close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ספרות ומציאות, נגלה ונסתר - Post Image
    • ספרות ומציאות, נגלה ונסתר
    • הרצל חקק
    • התפרסם ב - 15.10.17

    בעקבות הז’אנר הבלשי שיש בו גם מתח וגם ספרות יפה, מבט על ספרה החדש של יהודית מליק שירן: פענוח רצח שמנסה להוביל אותנו לפענוח תובנות, לדיון עוצר נשימה בסוגיות אנושיות. ניסיון להבין את דרך כתיבתה של יהודית מליק שירן הן כעורכת, הן כסופרת לילדים.

     

     

    “אשת הנחש”, יהודית מליק-שירן, הוצאת בת אור, מרץ 2017, 308 עמודים

     

     

    ספרה החדש של יהודית מליק שירן “אשת הנחש” הוא פסיפס של דמויות, של התנסויות רוחניות, והמבט מעל של המספרת השוזרת את חוטי העלילה כמו מנסה לשדר לנו, שיש משמעות מחברת לכל הסיפורים.

    יהודית מליק שירן אמונה על עריכת אנתולוגיות, ומעניין להיווכח שגם כעורכת, היא מנסה להעניק לנו את  התחושה שהיא לוקחת אותנו למסע להכרת נפשות רבות, להכרת עולמות יצירה שונים.

     

    מעגלי אור – מעגלים אנושיים שונים

     

    האנתולוגיה האחרונה שלה, “במעגלי אור”, מוצגת כקובץ של מבטים שונים. הקובץ יצא בהוצאת ‘בת אור’ 2016.

    יהודית מליק שירן מאפשרת לקבוצת יוצרים ויוצרות לחשוף לנו את תובנותיהם, לתת פשר לעולמות ייחודיים: מי שעוקב אחר האנתולוגיה נוכח בכך שהוא נחשף למקבץ שירות שיש בהן שאיפה להתמזג עם נפלאות הבריאה, והקליידוסקופ רוצה להכיל מגוון רחב יותר: גם צדדים שוליים בפינות בלתי נראות, שירה מזוויות שונות, גם שורות רוטטות המבטאות כאב וחשש מאובדן.

     

    יהודית מליק שירן, שמנוסה גם בסדנאות כתיבה ויצירה, מוכיחה עד כמה היא להוטה לחפש פשר לריבוי פניה של היצירה, לריבוי הפנים של העולם האנושי. כך היא כותבת בבואה לסכם את הגלריה של הדמויות שמילאו את האנתולוגיה שערכה – ואתה חש בדבריה עד כמה החיבור לשירים הוא חיבור רוחני:

    “כך הרגשתי כשנגעתי ביצירות של חברי הקבוצה… הדבר דומה לסוג של תהליך אישי שבו פגשתי את עצמי כל פעם מחדש… מתבוננת וצופה בעושר העולמות הפנימיים”.

    הנה היא מביאה שיר שיבטא את הרצון לפענח צופן מיוחד, חיבור של אהבה לכוחו של השיר.

    זה שירה של חניתה רוזן:

    “כך השיר נושא ידיו למעלה

    ומתרונן מול עינים שוקקות

    יעבור לפניי ואחבּקהו

    עד יפְסע עייף ויישָכח”.

     

    פרקי אגדה מתחברים למבט על המציאות

     

    הרצון להבין גוונים שונים של העולם האנושי ניכר אצל יהודית מליק שירן גם בספר הילדים שלה ‘גבעת הגמדים’, הוצאת ‘בת אור’, 2013. עלילות שונות מתחברות לקולאז’ שמנסה להגיע לפשר, למשמעות מְחַברת. אגדות תמימות מנסות להעביר מסרים אנושיים מעמיקים:

    הספר בנוי מפתיחה מזמינה מאד: “בְּבוֹאֲךָ לְגִבְעַת הַגַּמָּדִים”. סימני דרך מסקרנים, מעיין קסם, חרגול, יצורים מפתיעים… פתיחה שלוקחת אותנו לנפלאותו של אותו עולם מופלא, גבעת הגמדים. כל הפרקים שלאחר הפתיחה הם הבזקים מחיי הגבעה, הבזקים צבעוניים ומבריקים, שכל כולם הצגה של דמויות, הארה של היבטים שונים בעולם הפלאי רב העלילה ורב התהפוכות. הלב מבין וסופג הכול ויודע – לפנינו השתקפויות צבעוניות של עולם האדם, של חוויות אנושיות שכל כך קרובות אלינו.

