close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ספרות עכשיו - Post Image
    • ספרות עכשיו
    • ירון אביטוב
    • התפרסם ב - 16.06.18

    בעבר הרחוק, מועד הפרסום של הגיליונות החדשים של כתבי העת “סימן קריאה” ו”עכשיו”, הוותיק ממנו, היה יום חג לחובבי הספרות. “סימן קריאה” כבר גווע מזמן, ואילו “עכשיו”, שגבריאל מוקד הוא העורך הניצחי שלו, למרות כל הקשיים בדרך, עדיין חי ובועט ואף חוגג שישים שנה, וזוהי ללא ספק תופעת טבע ספרותית. בימים אלה, רואה אור גיליון חגיגי שלו במהדורה מיוחדת וזוהי הזדמנות לבחון האם הוא משמר את איכויותיו מן העבר או שמא נס ליחו.

    נתחיל מהשורה האחרונה: מדובר בחוברת עשירה בהחלט. רשימת המשתתפים של “עכשיו” החדש (חבל שלא מצוין מספר הגיליון), הכוללת ותיקים, ותיקים פחות וצעירים, מלמדת ש”עכשיו” הוא עדיין עכשווי מאוד וצריך לאחל לעורכו בן השמונים וחמש, גבריאל מוקד, שימשיך לערוך אותו עוד שנים רבות.

    לפני שארחיב בנושא החוברת, מחובתי להרחיב על אביה מולידה והאיש שמזוהה איתה יותר מכול – גבריאל מוקד, האיש והוואריאציה, שהפך במרוצת השנים לאחד העורכים והמבקרים החשובים והמיוחדים בתולדות הספרות העברית לדורותיה והעובדה שדבקה בו, לצורך ושלא לצורך, תדמית מעט שנויה במחלוקת אינה מקטינה כלל וכלל את תרומתו הגדולה בשדות הספרות מאז סוף שנות החמישים (!).  מוקד חבר בשעתו לברוך חפץ והוציא יחד עימו את “עכשיו”, כתב העת המשפיע ביותר בספרות העברית בשנות ה-60 וה-70. ב”עכשיו” התגלו, או זכו לעידוד, בראשית דרכם טובי היוצרים העבריים בעת החדשה של מה שכונה אז “דור המדינה” – בהם יהודה עמיחי, ששיר שלו מכרכים קודמים פותח את החוברת, דוד אבידן, שתרגומים שלו מופיעים כאן, אהרון אפלפלד, וכן סופרים ומשוררים נוספים ממיטב הפנתיאון של הספרות העברית: א.ב. יהושע, שפרקים מרומן חדש שלו רואים כאן אור, עמוס עוז, יצחק אורפז, שזוכה כאן למאמר ניתוחי חשוב, דליה רביקוביץ’, ישראל פנקס, מאיר ויזלטיר, יונה וולך, יאיר הורוביץ, אהרון שבתאי, אריה סיוון, רוני סומק, מאיה בז’רנו, דוד שיץ ורבים נוספים. ב”עכשיו” גם התפרסם מאמר הביקורת הידוע ביותר בתולדות הספרות העברית, שבו קטל נתן זך את נתן אלתרמן.

    גבריאל מוקד, עורך “עכשיו”: אמירה, לא מיסחור

    מוקד, עורך בעל טעם מובהק, ידע על איזה יוצרים להמר והתמחה בגילוי כישרונות ובעידודם עד להבשלתם הספרותית. או-אז, עורכים אחרים מיהרו לאמצם ולהפכם ל”שלהם”, תוך שהם מנסים לעיתים להשכיח את תרומתו של מוקד לגילויים. בתחום גילוי הכישרונות, הגיע מוקד להישגים ודאיים אף יותר מאהרון אמיר המנוח, עורך כתב העת “קשת”, וגם יותר ממנחם פרי, שהפך ליריבו הגדול, כשהקים את כתב עת המתחרה “סימן קריאה”. אך בעוד פרי ידע להתברג למרכז הבמה הספרותית והתחבר עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוקד נדחק לשוליים, השפעתו נחלשה עם השנים, אם-כי לא פגה כליל. גם כתב העת שלו, “עכשיו”, שיצא בשעתו בצורה סדירה, וכל חוברת שלו היתה עילה לחגיגה של ספרות ותרבות, ביקורת ופולמוס, דעך מעט עם השנים מסיבות תקציביות ואחרות והחל לצאת רק לפרקים. ובינתיים, קמו כתבי עת חדשים, שתבעו את תשומת לבם של הקוראים, ומדף כתבי העת הפך לצפוף יותר. יצוין, ש”עכשיו” הוא הירחון השני הכי ותיק בארץ אחרי “מאזניים” של אגודת הסופרים, שזוכה, ככל הידוע, לתקציב ציבורי בעוד ש”עכשיו” מתקשה לשרוד.

