close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • משחק הפלנטות בסדנתו של אמן - Post Image
    • משחק הפלנטות בסדנתו של אמן
    • שאול רוזנברג
    • התפרסם ב - 04.11.18

     ב”ערב פתאומי”, אחד משיריו המפורסמים של דויד אבידן, כותב אחד מגדולי השירה העברית לדורותיה את השורה המרגשת הבאה: “אדם זקן – מה יש לו בחייו?”

    לפי דב בהט, יש לו בהחלט הרבה מה לעשות – לכתוב ולכתוב.

    בגיל שמונים ושלוש מרגיש כנראה דב בהט שהזמן אוזל מבין האצבעות. זה אולי אחד ההסברים לקדחתנות המיוחדת שבה הוא כותב ומפרסם בשנים האחרונות את ספריו בקצב מדהים, כאילו הוא רוצה להספיק מה שלא הספיק במשך חיים שלמים ועשירים כגיאולוג בעל שם עולמי. הוא מקדיש כעת את זמנו בעיקר לכתיבה ומנסה כנראה לפצות את עצמו על כל השנים שלא כתב. וכך, בחמש השנים האחרונות פרסם בהט עשרה ספרים. רק בשנה האחרונה הוא מפרסם כבר ספר שלישי בסדרה, לאחר “רומן עברי-גרמני”, אסופת סיפורים ועכשיו גם ספר שירה, שכמה משיריו עוסקים ולא במפתיע בחשבון הנפש של אדם עם חייו.

    משחק הפלנטות. דב בהט, המשורר מוקדש לכתיבה

    ב”נפשי שבויה”, שיר הפתיחה בקובץ השירים ואחד הטובים שבו, מנסה בהט לדמיין את טקס הלוויה שלו עצמו. בפרפראזה על ספרה של רונית מטלון “סיפור שמתחיל בלוויה של נחש“, הפעם הלוויה מתחילה דווקא בציפור ובכלב:

    “קול אתי חפירה/ ננעצים באדמה/ סידורים אחרונים/ לפני האשכבה/… עייפים ומותשים/ עומדים חברי:/ נו מתי זה ייגמר?/ ציפור עפה מעל/ אולי נזכרה/ במשהו ששכחה./ נביחת כלב רחוקה./ שוטפים ידיים” (עמ’ 5).

    השיר המינימליסטי החזק הזה מבשר שירים נוספים העוסקים בחישובי קיצין של המשורר. “החיים מתקצרים והולכים”, כותב בהט בשירו “ימים נעלמים”. “באמצע השבוע עוד טוב, אבל/ במוצאי שבת מגיע העצב” (8). ועוד כמה שורות יפות מן השיר האלגי הזה: “את ליל הקיץ עשיתי בגינה./ הכוכבים הבהבו לי בידידות/ ממרחקים. אחדים נפלו/ קרוב אלי, אבל נשארו/ מעבר להישג ידי” (9).

    עוד שיר שאפשר להכתירו כחשבון נפש, הוא השיר הלכאורה פשוט אבל הנוגע, “עם עצמו”. “לפעמים נדמה לאדם/ שזה קל, שהדרך סלולה,/ שהיום קריר, שהרוחות/ נושבות בגבו,/ ואין לו ספק שיגיע./ כשהוא מתקרב אל השיא,/ הוא מבין את הקושי, מכיר את עצמו,/ מזהה את מגבלותיו./ פונה אל אלוהיו” (10).

    את מחזור השירים הזה חותם השיר “לסיכום”, שבו בהט אולי מרחיק עדות וכותב ספק על דמות קיימת או דמות מומצאת – זמרת קשישה וידועה שמעריציה הרבים הלכו לעולמם, “בדיוק כמו הגברים שאהבה”, והיא עושה את סיכום חייה: שלוש בנות, תשעה נכדים והוספיס אחד. הרופא שעורך אצלה ביקור בית, קובע שצריך להעביר אותה להוספיס ואף ממליץ על אחד כזה: “ישנו אחד טוב,/ ב’משעולים’/ לא רחוק מבית העלמין” (37). הנימה האירונית המושחזת כאן מתחברת עם ה”שוטפים ידיים” של שיר הפתיחה העוסק בהלוויה.

    בספר השירה הזה חורג בהט במקצת מהנושאים הקבועים שעל סדר יומו הפואטי-ספרותי, ועוסק הפעם גם במצבו של האדם במקום לעסוק בעיקר במצבם של האבנים ובעלי החיים, כמו בכמה מספרי השירה והפרוזה האחרים שלו. אבל בלי אבנים ובעלי חיים בהט כנראה לא יכול. אולי לא במקרה כבר בשיר הפותח של הספר על הלוויה מוזכרים הציפורים והכלבים שיופיעו גם בשירים נוספים שאינם קשורים למוות או לחשבון נפש.