    קחו, למשל, את הפרק על ‘גְּבֶרֶת דִּמְיוֹן וְאָדוֹן  מְצִיאוּת’.

    “גְּבֶרֶת דִּמְיוֹן וְאָדוֹן  מְצִיאוּת

    יוֹצְאִים יַחַד, אֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת.

    אָדוֹן  מְצִיאוּת עִתּוֹנַאי הַשָּׁעָה

    וּגְּבֶרֶת דִּמְיוֹן צַלֶּמֶת חֲבִיבָה”.

    כפי שנראה בספר ‘אשת הנחש’, גם בספר ‘גבעת הגמדים’ יש רצון לחשוף צדדים שונים, זוויות ראייה שונות:

    התובנות ספוגות בכל עמוד של ‘גבעת הגמדים’: תמונות אגדיות שונות מצטרפות למבט כולל,

    מבט אוניברסאלי על חיינו. כאשר דנים בספרות ילדים, אנו תופסים זאת מנקודת מבט של אדם בוגר, שמביט במשקפת על הכול, מרחוק, באיחור, מתוך רצון לשקף ניסיון חיים.

    יהודית מליק שירן, מנסה לשזור פרקי מציאות שונים או פרקי אגדה שונים וכל זאת כדרך להבין אחרת את המציאות, לתת לנו מוסר השכל עליה. השיטוט במחוזות שונים והניסיון לפענח מוטיבים משותפים, יקבלו משנה תוקף ברומן החדש ‘אשת הנחש’. מדובר בספר מתח, מעין ספר בלשי, שבו מדובר במעקב אחר דמויות שונות, לכאורה כדי לגלות מניע לרצח, מי הרוצח, ובעצם הכוונה היא לפענח מסר אוניברסאלי.

     

    בין מחוזות שלווים למחוזות כאוטיים

     

    הדרמה של ‘אשת הנחש’ משוטטת בין עולמות שונים, נחבטת בין עולמות אקדמיים כביכול סטריליים, לבין מחוזות של ארוטיקה וכישופים. העלילה נדמית לקרון בסחרחרת אימים, ישות שמיטלטלת בין היגיון לבין כאוס. אנו לכאורה באזורים שקטים ובטוחים, ולפתע המטוס מאבד  כיוון: הכול מתהפך והמציאות הופכת לחלום בלהות.

     

    יהודית מליק שירן מטילה אותנו כבר בתחילת העלילה לבימה מסתובבת של סיפור בלשי: חדר ובו גופת נרצח, ומיד אחר כך הבימה מסתובבת ואנו צופים בדמויות שיהיו חלק מסיפור המתח. לכל זה היא משווה מראֶה של רומן המבקֵש לדון בסוגיות אנושיות, במרקם קשרים בין דמויות. יש כאן ניסיון לקחת ז’אנר של סיפור בלשי סוחף ולרקוח אותו עם מרכיבים של ספרות יפה: עלילות מקבילות, זרם תודעה של דמויות וכו’.

    יהודית מליק שירן כתבה בעבר ספרי שירה, ערכה אנתולוגיות ספרותיות, והפעם היא מפתיעה אותנו ברומן מורכב שמשלב מרכיבים של סיפור מתח ברומן שמתרחש כביכול על רקע ספרותי טהור.

