"נפשות על הקצה" | יואב חייק
עורכת: ד"ר שילהב קסט, בית עקד ספרים, 2021, 87 עמ'.

יואב חייק הוא בעיקר משורר, אבל שלח ידו במשך השנים גם בִּפּרוזה, למשל פרסם רומן בשם "אני ועוד אחד" (יחדיו 1984), הנוגע ביהדות עיראק. כעת מתפרסמת נובלה שלו לא חפה מליקויים ספרותיים לטעמי, אך גם בעלת איכויות פואטיות מובחנות וניכר בה הניסיון הרב שלו ככותב ספרות. מה שמצדיק ביקורת על הנובלה הזאת "נפשות על הקצה" היא היומרה לכוון גבוה ברוח שאני כקורא אוהב, כלומר לכתוב על מציאות ועל דמיון ולסכסך ולערבּב ביניהם, קרי – כתיבה פנטסטית. עוד יתרון לנובלה, הניסיון לעשות שימוש תמציתי באופני כתיבה שונים: למשל הסיפור העממי המשמש כמשל או כבדיחה מורחבת על בני האדם, או קטעים וידויים מקסימים שכותבת הגיבורה ליסה תוך קריאה ביומן של דניאל, הגיבור, או חדירתו של סופר הצללים אל הנובלה. יש כאן המון משחקיוּת מבורכת של סיפור בתוך סיפור וטקסט בתוך טקסט. לעתים נדירות נוצר איזשהו אנכרוניזם קצת צולע ומלאכותי כמו טלפון שנשתל בתוך אגדת עם, ויש פעמים מסוימות שהקורא קצת אובד בין הזמנים והמקומות בשל היסטים טקסטואליים חדים מדי, אבל בסך הכול המאזן של הסליליוּת הטקסטואלית הזאת מרשים ומעניין לקריאה.

במרכז הנרטיב כאן השניים, אם תרצו עוד סיפור אדם וחוה, שגם בנופלם ומעבר למציאות שלנו, אפילו בעולמות אחרים, ירימו עצמם ויגאלו את חייהם ואת מותם מהביב התודעתי של החלופיות. הם מוצאים עצמם אחרי רעש אדמה שפקד את אגאדיר שבמרוקו בתחילת המאה העשרים לכודים תחת ההריסות וממתינים לחילוץ. כביכול האחת שורדת, ליסה, ואילו האחר, דניאל, לא, כי ראשו נכרת כתוצאה ממפולת משנית של אבן כבדה. כעת מקרבת ליסה את ראשו של דניאל לגופו וכאילו מחברת בין השניים. יוצא אפוא כי מהבור הזה יעלה זוג, כי דניאל ייוותר חקוק כאפשרות בלתי ממומשת אך חיה בתוך תודעתה של ליסה, ולא רק כזיכרון, אלא באופן סמלי מופשט ממש, חי ומתחיה ונושם מתוך קטעי היומן שלו, הוא והסיפור שלו. לא תהיה לה ברירה ובשנים הבאות היא תתחקֶה אחר חייו.

ליסה תברא לה מעין דניאל יש מֵאַיִן, כשם שבאופן אנלוגי דניאל ביומנו ברא לו את אהובתו הישראלית רקיע יש מאין על פי דגם הנערה האידיאלית שחווה בבריכה בבגדאד בצעירותו ושנקראה סמאא. דומָה רקיע של חייק לליסנדה של הסופר יצחק אורפז, שגם היא דמות נשית בדיונית שברא הגיבור באמצעות מחשבותיו לכדי בשר ודם בנובלה "מות ליסנדה": "בפי מלמלתי בחשאי ובשתיקה את שמה החדש, רקיע, שתרגמתי בהינף אחד משמה של אהובתי הקודמת סמאא. השם ההזוי והנדיר הזה, אמרתי לעצמי בתחושה של ניצחון שאפפה אותי, אינו אלא הוכחה לכך, שאני ילדתי את הצעירה הזאת, כאילו יצרתי אותה מחדש, בזה החול, בראתי אותה מהשם סמאא, והנה היא חיה וקיימת לנגד עיניי".

הנובלה הזאת מקיימת גם קשר אינטר-טקסטואלי עם שני סופרים בינלאומיים גדולים בעלי שתי יצירות קצרות מופתיות: האחד הוא תומאס מאן בנובלה המאוחרת שלו "הראשים המוחלפים: אגדה הודית", ואילו האחר הוא פרנץ קפקא בסיפורו הנודע "רופא כפרי", שבו מופיעים שני סוסים מיתיים שלוקחים את הרופא לארץ גלות של שומקום. אצל חייק ראשו של דניאל לא נכרת כך סתם, המחבר בחר בדרך מיתה זו כי האדם נפרד לשניים, גוף וראש, וכמו שאומֵר גיבורו של רומן פולנסקי בסרטו "הדייר": "אילו כרתִּי לי את היד, הייתי אומר אני והזרוע שלי. אילו הייתי כורת גם את הזרוע השנייה, הייתי אומר אני ושתי זרועותיי. אוציא לעצמי את הקיבה, הכליות, בהנחה שהדבר אפשרי, וָאומַר אני והמעיים שלי; אבל אילו הייתי כורת את ראשי מֶה הייתי אומר אז, אני והראש שלי או אני והגוף שלי?". אני למשל אינטלקטואל והייתי אומר, אני מניח, אני והגוף שלי, ואולי ספורטאית היתה אומרת אני והראש שלי? לך דע.

אלה לא התחכמויות סתם בעלמא, זו שאלה של זהות ומי ומה מרכיב את המִיהוּת שלנו. אצל תומאס מאן, למשל, החלפת הראשים שבין החתן המיועד לבין חברו על ידי הכלה, יוצרת מֵעֵבֶר לטעויות הנרטיביות המתבקשות, גם שאלה מה רוצה יותר הגיבורה את גופו של החתן או את ראשו, מי נמצא איתה עכשיו? החתן או החבר? אגב, זאת אחת החריגות הנרטיביות הקיצוניות ביותר של מאן לעבר הפנטסטי, כי אצלו אם יש חריגה לעבר הפנטסטי הוא תמיד ינסה למצוא לה עוגן בעולם המוסבר, או דרך החלום או דרך ההזיה, כמו יוסף בַּבּור ב"יוסף ואחיו" למשל, אבל כאן, בנובלה הזאת הוא מתפרע פנטסטית והדבר השפיע לא מעט על "נפשות על הקצה" של חייק.

גם קפקא כאן. הנובלה של חייק רצופה "משלי סוסים", סיפורים חכמים ושנונים שמסופרים ממש מפי הסוס, לא כאידיום אלא באמת. הסוס הזה מקורו בילדותו של דניאל והוא יופיע בהוויית הנובלה כולה ואף ינעל אותה. זהו סוס שמדבר ומספר סיפורי סוסים המספרים משלים על נסיכות ומלכים. מה תפקידו כאן? הוא מסמל את הזמן היַלדי, הזמן שבו עוד הכול פתוח בפנינו לחלום ולממש, אבל הוא גם מסמל את הדהירה האין סופית הסוסית אל היעד הלא מוסבר במטרה שלא לעצור את הסוסים מבלי שנבין את פשר המעשים, שני סוסים הן הרצון והיצר, כמו "מושכני ונרוצה" של עגנון ב"הכנסת כלה". אבל בעוד שאצל אפלטון, למשל, דומה הנשמה לאיחוד טבעי של קבוצת סוסים מכונפים ונהגי מרכבתם, וכל שעליך לעשות זה לשלוט על הסוסים כדרכם של היוונים, אצל קפקא ב"רופא כפרי", וגם אצל חייק, הסוסים ישלטו בך, הם יובילו אותך, יכניסו את ראשם בעד החלון אצל קפקא, ואצל חייק הסוס ידפוק בדלת. אבל בעוד אצל קפקא הפסימי ייקחו הסוסים את הגיבור לארצות הניכר והשומקום, אצל חייק בנובלה הסוס מפייס יותר, הוא יבוא לקחת אותך הביתה. מה שהופך את חייק למספר אופטימי יותר, אך מדוד ומוגבל הרבה יותר שאינו לוקח סיכונים, ותרן.

לבסוף כדאי לציין עוד שתי נקודות, שם הספר מתכתב גם הוא עם סופר פנטסטי קדום וגדול, הלוא הוא ניקולאי גוגול בספרו "נפשות מתות", נפשות מתות כאלה חיות ביותר ובמקרה של חייק ממש על הקצה, ועוד דבר, דניאל של חייק לפני מותו אומר: "אם אמות אבקש לרוקן את כיסיי ואם אחיה אבקש לחשוף את כל מעשיי", הוא כאמור מת ונותרים רק פרקי היומן שלו. לעומתו, בעודו חי, ליסה מציע לו "ששנינו נספר זה לזו את סיפורינו עד שיבואו לחלץ אותנו". לכל אורך הנובלה יש כאן מתח שבין שני דרכי סיפר. האחת: ליסה שמוכנה תוך וידוי סיפורה לחשוף בפנינו את הכול, ואילו דניאל שכל הזמן, גם בקטעי היומן שלו, מגלה טפח ומכסה טפחיים, מתעסק לא אחת כמונו בּבּוּכהלטריה משפחתית ונותר בעיני ליסה כחידה עלומה ובלתי פתורה שיש לחיות איתה לנצח. במתח הזה של שתי דרכי הסיפר חיה ונושמת הנובלה המעניינת והקריאה של יואב חייק.