבּיל, אתה אידיוט, בצליל כזה של רוך של / מתיקות הוא מערסל כל הלילות / משאיר לכלוך בַּמכונה עומד ברגליים יחפות / צונֵן חזק ואז הולך לעבודה / לכן כשהילדה נולדה היא צִמצמה לו את הסמכויות."

ג'רמי פוגל: הוא מרצה לפילוסופיה חביב, אך שיריו המתחכמים והלא מרגשים עושים שימוש יֶתֶר משמים בטאוטולוגיה, מונח הלקוח מתחום הפילוסופיה בכלל והלוגיקה בפרט והושאל אל עולם הבלשנות, שבו משפט הוא אמת בכל עולם אפשרי על ידי זיהוי מוחלט בין הנושא לנשוא, או נושא ומושא זהה כשבאמצע הפועל השונה אמור להפתיע את הקורא. מי שכתב שירה מופלאה שכזאת הוא הסופר פטר הנדקה לפני שנים, הרבה לפני שפוגל חשב בכלל לכתוב שירה והיא אף פורסמה בעברית בכתב העת המיתולגי "סימן קריאה". אבל פוגל מתעקש להישאר באופן לא טוב שם עם משפטים כמו "רחובות תל אביב מזכירים לי את תל אביב / אלנבי מזכיר לי את אלנבי / יהודה הלוי מזכיר לי את יהודה הלוי / גאולה את גאולה". ולי השירים שלו מזכירים עד כמה אני סבור שהוא אינו משורר. אבל "הבה להבא" מתעקשים עליו ואף הוציאו לו ספר הקרוי "תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות" (הבה לאור, 2019).

לא יעזרו לעודד כרמלי, הטווס הדחפן, כתבֵי ההגנה שהוא מפרסם מדי פעם בשם משורריו תוך נאצה כלפי מבקרים כנים שכמותי, אשר בהם הוא מגייס שמות משוררים קדומים מן המזרח הרחוק כדי להצדיק את השירה העמוקה ומלאת החוכמה הכביכול לא מובנת של פוגל, כי גם קטעי הפרוזה ההגותיים הפילוסופיים שלו על כך שהיינו קופים ונהפוך ברבות השנים למדוזות, למשל, משהו פלואידי שכזה, בהיותו משורר תל אביבי של ים, הם מתחכמים ומאולצים למדי. הקיצור, רוצים לקרוא פוגל טוב? תדבקו בשירתו האקספרסיוניסטית של דוד פוגל. טוב להישאר לפני השער האפֵל במקרה זה מאשר לגלוש על גלשן בחופי תל אביב.

עמנואל יצחק לוי: שונים הדברים באשר למשורר הצעיר הזה. כאן מדובר בכישרון מוכח של ממש, אשר פרסם כבר ספר מעניין בשם "השמש שרה למלכיור" (הבה לאור, 2020). אצל יצחק לוי יש איזה שילוב בלתי מתפשר בין השירה הצינית והחדה של חנוך לוין מחד גיסא כסבא פואטי, וניסיון להתחבר לשירה אמונית כנה דרך האכזבה מן האהבה מאידך גיסא וזה בהחלט מקורי. הנה אחד השירים המוצלחים שלו המופיעים במבחר "הַתַּחַשׁ":

"כל אחד יש לו תפקיד בעולם הזה / מלבד התחש. / התחש אין לו תפקיד בעולם הזה. / הוא – כל תפקידו להיות בְּתפקיד. // באיי אַנְדָּמָן היה חוק שאסור לאכול תחש / למה חוקקו? / כי אף אחד לא אכל תחש בלאו הכי, ורצו שתהיה סיבה. // נשאל אותו, אולי יש לו תפקיד בעולם הבא. / תחש, יש לך תפקיד בעולם הבא? / התחש עונֶה: מייד אני בא! // מהי תורה? / היה אחד בלי תפקיד, עשו לו תפקיד. / מהי אהבה? / היו שניים בלי תפקיד, עשו להם תפקיד. / מהו שברון לב? / היו שלושה בלי תפקיד, עשו להם תפקיד. / מהו עולם הבא? / היה שום דבר והפכו אותו לתחש. // מעשה בתחש שהלך לבית הכנסת. // שאלוּהוּ: תחש, מה לך ולבית הכנסת? / ענה: מודֶה אני לאלוהים שלא נתן לי אושר. / שאלוּהוּ: תחש, איזו תודה היא זו? / ענה: שאז היו מחוקקים שחייב אני להיות מאושר."

גל עזרן: זאת משוררת רטורית מעניינת בעיקר בשיריה הארוכים הבנויים על תבנית החזרה ואליטרציות, שהספיקה כבר להוציא ספר ביכורים בשם המסקרן "זה ואתם" (ספרי עתון77, 2018). הנה מקטע מתוך השיר "הַמְתֵּן": "ולא הופעתָּ פֶּתַח, ולא הופעתָּ דלת / ולא הִפְתַחְתָּ דלת כי לא הפתעתָּ פֶּתַח / ולא הפסעתָּ דלת, ולא ספנתָּ סף / ולא הבטחתָּ פֶּתַח כי לא חיכּכתי דלת / ולא נכחתָּ דלת ולא הפכתָּ פֶּתַח / ולא מָגַעְתָּ דלת ולא הִתְחַלְּמוּ צירֶיהָ / וצר היה בַּחדר ולא הבלעתָּ פֶּתַח / לא הבלחתָּ דלת ולא חוכֵך הַפֶּתַח / ולא נָדַמָּה הדלת סבבה פרצה הדלת / ולא חָפְצָה בְּךָ / התרוממה חלל התחלמה פרעה ולא פתחה בְּךָ / ולא הופעתָּ דלת. ולא הפכתָּ פֶּתַח…". שיר בעל אוצר מילים מומצא מתוך נגזרות העברית ותחביר אישי שבורים וטובים.

שני פוקר: אין ספק כי שני פוקר, הבולטת לאחרונה בביקורות שירה מושחזות בעיתון "הארץ", היא האס של חבורת "הבה להבא". מצטער, הייתי חייב לעצמי את משחק המילים הזה מהשדה הסמנטי של עולם הקלפים. היא ערכה בעבר עם כרמלי את טרילוגיית המחזות של יונה וולך "אנדרטה של צרעת", היא דעתנית ושירתה מקורית ומעניינת. הייתי מציין לטובה למשל את השיר הפותח את הרצף שלה בחוברת המבחר "תמונה" הנוגע באמהּ של המשוררת, אבל גם את השירים הבאים שחלקם עוסקים במורכבות של יחסים לסבּו-ארוטיים. הנה "תמונה".

"בחסד טכנולוגי נלכדה האטמוספֶרה בגָוֶון חלבי / שם אני ניצבת, מנקודת המבט, מעט לפני זו שעִמי, / אנחנו יושבות באגם הקפוא, בזנבו של זמני, / ומוגבלות התמונה מתקשה על בּשרי: אין די עומק // ללכת אחורה, / ובשיר אחד קשֶׁה לתפור כמה סוגֵי אני / ואני (זו הפועֶמֶת) , מוטב שאומַר בקיצור: / אימא ובת שטות בסירה בצורה של ברבור."

נמרוד ברקו וספּיר יוֹנָס: השניים, על אף היותם משוררים צעירים מוכשרים ביותר, לא ממש גדלו ב"הבה להבא" אלא הצטרפו אל החבורה ומפרסמים בקביעות בכתב העת. נמרוד ברקו פרסם את שיריו הראשונים בכתב העת "הו!" בעריכת המשורר והמתרגם דורי מנור ופה ושם גם בכתבי עת ותיקים כמו "מאזנים", ביטאון אגודת הסופרים. הוא משורר מקורי בעל שורות ארגמן מפתיעות ושפה גבוהה שחסרה בשירה העכשווית, אבל ככל שהשיר מתארך הוא צריך להיזהר מהיות אידיוסינקרטי יתר על המידה ולגלוש למנייריזם סתום.

המקף והקו המפריד הם אמצעים אמנותיים פואטיים דומיננטיים אצלו. כך הוא יוצר את ייחודו. פעם בורא מילים ומושגים אישיים במיני תחדישים (נאולוגיזמים) ופעם מפריד את המילים באופן מפתיע. נראה כי בשיריו הוא מתאמץ ביותר להגיע אל הרוחני ועד לכוכבים הרחוקים ולבריאת עולמות ויקומים ראשוניים מקבילים הוא מבקש להגיע תוך פחד תמידי מן הטפל שביומיום וממה שנראה לו גופני ומכני יתר על המידה וכמובן ארצי, בן חלוף ואנושי.