    אחת הסיבות לדחיקתו המסוימת של “עכשיו”, היא אולי אופיו הפולמוסאי של “איש החרב” מוקד, שהעמיד לעצמו לא מעט יריבים בביצה הספרותית. מוקד חובב הפולמוסים פרסם במרוצת השנים מאמרי ביקורת מושחזים במדורו “דג הדיו”, שראוי יותר לכנותו בשם “אקדח הדיו”. במאמרים אלה, שם מוקד ללעג ולקלס סופרים ועורכים, שלהם הדביק כינוי גנאי. את מנחם פרי, למשל, הוא כינה “עיוור טקסטים” או “הקוקייה המטילה ביציה בקיני אחרים”, את דן מירון “מלפפון-ים”, ועורכים אחרים הוא כינה “פקיד זוטר ואלמוני”, “נחש מסדרונות”, “גרפומן”, “אלוף אומרי ההן”,  ועוד. כך הסתכסך מוקד עם מוסדות ספרות, שסירבו להקציב תמיכה לכתבי העת שלו (“עכשיו”  ו”תל אביב ריביו”) ועם משוררים וסופרים ידועים, ביניהם כאלה שנחשבו למקורביו, שאותם כינה “סופר חצי-חזק” או “משורר חצי-חזק” ועורר את חמתם.

    את קריאת החוברת פתחתי בקריאת מדורו הידוע של מוקד, “דג הדיו”, שהטרים ואף השפיע, להערכתי, במידה זו אחרת על כתיבתם המושחזת של מבקרים שחיקו אותו בהמשך כמו אמנון נבות ויוחנן רשת (יורם ברונובסקי) המנוחים. מוקד לא התמתן עם השנים, וגם הפעם הוא לא חוסך שבטו  במדור ממנחם פרי על אחד מספריו, לא עושה הנחות לדן מירון, וכותב גם על פסבדו סופרים שהפכו לפסבדו אקדמאים ומשם תהיה דרכם קצרה להפוך לפסבדו פרופסורים, וכל זאת בלי מטען מחקרי הולם. לטעמי, ההתבססות של התזה שפיתח מוקד דווקא על רונית מטלון היתה צריכה לקבל כאן עיצוב מחודש לאחר מותה, ותוך איזכור אחרים שהם עדיין חיים ובועטים, אבל כזה הוא מוקד.

    צדו את עיניי הפרקים שמפרסם א.ב. יהושע מתוך רומן העוסק במהנדס גימלאי של “נתיבי ישראל”, שהנוירולוג שבודק אותו חושד שהוא סובל מניצני שיטיון. הגימלאי חושש שיום אחד השמות של אשתו ושל ילדיו ונכדיו ייעלמו בחור השחור של השיטיון, אבל  אשתו נוזפת בו: “אל תגיד שוב שיטיון. הרי הרופא הזהיר אותך שלא תגיד.” בחוברת מתפרסמת גם מסה שכתבה איקה יהושע, אשתו של יהושע.

    החוברת כוללת פרק מעניין מרומן בכתובים של רני יגיל, העוסק בחייו של אלבר קאמי הצעיר בימים שעוד היה יתום ועני מרוד. רני יגיל מיטיב לחדור לראשו של קאמי וכותב בשמו: “כשהייתי שקוע בתוך העוני, לא הרגשתי כלום. הוא היה כמו אוויר העולם המקיף אותנו”.

    בולטים לטובה בגיליון החדש של “עכשיו” המסות שכתבו יצחק בן מרדכי ורני יגיל על יורם קניוק ואורפז. בן מרדכי עומד במסתו על כך שאצל קניוק קשה להבחין בין אמת לבדיון, ודברים דומים אומר למעשה יגיל על אורפז. מוקד הוא המבקר הישראלי שכתב על אורפז יותר מכל מבקר אחר, מציין יגיל, שהולך למעשה בדרכיו. לאחר מותו של אורפז פרסם כבר יגיל כמה מסות על אורפז, מחשובי הסופרים שלנו, ומן הראוי אולי לקבצם בבוא העת לספר נפרד.

    החוברת עשירה בתכנים הכוללים פרוזה, שירה, מסות, מאמרי ביקורת ופולמוס שתקצר היריעה מלהזכיר את כולם. מצאתי בין השאר הומאז’ לליאונרד כהן שכתבו רוני סומק ומוקד, מאמר על חנוך לוין , שירים של עמוס אדלהייט, גלעד מאירי, דב בהט, אילנה יפה, ללי ציפי מיכאלי, יואב גלבוע, אמיר סומר, חגית גרוסמן, ערן צלגוב, דויד אדלר, עודד גיורי, עדנה מיטווך, שלי רפאל ויהודה עתי, סיפור של דפנה חיימוביץ’, ומאמרים של יהודה ויזן, דויד (ניאו) בוחבוט, ואפילו קטעים מיומן של פיודור דויסטויבסקי. וכמובן שלא נפקד מקומם של הוואריאציות האניגמטיות משהו של מוקד, שהן כמו מחוגי השעון שמציגים את השעה המדויקת ב”עכשיו”.

    ספרות בנויה על הרצף ההיסטורי שלה, וכל עוד גבריאל מוקד, שהוא מאחרוני נושאי הלפיד של ספרות האיכות בארץ, חש צורך להוציא לאור את “עכשיו”, אז יש בהחלט הצדקה לקוראי ספרות, המחפשים עדיין את האמירה ולא את המיסחור, לקרוא את כתב העת המיוחד שלו.

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית