יוסי וקסמן | תולדות האמנות

 הוצאת חרגול מודן, 284 עמ'

סופרי ישראל אוהבים כנראה "לשחק באש". בשנים האחרונות ראו כמה ספרי מקור העוסקים בשריפות: ישראל המאירי ("אש במדרון" ובעבר הרחוק יותר גם "אש בקוצים"), שמעון צימר ("לפעמים הבית הוא רוצח") ועכשיו גם יוסי וקסמן ב"תולדות האמנות". לאש הספרותית הזו נתנה ללא ספק רוח גבית היצירה הקלאסית של א.ב. יהושע "מול היערות", המתארת בין השאר כיצד ערבי זקן וכרות לשון מצית אש ביערות הקק"ל.

גם ברומן של וקסמן, אחת מדמויות המפתח הוא פליט ערבי זקן וכבד לשון הסובל מגמגום, אבל במקרה זה הוא אינו מצית אש אלא מהווה דווקא דמות מנחמת. "גם שריפות הן מהטבע, כמו הרוח והגשם והרוע של האנשים" (עמ' 20), אומר הזקן לאחר השריפה הגדולה המכלה חלק מבתי כפר האמנים – שריפה השואבת כמובן השראה מהשריפה הגדולה שהתחוללה בשלהי שנת 2010 בעין הוד.

הרומן של וקסמן נפתח אמנם באש ("כאילו אני עומד לפני קתדרלה ענקית, עשויה להבות-להבות, שנראית שטנית ומבהילה אבל גם קדושה ומרגשת", 20), אבל השריפה היא לא העיקר אלא רק תירוץ לגולל סיפור של אהבות ושנאות, יריבויות ותסכולים בכפר האמנים. וקסמן משחק לא רק באש אלא גם בצבעים ובמילים, והתוצאה היא רומן פרגמנטרי, הנראה כמו קולאז', ולמעשה כמו תערוכת הקולאז'ים שמציג גיבורו הראשי, האמן שלומי וולף, במוזיאון רמת גן.

הרומן כשמו כן הוא, והוא עוסק בתולדות האמנות. אבל לא זו, הרשמית, שאפשר ללמוד עליה באוניברסיטאות אלא אמנות אלטרנטיבית המציעה גרסה חדשה לתולדות הציור בכלל ולתולדות האמנות הארץ ישראלית בפרט, ובעיקר זו של כפר האמנים.

הרומן בנוי מפסיפס של קולות, טלאים טלאים שמודבקים יחד כמו יצירה אמנותית על שמיכה רחבת יריעה, שבעזרתה מנסה וקסמן לכבות את השריפה שבוערת עדיין בתודעתו. הקולות שמהם מורכב הרומן הם קולות ריאליסטיים והזויים, מן עולם הבכא שכאן ומהעולם הבא, קולות של בני אדם חיים ומתים, של חיות וצמחים ורוחות ואש וכולם מצטרפים יחד לאותו קולאז' אסוציאטיבי מרהיב שאפשר לתלות על הקיר בתערוכה.

הרומן נע בין עבר להווה, וסיפורי משנה קושרים בין שני צירי העלילה המרכזיים. מדובר לא רק בתולדות האמנות אלא גם בתולדות האמנים. הקולות המרכזיים הם כאמור של האמן וולף, אבל לא פחות מכך של דינה דאדא, דוגמנית עירום, "מתפשטת מקצועית" כהגדרתה, שהיתה המאהבת של כל הציירים שהיא דיגמנה לפניהם, ולימים הפכה גם לציירת בעצמה. דינה דאדא היא מעין אשלי גרהאם של שנות ה-50, אישה שמנה ויפה, אישיות אקסצנטרית שאיש אינו יכול להתעלם ממנה –

דמות גדולה מהחיים, שהיא חלק מגלריית הדמויות הנשיות האקסצנטריות ועזות הביטוי שספריו של וקסמן מתברכים בהם, כמו למשל ליבשן, ניצולת השואה הקאפו שכבשה את לב הקוראים ברומן "ליבשן" (גם הפעם יש קשר לשואה: דינה נשלחה לפלשתינה לבדה בנערותה, בעוד בני משפחתה נספו בתנורים של היטלר).

באמצעותה מספר וקסמן לא רק את סיפורה האישי המיוחד אלא גם את סיפור הכפר, ואת סיפורם של הציורים הפראיים שהיא משאירה אחריה, העוסקים בעשרה גברים המכונים "החזירים השוביניסטיים האהובים שלי". האמן וולף, שרכש את ביתה זמן רב לאחר מותה, כל כך מתלהב מחיותם של הציורים, שהוא מנסה לנכס אותם לעצמו יחד עם הבית, בתקווה שהפלגיאט יעניק דחיפה לקריירה הבינונית למדי שלו כאמן.

"תולדות האמנות" הוא סיפור שאפשר לכנותו "החי על המתה". ניסיון הניכוס מייצר כמה סצנות ששיאן היא במעמד המטורף, שבו וולף ההומוסקסואל מנסה לבעול את הגברים המצוירים של דינה במה שנראה כמו ריטואל אלילי. באקט הזה וולף נמרח רק בצבע, מבלי שהוא מצליח לתפוס את המהות שלהם. לאחר מכן הוא קובר את ציוריה המקוריים של דינה דאדא כדי שהתרמית לא תתגלה.

דינה דאדא היא לא הקול הנשי המעניין היחידי ברומן המצחיק-עצוב הזה, אלא גם אלו של דקלה גרוסמן, הרואה את עצמה כממשיכת דרכה, וגם של אלכסנדרה מורגנשטרן הרקדנית הלסבית, והן משורטטות ביד אמן תרתי משמע. וקסמן כותב תמיד בחמלה על הגיבורים והגיבורות שלו, ולכן אפשר לאהוב אותן כאילו זכינו להכירן באופן אישי.