הנה שורות סיום חזקות שלו מתוך שיר ארוך ששמו קר מעט ויומרני הרבה: "לקראת היררכיה של ספרות אנטי-הומָנית": "לקראת היררכיה של ספרות אנטי-הומָנית / כָּרֵת / על מצולות-כל-העיניים בבית-תפיסת-הגלמים; הפטיר: // שלא נתקדֵש בראייה / שלא נתקדֵש בעֵדים-של-אינסוף / שֶׁיֵּשׁוּתיים-אור בתולעים-של-אור / שֶׁיֵּשׁוּתיים-קניין בגפיים-של-אור / שֶׁיֵּשׁוּתיים-עֵד בתצפית-כל-עֵד שהוא / בשלהי-העֵד שהוא / בשלהי-כל-עֵד / שמחוץ לו שפה טרוּטה: מבחילה כמו יחסי מין, / כמעט אנושית."

ספּיר יוֹנס היא כישרון שירי ודאי. היא החלה את צעדיה הפואטיים תחת כנפי בית הספר לאמנויות המילה מטעם מקום לשירה בירושלים בניהולם של המשוררים וחוקרי הספרות ד"ר גלעד מאירי ונועה שקרג'י ואף פרסמה שם ספר מוצלח בשם הייחודי והמקורי "אָלוּ אִינְדִּיגוֹ". שירת יוֹנָס היא שירה חידתית ומוקשה. נראה כי היא מאמינה בכוח המאגי של המילה. אלה שירים אסוציאטיביים בעלי שורות ארוכות ומורכבות, לעִתים סתומות אך קסומות.

יש אצלה בְּשירים ניסיון להגיע לידי אינטימיות באופן וגטאטיבי, צמחי, פלואידי מבחינה מגדרית. זהו עולם אגדתי קסום שבו הכול קשור לכול מבחינה אורגנית ואיברים, בעיקר ידיים וזרועות, אבל לא רק, משתרגים זה בזה, כמו בסרט "אוואטר" למשל, או הרומנים הנהדרים של אורסולה לה גווין: "העולם כְּיַעַר" ו"צד שמאל של החושך". אחד יפה ומופשט משלה המצוי במבחר וקרוי "אחווה" מובא בנוסח ערוך ואחר בספר שלה. הנה הנוסח בחוברת המבחר ומייד לאחריו הנוסח הערוך בידי נועה שקרג'י המופיע בספר. אתם תחליטו איזה נוסח טוב יותר:

"מקורֵנו בתא הזה, בזרימתן של האגדות החבויות במים. / את כל המִזרָקות יש לצבוע אדום, / מרבית הוורדים נצבעו לאלתר. / כדי שיתקיים האדום אנו חייבים בבעירה / השובל מתפרץ ומתאמץ כדי לחיות, הרעננות יכולה להתל. / יד מגששת את קַו המתאר של חברתהּ. / הוספת כינוי גוף או פנייה מסגירה את הדובֵר. / אלו רק הכּלניות, לא די לַכּלניות, / יש להקדיש לַכּלניות יותר מרגע אחד בכל יום, / אחרת ניפול לחלום; / ובו טקסט, רוח וצֵל, כל אלה רק נישאים ממקום למקום. / ריפוי הפצע מוכרח בהשארת צלקת. אל לנו לאבד את הזיכרון שאגרנו. / ומייחלים לפריחתו. מפוצצים את התרמיל / כדי להתפזר ברוח ולהסתיים כגלגל, / איננו יכולים למות. / איננו יכולים למות / מבלי לאחוז ידיים, / כל מה שאיגַמנו וצברנו / ורוצה להמשיך לזרום, / להיות לצֶבֶר / יֻזרק בעדנה לנימֵי כנפיים / של צֶבֶר אחֵר."

"מקורֵנו בזרימתן של האגדות החבויות בַּמים, השֹׁבֶל מתפרץ וּמתאמץ לחיות ובינתיים / המִזרָקות זורקות אדום. רעננוּת המים יכולה לְהַתֵּל. הוורדים נצבעים רק כדי לנבול ולהנֵץ / כַּכַּלָּנִיּוֹת. האדום מכריח את היד לגשש אֶת קו המִתאר של חברתהּ. / חָרָבַת הגוף מסגירה את הדובֵר, זיכרון נאגר בתרמיל שמישהו / מייחל לפריחתו. התרמיל מתפוצץ / מגרגריו ומתפזר ברוח, מסתיים כגלגל. הוא אינו יכול למות. הוא אינו יכול למות / מבלי להותיר את מה שרוצה להיות לְצֶבֶר, מֻזרק בעֶדנה אל נימֵי כנפיים / שָׂפוּן בזרימתן של האגדות החבויות בַּמים."

מישל פלצ'יק: לא מפילה אותי בצ'יק בשיריה. הייתי חייב לעצמי גם כאן את משחק המילים הזה. לצערי השירים סובלים מאיזו יַרקות ראשונית וחוסר מיקוד, אבל יש לי סבלנות ואני עדיין ממתין להבשלתה כמשוררת. השורות כביכול מורכבות, אבל סובלות מנאיביות כוללנית ולא משכנעת. הנה שיר על פגיעות אישית של הדוברת, קצר ותמציתי, אבל אינו מתעגן כלל מבחינת עולם הדימויים ומכזיב: "תקרית עור החלב / שנשפך לי / והכול החליק לי / בין / העצמות / לא יָרדו דמעות בעֶצֶם / חֻללתי / לא נראיתי כיס אוויר / רק כוס ריקה / שלא תעצום לאף ילד את העיניים". היא מרבה להשתמש בדימויים גדולים מעולם התרבות כמו אופליה, אליוט, אטלנטיס, אבל למרות המאמץ הרב למקוריות הם לא מתעגנים בדרך כלל למשהו מקורי ומעניין בתוך השיר ושוב, אולי זאת הבוסריות הפואטית. הנה עוד שורות אחדות מתוך שיר ללא שם: "אתה תמשיך לטעון כי השתגעתי / כי דעתי יצאה מכלל שימוש / נָאות, אך יקיר, אטלנטיס אכן / קיימת וזה ידוע / מעֵבר למוּדע…" וכן הלאה, אטלנטיס כמטפורה וממשות היא עסק שחוק לחלוטין בספרות, אך אֹמַר בהתנשאות כי גילה עוד צעיר וליבי עודנו רחב.

עומרי דנינו: לעומתה משורר זה, שהוציא את ספרו "כל היקר שומט" (הבה לאור, 2022) לא מכבר, הוא יוצר צעיר מעניין ומבטיח, ומסקרן לאן יתפתח על רקע העובדה שמדובר גם באמן פלסטי עכשווי. יש לו שפה אישית פרטית מתעגנת, גם כשהוא ממציא מילים וממציא פעלים. אצלו הקורא יכול למשמע את השיר ואינו מתעייף בדרך. מסייעים לכך חומרים הצצים ועולים מתוך השפה הפרטית והסמלים בשדות הסמנטיים: הומוסקסואליות, אימא, אבא, ילדוּת לא קלה הצופנת סוד, מצב של אסון ודיון במוות. עוד יש אצלו יסוד דק מן הדק של סימטריוּת רליגיוזית בחיפוש מענה במה שמעֵבר. הנה שיר קצרצר ויפה ללא שם: "כל שרציתי / אינני // ולא רציתי / הִנֶּנִּי // ובין שרציתי לבין לא / בין אינני לְבין הִנֶּנִּי // עֲנֵנִי". ה"ענני" הזה מכיל לא רק בקשת תשובה, אלא גם יסוד של עינוי.

בחוברת המבחר מתפרסם גם יוצר פרוזה כמו אמוץ גלעדי, המפרסם כאן קטעים חווייתיים קצרים וכרמלי טוען בתוקף בדברי הפתיחה למבחר כי אלה הם בנוסח קפקא ובּקט, אבל לא מצאתי עוצמה פואטית סיפורית בפרגמנטים הללו. אני מאחל לחבורה הזאת ש"הבה להבא" תפרסם טקסטים טובים יותר, אם כי המאזן אינו רע כשלעצמו. אולי זה יקרה בעשור השני לכתב העת.