    ההיסטוריה הספרותית יודעת שיש לכך תקדימים, הטרגדיה ‘אדיפוס’ המלך החלה בכך, ומדובר ביצירה קלאסית שבה רצח, וניסיונות לפענח אותו ואת משמעויותיו. גם פרידריך דירנמט ידע היטב לשלב שילובים ביצירתו ‘ההבטחה’, וכמובן, אדגר אלן פו, אמן השילוב בין מתח לבין ספרות יפה – וההיסטוריה הספרותית עשירה בדוגמאות.

    “אשת הנחש” של יהודית מליק שירן מתחיל את דרכו כרומן שמתרחש באווירה של קונגרס ספרותי טהור לחלוטין. נעצור לרגע בראשיתה של העלילה: היא, כביכול, מתרחשת בקונגרס אקדמי, בנושא כֹה תמים – ספרות ילדים. בבת אחת הכול משתבש ונקלע למישור פלילי. מרצֶה לספרות ילדים שהגיע מברזיל נמצא תלוי על אנקול, כאילו מדובר באטליז ולא באוניברסיטה.

    מכאן הקרוסלה מסתובבת מצד לצד בחוזקה: במקום להיות קשובים להרצאה בענייני ספרות ילדים, הכול צולל לתהומות של שדים וליליות. מרַחַש ספרותי טהור אנו נלקחים למחזוֹת אֵימה מצמררים, לפולחנים עתיקים וקמאיים. לכאורה מדובר בספר השייך לז’אנר הבלשי, שכן מדובר ברצח ובהירתמות של המשטרה לפענוח הרצח. הספר בנוי משלל עדויות, אבל כאן אין מדובר רק בהתמודדות עם מציאות שגרתית, שכן הסיפור נסחף למאבק בכוחות על טבעיים, ויש אפילו רמזים לכוחות מאגיים המגיעים עד מסופוטמיה ושומֶר. כדי להביט  על הכול במבט מן הצד, ממרחק, נרמז לנו שאחת הגיבורות המרכזיות היא אורחת, הגיעה מבחוץ – וזה מאפשר לה להשקיף על העולם הקיים מבּחוץ, כאאוטסיידרית.

     

    העולם, שנגלֶה מן ההתחלה, נראה לאותה אורחת לרגע עולם שונה, עולם זר, והביקור שלה הוא השקט שלפני הסערה. מכאן זה יוביל, בשלב מסוים, לרגע של היחשפות לאמת נוראה, לרגע שבו תִראה כל פֶּגע. כבר בסיור באוניברסיטה יש הכנה מרומזת לַתמורה המתקרבת: “ניסיתי להסיח את דעתי ולהבּיט בנוף המשתנֶה. המבנים בתוך האוניברסיטה שזכרתי השתנו ללא היכּר” ( עמ’ 9).

     

    כאן, בסיפור שהוא ספק מיסטי, ספק בלשי, כל תפנית וכל תזוזה יכולות לגרום למהפכה. השינויים והמערבולת של הדמויות בעקבות זאת יוצרים פקעת של מתח, חוטים נפרמים ונשזרים. כותבת המחברת בתחילת השתלשלות האירועים: “דלת המעלית נפתחה”. חיש מהרה אנו מושלכים יחד עם הדמויות לעולם שבו יש להיזהר. להישמר מכל משמר. סכנות אורבות בכל פינה. לאורך כל העלילה יודעת המחברת להמחיש עבור הקורא שמתחת לפני השטח יש יותר ממה שהעין רואה.

     

    מזכירת החוג לספרות מזהירה את נליה: “תסתכלי במספרי הדלתות, שלא תפספסי” – ואכן ההפתעה לא מאחרת לבוא.  גיבורת הסיפור פותחת את הדלת לאחר שאין משיב לנקישותיה. מרגע זה כל העלילה נכנסת לתזזית, ונליה, האורחת מעולם אחר, מתחילה להבין שנקלעה לסיוט; היא מגלה מחזה מזוויע. פרופסור סימון אכן נמצא שם. היעד לביקור הושג, אבל לא לזאת ציפתה כשחשבה על מפגש עם סימון:”עיניו של פרופסור סימון היו פקוחות לרווחה, והוא היה תלוי על אנקול מהתקרה, כשנחשים ארסיים ליפפו את גופו. נחש טבעות אחד לפף את צווארו… היה זה נחש ירוק וטבעות צהובות מצוירות לאורכו”.