    למעשה, גם בספר זה מרבה בהט לכתוב על חיות – כלבים, ציפורים, פילים וזוחלים למיניהם. בשיר “אחרי החורף” הוא מביע משאלה להפוך לציפור, להתמזג בלהקת ציפורים, “להבין/ את שפתן ותרבותן כמו פעם” (82). באותו שיר הוא מוצא מכנה משותף בינו לבין אחת הציפורים שמביטה בו והוא בה. “היא ואני אוהבים פיצוחים” (81).

    לא רק את הציפורים אלא גם את העצים הוא מגדיר כידידיו הטובים. ב”ידידי ירוקי הצמרת” הוא עוסק בדיאלוג שהוא מפתח עם עץ אשוח, עץ אורן, שיטה ואיקליפטוס, ובעיקר עץ תמר שבו עסק בהט גם בפרוזה שלו.

    בשיר “רגשות” הוא עוסק בכלב ובזיקנה. כלב לברדור מנסה לשמח אישה זקנה ועצובה אך ללא הצלחה. כנראה שידידות של כלב לא מספיקה להפיג את הבדידות של הזיקנה. מאידך, בשיר אחר, “נולד שמח”, אותו כלב לברדור מצליח לשמח ילד ויוצא איתו לטיול “כשזנבו מתרונן/ מונף כדגל בירכתיה של/ נושאת מטוסים המפליגה/ למרחבי שבעת הימים” (41).

    גם הפילים אינם מקופחים בספר: “יונק גמלוני הצועד על/ ארבעה כלונסאות כבדים, עליהם/ נשען העולם” (72). הסיומת המתוחכמת של השיר קורעת אותו מהאידיליה של כתיבה על חיות ומטעינה אותו במשמעות אוניברסאלית, שממחישה את הגישה של בהט כיוצר. לבני האדם ולחיות יש בעיניו מעמד שווה, אם לא בחיים עצמם הרי שלפחות בכתיבה. לא רק בני האדם נבראו בצלם אלא גם החיות. גישת ההאנשה הזו מופיעה כבר בספרים קודמים, והפעם בהט עוטף אותה באידיאולוגיה ישירה בשיר “שינוי ערכים”. בשיר זה גורס בהט שבני האדם שווים לחיות, כפי שממלכת החיות שווה לממלכת האדם. “בממלכת החיות, כולנו/ שווים. כבוד הדדי ישרור/ בין כל יצורי הבריאה”, כותב בהט (97). ועד שזה יקרה, לפחות בהט הוא זה שמעניק כבוד לחיות ואפילו לפחותות ביותר שביניהן.

    למשל, הזיקית היא לא פחות מאשר מלכת היופי בעיניו, והוא מתאר אותה כבעלת “מונופול ייחודי על היופי” (53). “הזיקית הזו היא כמו כמוסת/ פיזיקה מופלאה” (52), כותב עליה בהט בהתפעלות. ובשיר אחר הוא כותב: “שירת אהבה/ של זוחלים/ מלחשת בלאט/ באווירת עמק חפר” (58).

    בהט מתפעל תמיד מיופיו של הטבע, ומבחינה זו הוא ממשיך מסורת ארוכה של משוררים שהיללו את הטבע. שום דבר שקורה בדרך לא צריך למנוע מן ההנאה הזו, אפילו לא תקר בגלגל. במקום להתעצבן ולגדף, נהגת שמתפוצץ לה גלגל, עוצרת את מכוניתה בצד הדרך ונהנית מאוד מהנוף. “שדה פרחי שמש מזדקרים לשמים” (מתוך “סימפוניה בלתי גמורה”, 65).

    כמה מהשירים מוקדשים לפרפרים. באחד מהם “נדידת הדורות” מתוארת נדידתם של הפרפרים בין שלוש ארצות: מקסיקו, טקסס אשר בארצות הברית וקנדה. את הנדידה הזו הוא מתאר כ”מירוץ שליחים אינסופי בין לידה ומוות,/ בין גלות ומולדת” (78).

    בלא מעט מהשירים משתמש בהט בכושר ההתבוננות שלו בטבע ובבעלי החיים. חלק מהשירים מבוססים על מסעותיו בארץ ובעולם, ואילו בחלקם הוא אפילו לא צריך לצאת מהבית. בהט פשוט יושב בגינה שלו כצופה מתבונן ומתאר את מה שרואות עיניו. למשל, כיצד עורב אפור מתקוטט עם חתולה ג’ינג’ית, או כיצד הטרמיטים מכלים עץ עתיק, וגם את תנועת העננים בשמים. “העננים/ הלבנים ששטים מדי פעם/ בשמי הנגב, מבקשים/ לקשור שיחה עם/ דיירים מקומיים ותיקים” (50), כותב בהט בשיר “ענני שיחה לבנים”. בשיר אחר, “רמזי הקשת”, הוא מספר על יום גשום בנגב המערבי, שבו העננים מציירים בשמים “כתר אלוהי מעל לנגב המערבי” (51).

    למקרא כמה מהשירים אפשר לחשוד בבהט שהוא עכו”ם, דהיינו עובד כוכבים ומזלות, הגם שבשירים מסתתרת דווקא פנייה סמויה או גלויה לבורא עולם, המעניקה להם צביון אמוני. בשיר “אל מסתתר” הוא כותב: “כמו סרגלו של אלוהים חצה הקו את האוקיינוס:/ עומק אינסוף המים השחורים מתחת לקו, ותכלת/ השמים הצורבת ראש מעליו. והבורא שתק, לא/ הזכיר להם שלפני יומיים כמעט ירדו למצולות” (49). בשיר אחר, “תפילה שתאיר פניה”, הוא “מקנא במי שנגלתה לו השכינה” (100).

    אבל לפני גילוי השכינה, הוא מגלה את הכוכבים, ובעיקר את כוכב צדק, “הכוח המושך אליו זה מיליארדי שנים את גרמי השמים/ התועים הניתכים אל תוכו, במקום/ להמשיך בטיסתם המסוכנת/ ולהינגף בכדור הארץ שלנו./ בעצם,/ אפשר להגיד, שצדק מגן עלינו” (48).

    בהט יוצר זיקה בין חוכמת הטבע לחוכמת האמונה היהודית. ב”אוושת האבנים בגינה” הוא כותב: “הגיר שבגליל העליון מספר איך בנה/ את ההר שעליו ישבו המקובלים,/ את הפסגות שעליהן נכתב השולחן ערוך” (46). בהמשך השיר הזה, העוסק גם בתורת הרז, כותב בהט: “מינרלים וסלעים מארץ האש/ ומאפריקה, באו להתארח,/ לשוחח על העבר הקדום” (46).

    הטבע לא רק מעניק השראה אלא גם מהווה סכנה, בעיקר אפקט החממה שלו מקדיש בהט שניים משיריו. ב”התקררות גלובלית” הוא כותב: “כמה נמאס לנו/ מאפקט החממה./ משפיל להיות/ כלי משחק/ לקפריזות של/ פחמן דו-חמצני” (43). “הנה אנו מקבלים/ את המגיע לנו: יש מחיר/ לשאננות” (57), הוא מוסיף בשיר אחר. גם בשיר “התחממות” הוא עוסק בסוגיה הבוערת הזו: “לנגד עינינו/ מהומת אלוהים/… אנחנו מלקים את/ עצמנו: מה עשינו, שאפקט החממה/ עולה עלינו לכלותנו” (80). המוות אורב אפוא מעבר לפינה לא רק לבני האדם אלא גם לכדור הארץ עצמו.

    מחזור שירים נוסף בספר עוסק באהבה בגיל גבורות. “אלוהים, או אולי/ כוחם של הכוכבים,/ העבירו אותך בדרכי/ בשעה בלתי צפויה/ באמצע יום קיץ צורב” (16), כותב בהט ב”טיפת מים”. אחד משירי האהבה עוסק דווקא באהבה בין שני עצים. כאשר בהט כותב על אהבתם נדמה שהוא כותב על אהבתו שלו. “התרגשות פרעה את צמרתו/ ואבקת אהבתו נשאה ברוח” (21).

    מחזור שירה נוסף עוסק במה שאפשר לכנות “שירי ארץ ישראל הישנה והטובה”, שבהם בהט מתרפק על הדרך למקווה ישראל של פעם (“זוהי ארץ ישראל”, 91), ומתגעגע לירושלים של פעם מלפני שישים ושבע, שהתעטפה אז בצעיף של צניעות. בהט שואל את עצמו האם יחזור לאהוב אותה כבעבר. “אני מנשק את הכותל/ מתפלל שתחזור אל לבי/ האהבה/ לעיר הזאת” (85).

    וגם אם לא, בהט יסתפק ללא ספק באהבתו לבעלי החיים, לצמחייה העשירה, לאבנים ולגרמי השמים. זה לא מעט בימינו.

    דב בהט, משחק הפלנטות, טוטם, 122 עמ’

     

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית