"נפשי משקל עודף" | נועה ניר
עורך: רן יגיל, איור דיגיטלי: "אישתקפות" – נועה ניר, ניקוד ועימוד: ציפי הראל, הוצאת עמדה, 78 עמודים, 2022.

(היופי והאירוניה אינם משקלים אחידים של הנפש)

לא רוצה להתמסר

נועה ניר היא משוררת. ספר שירים זה שלה הוא ספר מעניין, מושך. והעיקר, בעיני – בזמן הקריאה, הראשונה, וגם בזמן הקריאות הבאות – לא הערכתי הערכה אחת, ולא הרגשתי רגש אחד, ביחס לשירים השונים. בעוברי מקריאת שיר אחד לשיר שני, השתנתה אצלי ההערכה. פעם הרגשתי מאוד נעים לקרוא, הזדהיתי והתחברתי, ולעיתים קרובות חייכתי לעצמי. פעם הרגשתי כי השיר נחמד, אבל בנאלי. בקוראי שירים רבים, הרגשתי שיש לשיר ערך, אבל הוא לא "מתמסר" לי.

וזוהי, בעיניי, נקודת המוצא, ממנה כדאי לקרוא בשיריה של נועה ניר – הם לא נכתבו כדי להתמסר לקורא. אולי אפילו ההיפך הוא הנכון. היא לא רוצה להתמסר. ובלשון כותר הספר – המשקל שלה הוא עניין שלה. ובלשון אירונית, בנוסח כותר הספר: עם מה שהוא, בעיניה, המשקל העודף של נפשה, היא מסתדרת. היא מסתדרת טוב מאוד עם עצמה. היא לא כותבת כדי לעשות דיאטה, כדי להיפטר ממשקל. היא כותבת כי זה עניין שלה. ואתה – במקרה זה, אתה הקורא – אם אתה רוצה אז קבל, אז התמסר אל השיר; ואם לא, אז לא צריך.

בעצם, אפשר לומר כי משמעות  מה שהיא כותבת היא: – ממילא, כל הבעיות שאני חווה הן ענייני. איש (וגם לא אלוהים) לא יעזור לי. אז אני מסתדרת.

נועה ניר, כמו מרבית המשוררים הליריים, כותבת את שירת הקיום שלה, הסביבה הקרובה שלה, התרבות שבתוכה היא חיה. וככזו, היא במובהק משוררת ישראלית אופיינית לשירה הישראלית-העברית היום. בלשון הקשה שלה, הלשון הלא-מוותרת, היא כובשת לעצמה, בספר שירים ראשון זה שלה, מקום טוב במערכת התרבותית.

דיאלוג עם האל בגובה העיניים

בתוך שירה ישראלית עברית עכשווית, ייחודה של נועה ניר הוא היותה משוררת קשה. היותה משוררת קשה מתבטא בהיותה משוררת מודעת היטב לעצמה ולסובב אותה; בהיותה משוררת שחושבת במידה מסוימת של קור, גם כשהיא בשיא רגשי. וכל זה מתבטא קודם כל בכך שאינה "משפילה עיניים" בפני שום דמות, בפני שום נמען, בפני שום נושא בכל שיריה בספר זה. היא מקיימת דיאלוגים שונים עם דמויות שונות, עם זולת שונים, מתוך צורך בשוויון.

אביא, כדוגמא, כמה שורות מאמצע השיר "הַמְּעַגֶּלֶת" וכמה שורות מסופו; זהו השיר שרק אותו רן יגיל, עורך הספר,  מזכיר על גב הספר, וממנו הוא גם מצטט על גב הספר. הנה השורות בהן בחרתי מאמצע השיר: "צָעַקְתִּי לֶאֱלֹהִים 'תּוֹרִיד לִי גֶּשֶׁם' / עָנָה 'לֹא מוֹרִיד לָךְ גֶּשֶׁם בְּלִי עִגּוּל, לֹא מוֹרִיד גֶּשֶׁם בְּלִי גְּבוּלוֹת' / 'טוֹב, לֹא צָרִיךְ, אֶצְעַק לֶאֱלֹהִים אַחֵר שֶׁיּוֹרִיד לִי גֶּשֶׁם' / מִי כְּבָר יָכוֹל לְהוֹרִיד לְךָ גֶּשֶׁם? / 'אַל תִּדְאַג, אֲנִי אֶסְתַּדֵּר' / אֵיךְ תִּסְתַּדְּרִי?' / 'אֶסְתַּדֵּר עִם שֶׁלֶג, בָּרָד, הוּרִיקָן, אֶסְתַּדֵּר'"; והנה השורות של סופו:  "לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה?" / 'אֲנִי לֹא בּוֹכֶה, אֲנִי מוֹרִיד לָךְ גֶּשֶׁם כְּמוֹ שֶׁבִּקַּשְׁתְּ' / 'נָכוֹן נָכוֹן, תַּמְשִׁיךְ, רַק שֶׁיֵּרֵד כְּבָר מַשֶּׁהוּ, רַק שֶׁיֵּרֵד'". (עמ' 63-62)

כפי שכבר כתבתי, עם היותה של נועה ניר משוררת ישראלית שכותבת שירה ישראלית אופיינית, יש בשיריה איחוד מעניין משלהם, שפורט במקצת על-ידי בפסקה קודמת, והשיר "הַמְּעַגֶּלֶת" מאפיין ייחוד זה שלה במיטבו. היא מנהלת דיאלוג עם אלוהים "בגובה העיניים". ביסודו, אין זה דיאלוג אירוני, שבא לבקר את המשמעות "אלוהים". המשא ומתן של הדוברת עם אלוהים הוא משא ומתן של "אני" עם "אני". היא מנהלת איתו משא ומתן, ולא מתוך וויתור כלשהו שלה. יותר מכך, מי שמוותר בדיאלוג הוא, כביכול, אלוהים עצמו.

הקונוטציה היסודית, בסיס השיר, עולה בבירור מתוך הכותרת, "הַמְּעַגֶּלֶת", והיא – חוני המעגל, חכם ארץ-ישראלי, מן המאה הראשונה לפני הספירה. גם חוני אינו מוכן, כביכול, לוותר לאל. במשנה, במסכת תענית, פרק ג' מסופר סיפורו של חוני. כשישנה בצורת קשה, הוא מטווה סביב עצמו עיגול, וממנו איננו מוכן לצאת, עד שהאל ישמע לו ויוריד גשמים; ולא סתם גשמים, אלא גשמי ברכה. הנה קטע מעובד מתוך המשנה: "מֶה עָשָׂה? עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר לְפָנָיו: 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.'"

מסיטואציה זו אפשר לגזור עוד עניין המאפיין בשיר זה, את שירתה של נועה – לא גבר הוא המנהל דיאלוג עם האל אלא אישה. ואישה עומדת על שלה בפני האל עוד יותר מגבר: חוני אמנם מביע רצון משלו, אבל מפציר באל ומתחטא לפניו. הדוברת של נועה מדברת במישרין עם האל ללא שום וויתור. חוני תוחם את עצמו במעגל, תחימה שיש לה כמה משמעויות. נועה איננה מוכנה לשום תחימה. היא "מעגלת" ללא כל מעגל, כפי שהיא כותבת במישרין בשיר. השפה בה מתואר חוני היא שפה גבוהה מאוד, שיא פאתטי. השפה של נועה היא שפה לאקונית, שפת יומיום, שמורידה את דמות האל לגובה העיניים של הדוברת. כך היא אומרת לאל, "אַל תִּדְאַג, אֲנִי אֶסְתַּדֵּר" באיזו אירוניה של לאקוניות.

שיא השיר הוא ברדת הגשם שהוא בעצם בכיו של האל. נוצר, אמנם, קשר בלתי אמצעי בין הדוברת לבין האל, אבל הוא מתוך היותו של האל מוותר לדוברת. צורה אחרת של הכוח הנוקשה של הדוברת באה לביטוי בשורה האחרונה של השיר, כשהיא עונה לאל, האומר לה שאינו בוכה אלא מוריד גשם כבקשתה –"'נָכוֹן נָכוֹן, תַּמְשִׁיךְ, רַק שֶׁיֵּרֵד כְּבָר מַשֶּׁהוּ, רַק שֶׁיֵּרֵד'" – ברמת הסלנג הלאקוני – שירד משהו, שיקרה משהו, מעין "בסדר, בסדר" כזה. זוהי הדרך הקיומית שלה לשרוד, להישאר חיה בעולם הזה. כאילו היא שרה שירים האומרים – כואב, ודווקא מתוך הכאב אעמוד אירונית על שלי. לא אוותר, אין טעם. מה שיש לי – יש לי. מה שאין, לא יהיה.

בין הפאתוס לבין האירוניה, בין הדיאלוג עם האל לדיאלוג עם הזולת

יש שירים המקשרים בין הדיאלוג עם האל לבין הדיאלוג עם הזולת. אחד הבולטים בהם הוא השיר "לְסִזִּיפוֹס נוֹפֵל הָאֲסִימוֹן" (עמ' 69). השיר הוא בבואה אירונית על סיפור העונש שגוזרים האלים על סיזיפוס אחרי מותו, לגלגל בשאול שוב ושוב סלע לראש הר, ממנו מתגלגל הסלע שוב ושוב ארצה, ועל סיזיפוס לחזור ולהרימו – מה שנקרא בשפה המודרנית "עבודה סיזיפית".

בשיר שני דיאלוגים, שהם, בעצם, שתי פניות ללא מענה ישיר; שתי פניות של שני דוברים אל אדם כלשהו, ואין בשיר תשובה מפורשת אף לא באחד מהן. הפנייה הראשונה היא של הדוברת בשיר אל אדם, בן דמותו של סיזיפוס, ואפשר שזו הדוברת הפונה אל עצמה. הפנייה השנייה היא של אחד האלים, היורד אל האיש היושב על ראש ההר, ואומר לו, תפסיק עם זה, התגלגל למטה וזהו. הפנייה השנייה נמצאת בשיר בתוך הפנייה הראשונה. וגם היא יכולה להיקרא כפנייה פנימית, של הדוברת החושבת לעצמה, בתוך הפנייה הפנימית הראשונה. הנה כמה שורות של סוף השיר, המדגימות את שתי הפניות: "וּמָה תַּעֲשֶׂה? / תֵּשֵׁב עַל הַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה, תְּחַכֶּה וּתְחַכֶּה / עַד שֶׁתִּסְתַּיֵּם הַפְסָקַת הַצָּהֳרַיִם / מִישֶׁהוּ כְּבַד גּוּף יַגִּיעַ, יְגַהֵק וְיֹאמַר / לוּ הָיִיתִי מַגִּיעַ מִלְּמַטָּה, כְּבָר מִזְּמַן הָיִיתִי מִסְתּוֹבֵב וְחוֹזֵר / כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה // וּבֵינֵינוּ, חַפֵּשׂ מַעֲקֶה וּגְלֹשׁ".

שלוש השורות הראשונות המובאות כאן, הן הפנייה הראשונה: אומרת הדוברת לאדם, לעצמה – מה תעשה? תמשיך לשבת ללא משמעות על ראש ההר. והשורות הבאות הן הפנייה השנייה, שהיא, כאילו, פנייתו של אחד האלים, היורד בהפסקת הצהרים אל ראש ההר בשאול, עליו יושב האדם העכשווי, ואומר לו – אם אני הייתי במקומך, הייתי מתגלגל מכאן, מחליק מטה; ואצל הקורא עולה מייד תמונה של ילד המחליק על מעקה בחדר-מדרגות. לסיכום, בלשון כותר השיר – האל פונה אל האדם ואומר לו: נו, שיפול לך כבר האסימון, והחלק הביתה מן העבודה הסיזיפית כי מי צריך את זה.

דיאלוגים אירוניים מתוך שוויון

דרך קיום זו, שבעצם יש לה תשתית קיומית, אקזיסטנציאליסטית, באה בשירים רבים בצורה מובהקת בהיותם דיאלוגים אירוניים מתוך שוויון. ביסודה, זו שירה אירונית. משמע, יש בה הרבה כאב, אבל הכותבת אינה מוכנה לוותר על שלה, עם הכרת הכאב שבדיאלוג, ואולי דווקא בגלל הכרת הכאב. כאילו היא אומרת – אם לא אשחק את המשחק העולמי, עם כל היותו כואב, לא אהיה קיימת כלל.

הנה שיר דיאלוג בכל מלאות האירוניה של שיריה – השיר "טִשְׁטוּשׁ": "וּבְכָל פַּעַם / תָּהִיתִי אִם אַתָּה מַבְחִין / בִּפְגָמִים חֲדָשִׁים עַל עוֹרִי // 'וְעַל עוֹרִי?' שָׁאַלְתָּ / 'אֲנִי? אֲנִי לֹא מַבְחִינָה בְּדָבָר' / 'כָּמוֹךְ כָּמוֹנִי' / אָמַרְתָּ" (עמ' 43). ואם נחזור אל השיר "הַמְּעַגֶּלֶת" לשם השוואה, נאמר – עם היות הדיאלוג עם אלוהים מאוד פאתטי בחלקו, הוא מבוסס על שוויון בינה לבין האל. כאן, בשיר, מתואר דיאלוג לא עם האל אלא עם בן-זוג, וכאן הדיאלוג הוא של שני משתמטים מהתמודדות – באופן זהה, מכסים שניהם על המצוקה באירוניה. היא שואלת את בן-הזוג אם הוא מבחין בפגמים חדשים בעורה – שאלה קשה ביחסי זוג, שהתשובה עליה עלולה להיות קשה עוד יותר, אבל גם יכולה ליצור קשר אמיתי, אינטימי. הוא עונה, בכך שהוא שואל אותה שאלה זהה – ומה את רואה על עורי? הוא מתחמק מתשובה, ומסיט את המבט אל עצמו. או אז גם היא מתחמקת מכל עימות, ובכך גם – מתחמקת מהסיכון שיש באינטימיות, ועונה לו – אני לא רואה בעורך דבר. ואז שוב, באירוניה של השיר, הוא עונה – גם אני לא רואה בעורך דבר, "כָּמוֹךְ כָּמוֹנִי". כלומר, אין אינטימיות, אין התמודדות, אין רכות אצל אף אחד מן הצדדים בזוגיות המתוארת. דיאלוג אירוני מתוך שוויון.

הכוח שמעבר לשוויון האירוני

הטובים שבשיריה הם אלה שבהם נועה ניר אינה מסתפקת בשוויון האירוני. גם באלה הדוברת אינה מוותרת על הנוקשות שבה, אינה מוותרת על שאיפתה לא להיכנע, להיות חזקה, שהיא שאיפתה להתמיד כבעלת-כוח. בשירים אלה, היא משווה בין כוחה לבין כוח בן הזוג, והרכות היחסית היא חיבור כוחות שווים אלה.

שירים אלה הם, למשל: "בָּאוֹבַּבּ" (עמ' 39) ו"טִיּוּל לֵילִי" (עמ' 42), שבמקרה או שלא במקרה סמוכים לשיר "טשטוש" שצוטט כאן קודם, ובמידה רבה מציגים כוח אחר מאשר ב"טִשְׁטוּשׁ"; מציגים אפשרות חזקה מעבר לשוויון היומיומי האירוני, הבורח מהתמודדות. כך היא משווה בשיר "בָּאוֹבַּבּ" בינה לבין בן זוגה – "כַּנִּרְאֶה שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין עוֹד כָּמוֹנוּ בְּכָל מִילְיוֹנֵי הַכּוֹכָבִים / פְּרָחִים יְחִידִים קְמוּטֵי כּוֹתֶרֶת / שְׁנֵינוּ חֲשׂוּפֵי פַּעֲמוֹנִים נִמְצָאִים אֵי-שָׁם אֵי-כָּאן / פְּצוּעֵי שִׁבְרֵי זְכוּכִית" (עמ' 39).

ביקום הקיים בשיר, "בָּאוֹבַּבּ",  על הרקע הקונוטטיבי של "הנסיך הקטן", אנחנו בודדים כשני פרחים יחידים בשוויון גמור, שהוא כל כך מהותי למשוררת זו. היא מוכנה לוותר על ייחודיות של "אני" שלה רק למען שוויון של "אנחנו". ובלשון אירונית משהו, אני אומר – כשם שהאל אינו חזק בעיניה ממנה, עצמה כך בן הזוג אינו חזק ממנה עצמה. קיומית, הוא יכול להיות איתה, רק כשקיומו משולב בקיומה.

בשיר, "טִיּוּל לֵילִי", חוזר בדיוק אותו נושא בדימוי אחר: לבי מותך בלבך, קיומי וקיומך נעשים שווים, רק כששנינו מוותרים באותה מידה ולא מוותרים באותה מידה. אנו נעשים זהות אחרת ב"מעשה מרכבה", בין אם זה מעשה מרכבה, עם הקונוטציה המיסטית הפילוסופית שלו, בין אם זה מעשה מרכבה יומיומי, בו צמח מטפס, בו חזזית, נאחז בפלדת המרכבה: "תֹּאמַר, אֵיךְ נַפְשְׁךָ נִקְשְׁרָה בְּנַפְשִׁי? / כְּמוֹ מְטַפֵּס נְחוּשׁ קְנוֹקָנוֹת עַל גֶּדֶר תַּיִל שֶׁל קִבּוּץ נִדָּח / אֵיךְ לִבִּי הֻתַּךְ בְּלִבְּךָ כְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה שֶׁל פְּלָדָה וַחֲזָזִית" (עמ' 42).

ולסיכום שיריה – מה שאולי אי-אפשר עדיין לסכם, ואולי אין צורך לסכמם – אפשר לומר מה שנאמר בכותרת: הנפש המשוררת בשירים אלה איננה משקל עודף. היא נפש המתעקשת להתמודד בחוויה הקיומית שלה עם כל מה שסביבה. ולכן היא משקל לא אחיד:  בחלק מהשירים העיקשות והצורך בעצמאות יוצרים יופי רב. בחלק אחר נשארת רק האירוניה שעל פני השטח. היופי והאירוניה אינם משקלים אחידים של הנפש.