     

    מראה טראומטי זה הוא הפתיח לעלילה המשלבת מסע רוחני בסיפור בּלשי. הרצח של סימון מפגיש את נליה עם מציאות שהשתנתה לחלוטין, עם דמויות מֵעֲבָרה, וזיכרונות הקֶשר עם סימון עולים וצפים. אך לא רק המראֶה המזעזע באוניברסיטה העברית מסעיר את האווירה. בד בבד מתרחש פיגוע המוני בבהייה שבברזיל, ומוטיבים מעולמות אחרים נבחשים בסיפור האירועים: העלילה נשזרת בחוטים של מתח מטלטל. כאן נכנסים לתמונה חוקרי המחלקה לזיהוי פלילי ולוכדי הנחשים מצד אחר, ובעוד הגופה מוכנה לנתיחה, לוקחת אותנו המחבּרת לשיר שייתן משמעות רוחנית לכל הקורה: “כשאשמע את הערבה בּוכה מן המדבר/ תפתח האדמה מַלתעותיה” (עמ’ 14).

     

    עלילות משנה נפרשות כמו תמנון     

     

    השם “אשת הנחש” סמלי מאד, שכן כבר מִקַדְמת הבּריאה נכרכו זה בזה הנחש והאישה. נחש בארמית – ‘חיוויא’ – והאישה היא חוה. הקשר הגורלי הזה נרמז ביצירות במשך הדורות. בספרה של יהודית מליק- שירן יש לַדמויות הנשיות השפעה על שלל ההתרחשויות: הסיפור נפרש לעלילות משנה, כתמנון מסתורי השולֵח זרועות לכל עבר. בפרק השלישי אנו צמודים לאישה מאובּנת בהלם קטטוני על מיטה ענקית: הנה לפנינו גוף של אישה, שיש בו ביטוי למשהו נשגב שמֵעבר לה והמחַבּרת מכנה אותה מפורטוגזית- התשוקה לחיים )””פשונדוס דה וידה”).

    החיים והמוות שלובים זה בזה, האֶרוס והתָנאטוס ככוחות מובילים את ספר הרפאים הזה. העלילה מקפיצה אותנו מדמות לדמות, ועלינו להיות מרוכזים אחר חוטי הרשת שהופכים לקורי עכביש אימתניים המקיפים מכל עבר: הנה מסע של סימונה די ליאון בחודש התשיעי להריונה, בחיפושיה אחר אִמה בחדרי המתים של סאן פאולו.

    גם כאשר אנו עוסקים בחקירה המשטרתית אין מדובר בחקירה משטרתית גרידא, שכן, גם כאן אין מדובר רק בזיהוי פלילי ובחיפוש עדויות בזירת הרצח או הפיגוע. החקירה הופכת להיות התמודדות גם עם שֵׁדים ועם מקורות קדומים וקמאיים. כאן לוקחת אותנו המחברת לאזור אחר בעולם ואנו זוכים להיכּרות עם מתילד, שוטרת דוברת פורטוגזית.

    השוטרת יודעת לקשֵר בין עולמות, בין תרבויות, ובעודה כותבת את השם ‘ריו גרנדה דה סול’ – נהר השמש – היא קושרת בין המציאות לבין מיתוס אינדיאני, ובשלב הפענוח שוב ושוב יש ניסיון להבין את משמעותה של בּובת הוודו. החקירה המשטרתית מטַפלת גם בנושאים לא רציונליים.

     

    כתב חידה ספרותי או מיתולוגי

     

    סיפור הקשר בין הדמויות נפרש ככְתב חידה ספק בלשי, ספק מיתולוגי והשאלות מציפות את החקירה המשטרתית: “שני אתרי תיירות זוהו בכתב החידה ועדיין נותרו שאלות רבות ללא מענה”. איך הובאו הנחשים? מהי הבובה המרופטת? אם שלולית הדם לא של הקורבן, למי היא שייכת? – (עמ’ 17). כדי לצמרר את הקוראים, נוסף עוד פרט חסר תקדים: “צוות מיומן ניסה לבדוק את הנתונים בשטח. אלה התגמדו לאחר גילוי מצמרר שמצא ד”ר ברנע מתחת לעורף, כוויה תת עורית, שניקזה את הדם החוצה. כיצד גופת הפרופסור התרוקנה מנוזל החיים? – (שם).

     

    לכאורה, אנו בעולם של משטרה, חקירות ואֶרס נחשים, ותמוה בעינינו כיצד כל זה מתפרץ ממסע לכֶנס בנושא ספרות ילדים. דווקא מנושא כה תמים, ששואב מעולם נאיבי וטהור, אנו נזרקים בעלילה למקומות הזויים. מוזר שבכל הבּליל הזה: רצח, פיגוע נפשע ובילוש, המחברת יודעת לטוות חוטי חסד של תובנות רוחניות. הנה דוגמה: התעוררותה של אנרגיית הפיתול מתוארת כנחש עומד, לאורכו של עמוד השדרה, וראשו מסוכך על דמות האדם שהגיע להארה רוחנית. התוצאה של תהליך זה היא חיים רוחניים. הנחש – אנרגיית הפיתול – מייצג את פוטנציאל ההארה” (עמ’ 21).

     

    מה פלא שהעלילה לוקחת אתנו בכרכרה מקרטעת בנתיבים נפתלים, עד כי איננו יודעים את נפשנו. היכן אנו, במציאות או בחלום? מה פשר התמונות שיש בהן שילוב של מסתורין ומאגיה? הנה למשל, גילוי מעטפה שיועדה לנליה, מוביל לסיפור ילדים תמים שכתב  פרופ’ סימון, הרצח מוביל לבית שנקרא ‘בת הנחש’, והסארי, העוטף את מתילד המסקרנת, מוביל לחיתוך של דוגמית מן הבד – כל זה נשלח למעבדה לסיבים ופולימרים. בדים נבדקים, וזה לא הכול, גם קערות המרק מניבות ממצאים מפתיעים: לחשי השבעה הכתובים בכתב היתדות קשורים לסיפור על מבחן האמונה שכתב פרופ’ סימון.

     

     

    תיבת פנדורה של סודות

     

     

    כדי להגיע לחקר האמת, העלילה בוחשת ומערבבת ספרות ומיסטיקה בסיפורי מאגיה, בדרכים נסתרות להסרת כישוף, באבן המחוממת על גלים לוחשות, אבן הזוכה לשם “אבן הגלחת”. הקורא מיטלטל בחוזקה ממערת רפאים אחת למערת רפאים אחרת: החקירה המרתקת מתוארת בלשון שאכן מתאימה למיתולוגיה: “האישה הזאת היא המפתח לתיבת פנדורה הזאת” – כך אומר החוקר, ומה לנו, כי נלין על שפה זו. זו השפה היָאה למי שרוקחת לנו תבליני חקירה פלילית בביטויים מעולם המיתוסים היוונים. עד סוף העלילה בוודאי יגלה הקורא מה חבוי באותה תיבת פנדורה.

     

    לא אוכל לגלות רבות מן התעלומות, המתפענחות בדרך של צלילה למיתולוגיות עתיקות. דמויות מתנגשות בדמויות, מובן במובן, מדע  והיגיון ברבדים של  כישוף ומסתורין. לכאורה, יש כאן רובד-על של חקירה פלילית ומשטרתית, אבל אין זה מציל אותנו מן המפגש עם רחש הנחשים, עם אשת הנחש. בעיצומה של החקירה, כאשר פרופסור עידו שומרון מגיע ללב האירועים ואתו נליה האוחזת מעטפה חומה, נסחפת העלילה לסיפור עתיק מעין כמוהו, אגדה על ארמון מלך מעבר להרי החושך בניפור העתיקה (עמ’ 79).

