"ובשקט הולך וגובר" | צדוק עלון | הוצאת גמא | 2023 | 71 עמ' | 60 ש"ח

נקודת המוצא של המשורר – חוויה מחשבה ומוסר יחד

שלוש נקודות מאפיינות היטב את קובץ שיריו של צדוק עלון:

ראשית – חוויה. זו שירה הבאה לבטא חוויה שנחוותה, הן בחושים הן במחשבה. בכל אחד ואחד משירי-חוויה שונים באשר הם מתקיימים שילובים שונים של הרגשה ושל המחשבה. ככזו, ברור שזו שירה לירית, שהיא מתן ביטוי לחוויה אישית, אותנטית, בחושים ובמחשבה, ובמשך הזמן אצל המשורר הופכת זיכרון. משמע – שירה זו היא גם התמודדות חלוף הזמן שמשנה את החוויה.  החוויה יכולה להתבטא בתנועה פיזית, במציאות, בתנועה נפשית, בתחושה פנימית. החוויה יכולה להתבטא גם בחלום, שמחקה בנפש את התנועה במציאות החיצונית, הפיזית. סופם של שירי חלום הוא במודעות שמתעוררת במשורר החולם שהנה חלם חלום. לצדוק עלון שירי חלום רבים, ואליהם עוד אחזור לקראת סוף הדברים.

שנית, זו שירה של מחשבה, של הגות. משמע, שירה המבטאת מחשבה. אם החוויה מוצגת בשירי עלון גם כמודעות של החווה, הרי המחשבה בשיריו היא הנטייה הברורה של עלון להגיע לרציונל מודע לעצמו, להסביר את הנחווה ונותן לו בסיס ומסגרת. עלון איננו שוכח את היותו פילוסוף בלימודיו, את עבודת הדוקטורט שכתב על שפינוזה. גם הקורא בשיור אינו שוכח זאת.

שלישית, זו שירה המסתכמת במסקנות מוסריות. מוסר הוא ה"דבק" שבין החוויה לבין המחשבה – בין הקיום לבין ההגות – שהם, כאמור כאן בפתיחה, שני הצדדים האחרים של שירי צדוק עלון. מוסר הוא סיכום חד-משמעי ונותן ערך לחוויה ולפילוסופיה. אם כך, אולי, הקביעות המוסריות הן העיקר של שירתו.

המסקנה המוסרית של המשורר

הנה השיר "אלוהים מרחם", שיר אחד מתוך רבים, שבהם הצד החוויתי והצד ההגותי מסתכמים, בסופו של דבר במחשבה המוסרית, שהיא המסר העיקרי, המועבר אל הקורא בשיר.

"אלוהים מרחם" – ["וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי… כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית, ו', ו") "שׁוּבָה ה' עַד מָתָי, וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ" (תהלים צ', י"ג)] "אֱלֹהִים / חָשַׁב שֶׁיִּבְרָא אֲנָשִׁים שֶׁיּוּכַל לֶאֱהֹב / וְגִלָּה שֶׁהֵם יְכוֹלִים לִגְרֹם לוֹ לִשְׂנֹא / הוּא רוֹאֶה בְּשִׂנְאָתוֹ חֻלְשָׁה שֶׁיֵּשׁ לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ / עַל כֵּן הוּא נִחַם / וְחִשַּׁב לְהַשְׁמִיד אֶת יְצִירֵי כַּפָּיו. // גַּם אֶת כָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים חָשַׁב לְהַשְׁמִיד / אוּלַי כִּי כָּעַס עַל עַצְמוֹ שֶׁבְּרָאָם כָּךְ  / שֶׁעַל מְנַת שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לַהֲרֹג. // בְּתוֹךְ כָּל זֹאת / הֵחֵל לַחְשֹׁב עַל מָה שֶׁהִתְעוֹלֵל לוֹ / עַל גּוֹרָלוֹ הַמַּר / וְהֵחֵל לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ. // מִשֶּׁהִתְוַדַּע לְרַחֲמָיו הָעַצְמִיִּים / הִתְחִיל לְרַחֵם גַּם עַל בְּנֵי הָאָדָם / הַשְּׁרוּיִים בְּמַאֲבָק תְּמִידִי / עִם יִצְרֵיהֶם וְעִם חֻלְשׁוֹתֵיהֶם. // אֱלֹהִים מִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ / וַאֲנִי יוֹשֵׁב כָּאן תַּחַת כִּפַּת / הַשָּׁמַיִם / וּמַבִּיט בְּרִבּוֹא הַכּוֹכָבִים הַמֻּנָּחִים לָהֶם בִּמְקוֹמָם / מֵאוֹתָם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית בָּהֶם אֱלֹהִים  / חִשַּׁב לִבְרֹא עוֹלָם טוֹב / יוֹתֵר מֵעוֹלָם שֶׁבּוֹ / הָרוּחַ סוֹלֶדֶת מֵהַהֶרֶג בְּעוֹד הַטֶּבַע מְחַיְּבוֹ // וַאֲנִי יוֹשֵׁב וּמְחַיֵּב אֶת אֱלֹהִים / וְאַחַר כָּךְ מְזַכֶּה אוֹתוֹ / וְחוֹזֵר חֲלִילָה / עַד שֶׁעֲיֵפוּת גּוּפִי מַכְרִיעָה אוֹתִי / וַאֲנִי מַפְקִיד אֶת נִשְׁמָתִי בְּיָדָיו // וּמָחָר אָקִיץ בְּרַחֲמִים." (עמ' 19-18)

בחרתי להתחיל בשיר זה את ניתוח שירי הקובץ של עלון, כי אני רואה בו תעודת-זהות של שירתו. זהו שיר ישראלי אופייני לדור-המדינה בשירה הישראלית, ולאחריו – הדור אליו משתייך עלון בבירור ומתוך קבלת השתייכות. כך,

ההתכתבות עם יהודה עמיחי, ואלוהים שמרחם  על-ילדי הגן ברורה מאוד. לא רק שצדוק אינו מעמעם אותה; הוא מדגיש אותה כמרכז בשיר, ואת שירו הוא מחבר במודע, ומתוך רצון, לרוח השירה הישראלית, על מטעניה התרבותיים שצדוק מדגיש שוב ושוב.

ועם זאת, לעלון יש מאפיין ברור משלו בתוך השירה הישראלית. אפשר בהחלט לומר, כי המסר המוסרי הוא כל-כך מהותי אצל צדוק, עד שהוא מרכך ומעדן וגם מחליש את האגו של המשורר – דבר שהוא נדיר ביותר, ונדיר עוד יותר אפילו בשירה הישראלית, החילונית, שמחולליה, עמיחי, וזך ואבידן וחבריהם, רחוקים מאוד מלהיות בעלי "אגו מוחלש".

אני קורא בספרו הקטן, הנקי והצנוע של צדוק, וחושב לעצמי עד כמה "אין לו מקום" בשירה שהוא משייך עצמו אליה בבירור. הלא זו השירה הישראלית שדבר אחרון שרוצים יוצריה הוא לקבל מציאות שאין להם בה תפקיד-על. ואני מכיר היטב שירה זו, הן כחוקר שירה ומבקרה, הן כמי שהוא עצמו גם משורר וגם בן של משורר. באופן לא טיפוסי, עלון בשיריו מציג עצמו קודם כל כ"אדם ישר", כ"חי ישר". כלל לא מורגש שהוא מבקש הערכה על תכונות אלה של שיריו. הוא כותב את השירים כאילו היושרה – שהיא גם חלק מנטייתו של המשורר להתפלסף – היא נתון מובן מאליו.

להיות ברגע הנקי ולבטא אותו ­- המטרה העליונה של שירה זו

מבין שלושה המרכיבים של שיריו, המרכיב הבולט ביותר לקורא בהם,  תוך כדי החוויה, אותם ודרכם, הוא מרכיב חווית ההווה, חווית הרגע כשהוא לעצמו. בשירים רבים, הרגע כשהוא לעצמו אמור להיות הכול לכותב. ולא היא –  כי כמו שקיימת בשירי צדוק חווית הרגע הקיים, כך קיימת בשיריו החוויה הקשה של החלוף, והמחשבה על החלוף, שהיא עוד יותר קשה.

באופן אותנטי כשהוא לעצמו, ובה בעת גם כסמל של כלל השירים שבקובץ, ואולי גם – של כלל שירת צדוק עלון המשורר – פותח את הקובץ שיר קצר וברור, שעניינו העכשיו המתמיד, החוויה שאמורה להתמיד – "עַכְשָׁו" [ההווה העבר והעתיד / מרוחקים במידה שווה / מטבורו של עולם] – "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאָסוּר לִי לְהִתְיַחֵס אֶל הַהֹוֶה / כְּאִלּוּ הוּא כְּבָר עָבָר / אֲבָל לְעִתִּים כְּמוֹ עַכְשָׁו / אֲנִי עָיֵף / וְאֵין בְּכֹחִי לַהֲפֹךְ אֶת הַהֹוֶה / לִהְיוֹת נִצְחִי בְּזִכְרוֹנוֹתַי" (עמ' 9). כך, חד משמעית, הוא פותח את השיר, פותח את הקובץ, באמירה: אסור לי להתייחס אל ההווה כאילו הוא כבר עבר. כך אומר המשורר לקורא הנפגש בו, בלשון ישירה ופשוטה וברורה וחד-משמעית. אבל מייד מוסיף הדובר המשורר ואומר, בגוף השיר – אין לי ברירה, אין לי כוח; אפילו בזיכרונות אינני יכול להתמיד ולדמיין את מה שהיה הווה. במקום שהחוויה תהייה העכשיו העיקרי, העייפות, החולשה נעשות עכשיו. ואולי – העכשיו הוא חוסר היכולת להתמיד ולהיות עכשווי בעכשיו.

כך השיר הפותח, בעמוד תשע. מיד אחריו, בעמוד עשר, השיר השני, "לְפִתָּה", הוא הרחבה ופיתוח של אותה אי-יכולת אותם אין-אונים להמשיך ולדבוק בעכשיו, לדבוק ברגע הנקי. כמו שפתיחת קובץ השירים בשיר הקצר שצוטט כאן, בפסקה הקודמת, איננה מקרית, כך העמדת השיר "לְפִתָּה" כשיר שני, מיד לאחר "עכשיו", איננה מקרית.

עוד לפני שמובא כאן השיר "לְפִתָּה", מן הראוי לפתוח בציון דו-המשמעות שבמושג המרכזי שבתוך שיר זה – "העצב התועה". בעברית – במשמעות אחת עצב משמעו צער, ומשמעות שנייה ובניקוד שונה – עָצָב הוא המרכיב של מַעֲרֶכֶת הָעֲצַבִּים. עָצָב מרכזי אחד במערכת העצבים בגוף מכונה " עָצָב תועה". כך הוא מתואר בוויקיפדיה: "העצב התועה" או ואגודס (Nervus vagus) הוא זוג עצבי הגולגולת העשירי. עיקר תפקידו הוא לעצבב איברים פנימיים בגוף במסגרת מערכת העצבים הפאראסימפתטית. מרבית הסיבים בעצב התועה משמשים לתחושה מאותם איברים פנימיים בגוף." זהו עצב שתועה, סובב והולך בתוך הגוף.

ובהיענות מלאה לדו-משמעות זו – שהיא גם היענות מפורשת, ככל עבודת השיר הישרה והישירה המאפיינת, כאמור, את שירתו של צדוק עלון – כתוב כל השיר: "לְפִתָּה"– "בְּתוֹכִי / מִשְׂתָּרֵג לוֹ עֶצֶב / וְהוּא מְכֻנֶּה 'הָעֶצֶב הַתּוֹעֶה' // הָעֶצֶב הַזֶּה הוֹלֵךְ וְתוֹעֶה בְּחַלְלֵי גּוּפִי / וְהוּא אֵינוֹ נוֹאָשׁ // בְּחִפּוּשׂוֹ הוּא מַגִּיעַ לִמְחִלּוֹת וְלִתְעָלוֹת / מְחִלָּה מְחִלָּה תְּעָלָה תְּעָלָה // עַד שֶׁהוּא חוֹבֵק אֶת נַפְשִׁי" (עמ' 9). ואל דו-המשמעות של המלה עצב מצטרפת כאן, ושוב – בצורה ברורה לקורא – דו-המשמעות של המילה מְחִלָּה. מאורה וסליחה גם יחד.

החלום, ושוב – החלום; ועוד – החלום

גם בשל הנפילה, שוב ושוב, אל העצב, ניכר ברבים מן השירים מארב מתמיד לרגע האותנטי. אפשר לקרוא לזה גם כוננות קיומית, אחריות, מודעות. בעצם, כך משלימה העמדה המוסרית את הדריכות הקיומית. אם תרצה, קרא לזה בלשון "שבועת הצופים" – "הֱיֵה נָכוֹן"; אם תרצה ראה זאת כעמדה דתית. בכל מובן – זו עמדה מוסרית. "הֱיֵה נָכוֹן" הוא אומר, קודם כל לעצמו כאדם, מתוך כך – לעצמו כמשורר, ומתוך כך – גם לקורא בשיריו. השיר "מַאֲרָב" (עמ' 23-22) מוקדש לנושא. כך הוא פותח בבית הראשון: "כַּמָּה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לַעֲשׂוֹת / עַל מְנַת שֶׁתִּתְעוֹרֵרְנָה אֶצְלוֹ / תְּחוּשַׁת חַד-פַּעֲמִיּוֹת הַקִּיּוּם / וּתְחוּשַׁת קִיּוּם הַחַד-פַּעֲמִיּוֹת", ובהמשך, "הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּמַצָּב שֶׁל אוּלַי / (אִם לֹא בְּמַצָּב שֶׁל מַאֲרָב) / אוּלַי בַּת הַשְּׁכִינָה תִּפְקֹד אוֹתוֹ…"

כאמור, זו שירה ישראלית עכשווית של דור-המדינה ולאחריו. ככזו היא גם שירה קיומית, והדריכות המוסרית של משורר זה קשורה מאוד בדריכות הקיומית. אבל ככזו, יש בה גם מודעות לנפילות קיומיות, שהן חלק בלתי-נפרד מן הקיום. נפילות אלה מנסה לרפא צדוק – קודם כל לרפא עבור עצמו, וגם להציע כמרפא לקורא את שיריו – באמצעות החלום. חלק חשוב בשירתו הוא התרפקות רומנטית על החלום. כך מופיע החלום בשיריו – חלום. ושוב חלום. ועוד חלום.

שיר המציג את החלום בתפישת העולם של צדוק, אחד היפים בשירי הקובץ, הוא השיר "מִמְצָאִים אַרְכֵאוֹלוֹגִיִּים" (עמ' 55): "רָאִיתִי מִמְצָאִים אַרְכֵאוֹלוֹגִיִּים יוֹצְאִים מִן הַכְּלָל. / תְּצַלֵּם, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, / תְּצַלֵּם, אֵלּוּ הֵם אוֹצְרוֹת תַּרְבּוּת מִן הַמַּעֲלָה / הָרִאשׁוֹנָה, / תְּצַלֵּם. // מִשּׁוּם מָה לֹא צִלַּמְתִּי / וְאַף שֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי וְהֵבַנְתִּי שֶׁהָיָה זֶה בַּחֲלוֹמִי / אֲנִי מֵצֵר עַל כָּךְ שֶׁלֹּא צִלַּמְתִּי. // הָיִיתִי צָרִיךְ לְצַלֵּם / אוּלַי הַמְּצִיאוּת הָיְתָה מִשְׁתַּנָּה." כך – פשוט וישיר וטוב. ואכן, הרבה שירי חלומות בקובץ זה, שחוברים להרבה שירי ילדות, שהם שירי הוויה ילדית, שהיא הוויה ראשונית.

ובאשר לחוויה הילדית הראשונית, הנה בשיר "טַעַם" (עמ' 63), הוא כותב כי לו הרגיש היום, באכלו אפרסקים, את הטעם שטעם בהם בילדות, היה יכול לחוש את טעם הנצחיות של פעם – קצת אירוניה, קצת עצב, וקצת כוח ישר לעמוד בדברים. כך, כדרכו, הישרה והישירה, הוא מעמיד את עצמו במקום טוב, ומסתכל ישר בעיניים לעצמו, וישר בעיניים לקורא אותו. וטוב לקרוא בשיריו. אמנם, הם אינם הופכים עולמות – עולמות מנסים אחרים להפוך – אבל הם מאפשרים לחיות בעולם.

לעמוד הספר