"איש ללא בית" | ליאת לידה-סנדומיר
פרדס, 2015, 334 עמ'.

סבו של הצייר הישראלי זוהר היה בזונדר קומנדו, ואילו אמה של קלאודי הגרמנייה בהיטלר יוגנד. בגלל טראומות העבר של שניהם, האמין זוהר שמגיעים להם הטריפים הכי טובים. הטריפים העניקו לו השראה לבנות בבית אמנים בברלין מיצג אמנותי של הדמיה של תא גזים המבוסס על הסברים שקיבל מסבו, ובתא הגזים הזה הוא נהג להתקלח בעצמו.

"איש ללא בית" הוא רומן פוסט-שואה המוהל בין עבר להווה, בין אושוויץ של פעם לברלין של היום – רומן הכולל סיפור של רצח, התאבדות, היעלמות, הסתרות וחיפוש, שבו מעורבים ניאו-נאצים ואנשי אס.אס. לשעבר, קורבנותיהם ואהובותיהם, צאצאי ניצולים ומשתפי פעולה.

זוהר וקלאודי הן דמויות משנה המניעות את העלילה. הגיבורה הראשית היא ליבי, רקדנית ישראלית ילידת גרמניה, המנסה להתכחש לעובדה שאביה היה למעשה משתף פעולה עם הנאצים. מדובר במסע חיפוש כפול המתרחש בכמה צירי זמן: גור, צעיר ישראלי מגיע לגרמניה בלי ידיעת השפה כדי לחפש אחר זוהר, חברו שנעלם. בברלין הוא פוגש באקראי את ליבי, שנמצאת בצומת דרכים בחייה (היא לא התקבלה ללהקת ריקוד ידועה),  ומגייס אותה להצטרף ל"משלחת החיפוש" שלו.

מדובר למעשה במשוואה עם שני נעלמים: גור מנסה לגלות מדוע זוהר נעלם ולאן ("הוא לא נעלם סתם… הוא מתחבא ממשהו", עמ' 13) ואילו ליבי נוסעת כמעט בעל כורחה לדיסלדורף, עיר הולדתה, "למקום בו אבא שלי, שאיני יודעת עליו דבר, השאיר מעצמו משהו ונעלם" (17). אבל בעוד גור הופך אבן על אבן כדי לגלות את הנעלם שלו, לליבי כמדומה נוח יותר להמשיך בחייה בלי לפתור את הנעלם שלה, בלי לפשפש בעבר ולחקור במופלא ממנה, והיא נמנעת בתחילה מלקרוא את חבילת המכתבים שהשאיר לה האב בביתו לשעבר. הטלטלה שעוברת ליבי גורמת לה לפרוש מהריקוד. "הריקוד תבע ממני הכול, התעסקתי רק בו והוא עזר לי להסתיר מעצמי דברים" (320). אבל בלי הריקוד היא מרגישה "חצי מתה".

החיפוש של השניים אחרי נעדר ישראלי הזכיר לי במשהו את "נוילנד", הרומן של אשכול נבו על צעיר ישראלי היוצא לחפש אחר אביו הנעדר בדרום אמריקה ופוגש צעירה ישראלית העוזרת לו בחיפושיו ובין השניים מתפתח רומן. עיקרון דומה פועל גם כאן, בהבדל אחד, שהחיפוש מתקיים בגרמניה.

עבר והווה משכפלים את עצמם לדעת. בשני מישורי העלילה מצטלבים סיפורי אהבה-קנאה-שנאה. בצרור המכתבים שהשאיר לה אביה, קוראת ליבי על משולש מן העבר שכולל את אביה, אהובתו הנאצית ואמה. משולש דומה הכולל את גור, את חברתה אנקה ואותה, מתרחש למעשה מתחת לאפה. זהו סיפור בגידה בין-דורי, שהנוסחה שלו כוללת גבר אחד ושתי נשים. בעבר, גיבור המשולש הוא יוזף, אביה של ליבי, הנשוי ליהודייה אבל מחוזר כל חייו על ידי אשת נאצי, ובהווה, זהו גור, המאוהב לכאורה בליבי, אבל מחוזר על ידי חברתה הטובה אנקה, הרקדנית הגרמנייה שלוחת הרסן.

בהדרגה, מצטרפים לעלילה אלמנטים בלשיים נוספים. הם קשורים לא רק לפרשת הרצח-התאבדות של חברתו של זוהר אלא להופעתה העלומה של בתו הלא חוקית של יוזף, זו שנולדה לו מן הקשר עם הנאצית לשעבר. הצל מהעבר ירדוף את הבת החוקית ליבי וירקח סצנות בעלות אלמנטים בלשיים-פליליים, הכוללים פרשת גניבה מכספת של סיכה יקרה בשם "הנסיכה", שהאב יוזף השאיר כירושה לבתו ליבי והבת הלא חוקית חשקה בה לעצמה.

יותר מכול, זהו רומן העוסק בתסביכי שואה לא פתורים, ובשאלה עד כמה בני משפחותיהם של יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים העדיפו לחיות באי ידיעה. כשגור חוקר את ליבי האם אביה היה משתף פעולה, היא צורחת עליו: "אני יודעת מי היה אבא בשבילי… וזה מספיק!" (83). גור התובעני לא מרפה ממנה, והוא מדרבן אותה לחקור את עברו של אביה סוחר התכשיטים והיהלומים. "בן אדם אחרי השואה," הוא מאתגר אותה, "מאין היו לו כל כך הרבה תכשיטים?" ליבי משיבה: "אבא לא דיבר איתי על זה. הבית שלנו היה אילם", וגור עוקץ: "אבל את לא חירשת" (201). בסתר ליבה, סבורה ליבי ש"הכול שקרים- מה שסיפרו ומה שלא סיפרו" (179).

כשפרשת היעלמו של זוהר מתפענחת לבסוף (לטעמי, פרשה זו מסתיימת באנטי-קליימקס מסוים), מתפנה סוף-סוף ליבי לשאול את עצמה "איזה מין אדם היה אבא?" (206). היא יוצאת למסע החיפוש שלה בעקבות המכתבים שהשאיר לה אביה ומכתבים נוספים. היא מגלה שאביה הנער היה אסיר במחנה ריכוז שהשתעבד לאיש אס.אס., סרסור זהב נאצי. זה הציל זמנית את חייו כל עוד הוא גנב למענו זהב ותכשיטים וליטש למענו יהלומים בלילות. במקביל, אשתו של איש האס.אס התאהבה אהבה חולנית ביהודי המוזלמני והמשיכה באובססיה שלה גם לאחר השואה ואף ילדה לו בת. בתגובה, איש הא.אס. לשעבר ניסה להתנכל שוב ושוב ליוזף שהפך את המקצוע שרכש במחנה הריכוז למקצוע לחיים – איש עסקים בתחום היהלומים.

המכתבים מרפטים בהדרגה את עצביה של ליבי. עבר הופך להווה, הווה לעבר, בליל של מחשבות תועות וניסיונות להבין שמסתיימים לעיתים רק ברמז. ליבי דמות מסוכסכת עם עצמה, עם עברה (גרמנייה בישראל וישראלית בגרמנייה), ועם העובדה שבדומה לאביה יש ואין לה בית משלה והיא חשה עקורה בכל מקום. אולי משום שהיא לא מצליחה להתמודד באמת עם העבר.

"איש ללא בית" הוא יהלום לא לגמרי מלוטש. הרומן מכיל לא מעט נגיעות פרוזה יפות ומשפטים מלוטשים, אך לעיתים הרגשתי שחסר במבנה וגם בסגנון עוד ליטוש אחד קטן במלטשה הספרותית. ליאת לידה-סנדומיר מניעה ברומן הביכורים שלה את העלילה קדימה ואחורה ובדרך כלל התוצאה מוצלחת, אך לעיתים נוצרים שיירים של חזרות מיותרות או עמימות בלתי פתורה בתיאורים. החלק המעניין יותר ברומן הוא החיפוש של ליבי אחר עברה, ושלב הגילוי, שכבה אחר שכבה, של זכרו המתעתע של אביה. גם הסצנות הקשורות בריקוד טובות. מאידך, הסיפור הכמו-בלשי של ההתחקות אחר זוהר, סיפור המרדף אחרי הניאו-נאצים והנאצים, סיפור הקשר בין ליבי לגור וכן סיפור החיים במושבת האמנים, המהווים חומרי מילוי לעלילה המרכזית, מעניינים אף הם אם כי לא באותה המידה והיה אפשר אולי לנפות חלק מהם.