     

    בשפת הנחשים והאֶרס – הכול  יכול כאן לקרות, וכפי שראינו קודם התרוקנות חסרת פשר של הדם, מגלה הבדיקה הפלילית לגבי הדגימות ממצאים מדהימים: “מתוך השלולית לקחתי דגימות, גיליתי שהדם איננו דם אנוש, הוא דם של בעלי חיים”, ומיד נשאלת שאלה כיצד נוצרה שלולית דם שכזאת באתר הרצח. “כיצד נקוותה מתחת לרגליו של פרופסור סימון… איך הובא לשם הדם?” ( עמ’ 113).

     

    הספר פורש זוויות שונות, ויומן החקירה מתנודד מנפש לנפש. קטעי עדויות מכריחים אותנו לנסות להצליב בין הפרטים משל היינו חוקרי משטרה מצד אחד, וכמובן, מומחים בתורת הנפש ובתורת המאגיה מצד שני. כך באחד מקטעי היומן של נליה: “אני אסירת תודה לַשקט שבא מהים. המים כמו חופה מוזהבת עוטפים אותי. למה אני בוכה עכשיו? אני לא רועדת בגלל הבריזה, אני רועדת בתוכי, כי עידו ידע אותי, כפי שאני ידעתי אותו…” ( עמ’ 129). הספר נמצא בידי הקורא, אבל הדפים בורחים לו, מציפים אותו בסימני שאלה. היכן הוא נמצא, מה הוא קורא: מתח, רצח, מיתולוגיה – לאן ישְׂאו אותו המלים, לאן תוביל העלילה המצמררת?

    וההארה לרגע לא פוסקת. יש תקווה מעבר לחוטים הנשזרים שכל סיפורי האימה האלה על האֶרס והחושך שבהם, יובילו לתובנה מיוחדת, יאירו את חיי הנפשות הפועלות: “מתי יסתיים הסיוט הזה? מתי אדע באמת מה קורה פה?” – ונליה מנסה לשאול את השאלה המרכזית:

    “לפעמים אני תוהה, האם הכול הזיה או מציאות מעיקה?…” (עמ’ 130).

    יש תקווה, שאינה חדֵלה לרגע לנצנץ: “עכשיו אני פה. נושקת השמש לאופק נשיקת פרידה והולכת לישון. רק אני עוד מביטה אל טיפות  הזהב הבוכות של הים המאירות לי את הדרך אל האור. ומהי אותה דרך אל האור? מהו אותו אור?” (שם).

     

     

    אין ודאות, האדמה רועדת

     

    בעלילה כה סבוכה אנו עדים להסתבכויות שלעתים נראות כלקוחות מטלנובלה: חשש לגבי אבהות, בדיקת די. אן. איי., החשש ממפולת של ודָאויות. ואכן החשש מטירוף מערכות אינו חדל לרגע, והוא מבלבל את הדמויות, מטריף את חייהן. אין ודאות לרגע.

    מפולת אין קץ מלווה את פרקי העלילה, את כל הקשרים בין הדמויות. וזה קורה גם במגע בין גיבורי העלילה; אין ודאות גם לגבי היכרות הגיבורים זה את זה. הנה ציטוט: “אני רואה את הבת של אורה באה לבקרה, והיא דומה באופן הליכתה ובתנועותיה אליי… אני חושב שהיא בתי… בדמעות גולל את סיפור אהבתו לאורה שמרון”… (עמ’ 215) ובהמשך: “ניצן סיפרה לעידו על הבדיקה. מהרגע שסיפרה לו, הרגיש שהאדמה רועדת תחתיו”. רעידת אדמה, זה שם המשחק של הספר הזה.

    הדרכים לגילוי האמת אכן כוללים בדיקות מדעיות ובה בעת גם צלילה לתורות מיסטיות. בקטעים אחרים של העלילה אנו למדים על ניסיון לפצח את התעלומה באמצעות דרכים נסתרות. אחת הדמויות, ליאורה בן טובים, הקצינה האחראית על החקירה, מבקשת להבין דברים באמצעות “מסע אל העצמי” ובהמשך מפרשת זאת כך: “אנחנו מדברים על תפיסה על חושית, ויש לנו מישהו שעוזר לנו לפענח את הקודים של המיסטיקה” (שם).

    רק קודים מיסטיים כאלה מסייעים ללכת בכיוון הנכון, והעלילה חושפת את הקשר: “אתה יכול לקרוא לזה אשליה, אך אם יש לי גופת אדם שרוקנו ממנו את נוזל החיים, אז יש לי רצח… והרוצח הוא לא אדם, אלא ישות שגונבת זהויות”.

    כך מנסה המחברת לאורך משברים בעלילה להבין נקודות ראייה שונות של הדמויות, ואנו כקוראים מפנימים את ההָלוּצִינַצְיָה, הפואטיקה הזו, החירות היצירתית, לנסות להיכנס לראשן של הדמויות, להציג צדדים שונים. מדובר בהבנה ספרותית ובו בזמן אנו בעלילה בלשית, שבה יש להצליב עדויות שונות כדי להגיע לפתרון התעלומה.

    בתחילת הרומן עוד נטינו לחשוב שנזכה לעלילה הקשורה במציאות אקדמית, בדיון בספרות ילדים, במוטיבים של תמימות ומוטיבים ספרותיים. השקט והתמימות הובילו אותנו למחוזות סוערים, ליערות פרא ועולמות של שדים וליליות. המסתורין ההופך הכול, חושף בפנינו עולם שבו כל אדם צריך לצלול למעמקי נפשו, לחשוף את כל הרבדים הקמאיים שיש בו, לגלות את סוד זהותו.

    כך מתגלגלת העלילה לאורך כל הספר: כל דמות מנסה לעשות חשבון נפש עם עצמה, והקורא מיטלטל בין קרוסלת הדמויות, ולא נחשוף כאן שברים ובגידות ואמיתות מנופצות. יפה כותבת המחברת כשהיא מתארת ההתפכחות לאחר שנים: “פיסות הזיכרונות הפכו לשמיכת רגשות, כמו לגדל ילד ולהצמיח לו כנפיים דמיוניות.”

    המוות הנורא, שפתח את העלילה, הופך לנקודת מוצא לחיים חדשים עבור הדמויות, וכך רואה זאת נליה בחלוף הזמנים: “שאלתי את עצמי, איך קרה שמותו הפתאומי של סימון פתח את השער אל הֶעבר שכה רציתי לשכוח?”  ( עמ’ 262).

    פענוח הרצח שזור לאורך כל פרקי העלילה, בסבך כל קשרי הדמויות, ומרתק לראות כיצד מנסה המחברת להבין היגיון פנימי של המתרחש בדרכים שונות, הן מדעיות והן מיתולוגיות. המחברת  נטלה על עצמה משימה כמעט בלתי אפשרית, לחולל אמת שתבקע מבעד לכל התורות, ובין השיטין צצים הסברים שלקוחים הן מתורת הקוונטים, הן מצירופי קלפים, הן מתורות רוחניות עתיקות. חוקרת המשטרה, ליאורה בן טובים, לא מהססת לדלות פרטים ועובדות מכתב כנעני עתיק (עמ’ 166). מה פּלא שהספר מסתיים במוטו הלקוח מן התלמוד: “במופלָא ממך אל תדרוש, ובמכוסֶה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבּונֵן, אין לך עסק בנסתרות” – (חגיגה י”ג, א, עמ’ 308).

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית