close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • מֶה עָנֹג שִׁירוֹ שֶׁל גַּעֲגוּעַ - Post Image
    • מֶה עָנֹג שִׁירוֹ שֶׁל גַּעֲגוּעַ
    • דן אלבו
    • התפרסם ב - 24.07.17

    חלק א

    מֶה עָנֹג שִׁירוֹ שֶׁל גַּעֲגוּעַ:

    שירים שנכתבו למירי בן שמחון

     

    מאת: דן אלבו

     

    המשורר הצרפתי שארל בודלר, בפתח ספרו הנודע “פרחי הרוע”,[1] כתב את ההקדשה הבאה: “מוקדש / למשורר ללא דופי / לקוסם המושלם בספרות צרפתית / ליקר לי ולנערץ עלי מאוד / מורה וחבר / תיאופיל גוטייה / עם רגשות הענווה העמוקה ביותר / אני מקדיש / פרחים לא בריאים אלה.”[2]

    טי. אס. אליוט הקדיש את הפואמה המפורסמת “ארץ הישימון” לחברו עזרא פאונד. ליצירה צורפה ההקדשה: ‘For Ezra Pound: ‘il migliorfabbro, משמע: “לעזרא פאונד, האומן הטוב יותר”.

    האם מלות ההקדשה האלה מהוות חלק מסיפור חייהם של השניים? ובכלל, אילו עובדות בחיי אדם ראויות להיכלל בביוגרפיה שלו, ואילו לא?

    אומנם ביוגרפיה עוסקת באדם, במעשיו ובזמנו, אך ביוגרפיה ראויה לשמה אינה רק תולדות חייה של הדמות המרכזית, ואיכותה אינה נמדדת רק בפרטים האישיים שהיא חושפת או בעבודת הנמלים שהושקעה בה. ביוגרפיה מוצלחת היא זו המאירה באמצעות הדמות המרכזית הזו תקופה שלמה, כולל סביבה סוציולוגית שלמה.

    כתיבת ביוגרפיה היסטורית מתוך הזווית הרחבה הזו של “האיש וזמנו” היא תובענית במהותה. כאן אי-אפשר לספר רק סיפור, ותהיה איכותו אשר תהיה, אלא יש צורך להתמודד עם ההיבטים המרכזיים של התקופה והסביבה התרבותית של הדמות, צריך לעמוד על טיבם של הזרמים האינטלקטואלים ששלטו באותה תקופה ועל מהות הכוחות החברתיים שעיצבו אותה. ובעיקר יש לתאר את יחסי הגומלין האישיים והתרבותיים בין הדמות המרכזית לבין יתר הדמויות שסבבו אותה. אם מדובר, לדוגמה, בסופר או במשורר, הרי שחבריו וחברותיו בתחום הספרות, שעמם קיים יחסי חברות קרובים, יהיו חלק בלתי נפרד מסיפור חייו.

     

    את ההיבט הזה – בחייה של משוררת חשובה, מירי בן שמחון  (1996-1950) – נאיר כאן בזרקור קטן. נדגיש את אותה דיאלקטיקה – אנושית וספרותית – עם סביבתה הקרובה ובעיקר עם היוצרים שעמם עמדה בקשר, באמצעות עיון ביצירות שכתבו לבן שמחון בחייה או לאחר מותה, ו”ההתכתבות” שערכו עמה ועם יצירתה.

    “התכתבות” עם משוררים אחרים היא תופעה רווחת. ההתכתבות הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בהקדשה של יצירה שלמה או של שיר בודד. זה יכול להיות גם קטע ספרותי כלשהו, הכתוב בז’אנר מסוים, הקשור לסגנון ולתכנים של כתיבתו של האדם שלו מוקדשות המילים, כאשר המקדיש מאמץ במודע את דרך הביטוי של הכותב. בספרות העברית אפשר למצוא הקדשות רבות מסוג זה. כאן אציין שתיים מהן:

    האחת, השיר “יונה אינדיאנית”, שהקדיש המשורר רוני סומק לחברתו יונה וולך, לאחר מותה[3]:

    “הִיא רָצְתָה לָמוּת עַל הַשֶּלֶג שֶבְּקִרְיַת-אוֹנוֹ,

    בְּבוֹר רַגְלָה שֶל דוּבָּה גְּרִיזִילִית שֶפַּעַם גִּדְלָה אוֹתָהּ.

     

    יָדָיו הַמְעוּמְלָנוֹת שֶל הַלַּיְלָה הִפְשִיטוּ אֶת שִמְלָתָהּ

    וְהַצִּפּורִים שֶנִּרְקְמוּ עָלֶיהָ עָפוּ לְנַקֵּר בַּבֶּטֶן חַלָּה מְתוּקָה

    בְּפַחֵי הַזֶּבֶל שֶלְּיַד הַמַּאֲפִיָּה.

     

    בִּמְעָרַת רֹאשָהּ הִבְרִיק כֶּתֶר מַלְכַּת אֶסְתֵּר

    ואֲחַשְוֵרושֵי הַשִּיר חָרְזוּ כְּנָפַיִם לִכְתֵפֶיהָ

    וְצִבְעֵי מִלְחָמָה לְמִצְחָהּ.

     

    אַתָּה רוֹאֶה, הִיא אָמְרָה, בַּסּוֹף אֲנִי אֶהְיֶה יוֹנָה אִינְדִיאָנִית בַּסִּפּוּרִים שֶסִּפַּרְתָּ עַל וֶינֶטוּ.”

     

    השיר השני שהקדיש רוני סומק לוולך הוא “מכתב ליונה וולך”[4]:

     

    אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַלַּיְלָה בּוֹ הִצַּעְתְּ

    שֶׁנִּכְתֹּב הִמְנוֹן לְתִזְמֹרֶת בֵּית הַזּוֹנוֹת

    שֶׁל פַאנִי הִיל.

    “נָשִׁים”, הִתְחַלְתִּי, “צַחְצַחְנָה אֶת הַחֲצוֹצְרוֹת”.

    “גְּבָרִים”, הוֹסַפְתְּ, “הִכּוֹנוּ לַתְּקִיעָה”.

     

    “עַכְשָׁו”, אָמַרְתִּי, “צְרִיכָה לָבוֹא שׁוּרָה לוֹהֶטֶת,

    שׁוּרַת אֵשׁ”,

    וְאַתְּ אָמַרְתְּ, “עֲזֹב, בּוֹא נָשִׁיר קֹדֶם

    אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ”.

     

    הקדשת שיר לאהוב/ה, לאדם יקר, למישהו הזוכה להערכתנו, או למאן דהוא שדרכו הצטלבה בשלנו, באה מתוך הרצון לשוחח עמו ולדבר אליו בשפתו של הנצח. להעניק לו מידה של נצחיות כפי שאנו מקווים להעניק לעצמנו בדברי הימים באמצעות שירתנו. במלים אחרות: להעניק לו/לה טיפה מנצחיותנו הַמְּקֻוָּה.

    בנוסף, המשורר מבקש, באמצעות השיר, לשתול בהקדשתו את האהבה שהוא חש כלפי מושא ההקדשה, וכך להבהיר לו, במידה וזה עודנו בחיים, עד כמה הוא חשוב בעיניו.[5]

     

    גם למירי בן שמחון הוקדשו שירים, על ידי לא מעט משוררים פעילים בשירה העברית. על פי רוב משוררים אלה הִכִּירוּהָ וחוו עמה פרקי חיים משותפים, אירועים וחוויות שונות והיוו חלק בלתי נפרד מהסביבה האנושית שבה התנהלו חייה.

    רבים מהם הקדישו לה שירים כביטוי לאהבה והערכה, ואולי כאמצעי לשוחח עם שירתה או להביע צער על גורלה הטרגי. אשר לי, אני הקדשתי לה שירים אחדים, ואף היא הקדישה לי שירים אחדים[6].

    מעמדה הקנוני של בן שמחון בשירה העברית נבנה, בין היתר, לא רק על בסיס ההערכה שלה זכתה שירתה בזכות איכותה וחדשנותה – ועל כך אף נכתבו מספר מאמרים אקדמיים – אלא גם הודות לרשפי הלהבה של שירתה, שהפיצה אור במרחב הספרותי, והודות לאור שהקרינה על הסובבים אותה בזכות אישיותה הססגונית, המרתקת, המשעשעת והטרגית.

     

     

    הסופר שמעון צימר הקדיש לבן שמחון את הנובלה “עבודה על תפקיד”, והמשוררים עודד פלד, בלפור חקק ואמירה הס[7] הקדישו לה – כל אחד -שיר. כל שיר מבין השלושה נכתב מנקודת ראות אחרת. תהיתי ביני לבין עצמי האם ראוי כאן להיכנס לקרביהם ולנתח אותם – או להביא את השירים כמות שהם, והגעתי למסקנה שיש להביאם כמות שהם. אולי בעתיד אשנה את דעתי, אך בשלב זה, זו גישתי וזו ראייתי.

     

    שמעון צימר

     

    הנובלה “עבודה על תפקיד”, אותה הקדיש הסופר שמעון צימר לאהובתו, מירי בן שמחון, היא אחת מארבע הנובלות הכלולות בקובץ “אימא להשכיר”[8]. הסיפור עוסק בשחקן תיאטרון צעיר, עודד הורביץ,  נשוי ללא ילדים, מתפרנס מתפקידים מזדמנים בתיאטרון. נישואיו משמימים למדי והוא מתרפק באופן חולני על היחסים עם אהובתו לשעבר, תמר פדידה, הסובלת מהפרעות נפשיות. הורביץ זוכה סופסוף בתפקיד קטנטן בהצגה, ונפגש עם תמר כדי ליצור התרגשות וסערה אמיתית שיעזרו לו לבנות את התפקיד על הבמה. תמר זה עתה השתחררה מאשפוז, והתרופות פגמו ביופייה. עודד נאלץ להתמודד עם רגשותיו כלפיה וכלפי אשתו ועם עולמו כשחקן.

     

    “הוא חשב על תמר. תמר הגבוהה, היפה, שזכר מהתקופה שקדמה לאשפוזים, שוכבת עירומה, מדגמנת בחוג לציור בבית רוטשילד בחיפה, בכיתה של המורֶה שאמר לה שהאגן שלה יפה יותר מאשר של בריז’יט בארדו”, ובהמשך הם יושבים זה מול זה בדירת החדר שלו על הגג והיא מאמינה שהוא הכניס חומרי כישוף לתה שלה. כמו פעם, כשנעץ את הסכין בלחם והיא ראתה בכך הצהרת מלחמה אלימה. מדי פעם היא קמה, הולכת לכיור, מוזגת לעצמה ביד רועדת כוס מים ושותה, מדברת לעצמה, לוחשת בקול בהול, קודח: “טוהר, טוהר”. הוא מנסה לשכנע אותה להירגע, אומר לה שהוא לא רודף אותה, רוצה לגשת אליה ולחבק אותה. “שלא תעז, מפלצת,” היא אומרת ובעיניה מבריק מבט של בוז. עוברות שעתיים, והם עדיין ישובים זה מול זה, הוא הצייד, כך נכפה עליו להיות, והיא האיילה הנטרפת, וכל אותו זמן פורצות מפיה יבבות מתפנקות, נאנסות, מתרצות, ועווית של חיוך מוזר נמתחת על שפתותיה”. (מתוך “עבודה על תפקיד”)

     

     

     

    עודד פלד

    “אני זוכר עד היום את תחושת ההלם שחשתי כשנודע לי על מותה של מירי. יחד עם זאת, לצערי, הייתה זו ‘כרוניקה של מוות ידוע מראש’. ולא שהייתי בטוח בזה, אבל מראשית היכרותנו קיננה בי תחושה מבשרת-רעות. מירי בן שמחון ז”ל הייתה דוגמה מובהקת של משוררת ברוכת-כישרון שכתבה מהבטן, מהקרביים, אף שעברה אחר כך תהליך עינוי ארוך של התחבטויות עיבוד ועריכה-עצמית. מילות השיר שלה הכו בך ישירות. על רקע המרחב הפיוטי שהפך ברובו קר ומנוכר, אל יֵקַל הדבר בעיניכם. יתֵרה מזו, להבדיל ממשוררים רבים בעלי השכלה אקדמית, מירי שלנו הייתה אינטלקטואלית מבטן ומלידה, במובן הנכון והנעלה של המושג. משוררת של תודעה, סקרנית, פתוחה, חוקרת ללא הרף את עצמה ואת החיים סביבה. הקשר בינינו ידע עליות ומורדות, שלווה ונועם בחברותא, וגם סערות והתפרצויות זעם, מפני ששנינו היינו בעלי מזג חם, לטוב ולרע. אפילו השֵׁד העדתי יצא פעם מן הבקבוק, וזוכר שקשה היה לשכנע אותה שאני לא היחיד שבא ממשפחה אשכנזית דפוקה. בסופו של דבר, לאחר ויכוחים קולניים, הגענו לעמק השווה, להסכמה ולהבנה שיצרו מעֵין ‘אחוות דפוקים’ בינינו. אעשה שקר בנפשי אם אומר שמאז מותה אני חושב עליה כל הזמן, אבל היא חסרה לי עד היום, מירי שלנו, ולא רק לי.”[9]

     

    היא הלכה ביערות | עודד פלד

    (לזִכרה של מירי בן-שמחון, משוררת מחוננת, נשמה חופשייה)

     

    בִּיעָרוֹת מַחֲשָׁבָה הָלְכָה

    אֱגוֹזֵי מִלִּים לִקְטֹף

    מֵאֲמִירֵי הָעֵצִים,

    מְרַחְרַחַת בַּסְּבַךְ,

    חֻפַּת עַלְוָה

    מֵעָלֶיהָ, מְפַצַּחַת

    שְׁקֵדִים, בַּלּוּטֵי

    הֲבָרוֹת קוֹרְמוֹת

    עוֹר וְגִידִים

     

    בְּשַׂרְעַפֵּי חֹרֶשׁ שׁוֹטְטָה

    מֵעֵץ לְעֵץ בַּד אֶל בַּד

    סְנָאִית-אֱלוֹהַּ

    בִּמְשׁוּבָה מְדַלֶּגֶת

     

    בלפור חקק

    שירו של בלפור חקק, “אין לה קואורדינציה למשוררת הזאת”, מתכתב עם שירה של מירי בן שמחון, “נערה מן הרחם”. במהלך הפקת הסרט הדוקומנטרי על חיי מירי בן שמחון, סיפר לי בלפור חקק, שמירי התקשרה אליו ביום מותה וביקשה עזרה בתחום הכספי. בנימת קולה היא שידרה ייאוש ואובדן תקווה, קול שבר וזעקה. לצער כולנו, הוא היה בחופשה עם משפחתו בטבריה. הוא שמע את זעקתה במשיבון רק לאחר מותה. את הקלטת של המשיבון הוא מסר לאחיה הבכור, ידידיה בן שמחון.

     

    אין לה קואורדינציה למשוררת הזאת | בלפור חקק

     

    מחווה לזכר מירי בן שמחון , “נערה מן הרחם”

     

    נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם עֵינֶיהָ תְּהוֹמוֹת

    מַמְתִּיקָה מִן הַבֹּסֶר שֶׁלָּהּ פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים

    לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת כְּשֶׁאֲנָשִׁים לֹא קוֹנִים

    וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמֻקֶּפֶת חוֹמוֹת

     

    הַצְּעָדִים שֶׁלָּהּ בָּאֲדָמָה הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים

    הִיא הוֹלֶכֶת  וּמְאַבֶּדֶת צְעָדִים

    הַבְּרִיּוֹת רוֹאִים  הַשִּׁירִים

    וְהוֹלְכִים לְדַרְכָּם גַּם הֵם  בּוֹדְדִים

     

    רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה בַּיָּדַיִם

    לָכֵן כּוֹתֶבֶת שִׁירִים בְּשׁוּרוֹת מְפֻזָּרוֹת

    כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתִי בָּרְחוֹב וְקָרְאָה לִי שִׁירֶיהָ

    גַּם מִדַּפִּים רֵיקִים קָפְצוּ הַשּׁוּרוֹת

     

    בְּיוֹם מוֹתָהּ הִשְׁאִירָה לִי הוֹדָעָה  בַּמְּשִׁיבוֹן:

    אַתָּה חַיָּב לַעֲזֹר לִי, אַתָּה חַיָּב. בְּבַקָּשָׁה.

    שָׁמַעְתִּי אֶת הַהוֹדָעָה כַּעֲבוֹר יוֹמַיִם

    כִּי הָיִיתִי בְּחֻפְשָׁה.

     

    כֵּן, הִיא הָיְתָה לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה

    וְלֹא הָיָה שָׁם אִישׁ.

    הִיא הָיְתָה לְלֹא קוֹאוֹרְדִינַצְיָה

    מֻטֶּלֶת בַּכְּבִישׁ.

     

     

    אמירה הס

     

    אמירה הס ומירי בן שמחון פרסמו את ספרן הראשון בסמיכות זמנים. ספר שיריה הראשון של מירי בן-שמחון “מעוניינת לא מעוניינת”[10] הופיע ב-1983. ספרה הראשון של אמירה הס “וירח נוטף שגעון[11] הופיע כשנה לאחר מכן, בשנת 1984. שתיהן נמנו על חבורת המשוררים הירושלמית, שפעלה בעיר באותן שנים[12]. אמירה הס הקדישה שיר למירי כשזו עדיין היתה בחיים, ואולי זו הסיבה שהמירה בו את שמה הפרטי בשני איקסים. השיר – במקור ללא כותרת – הופיע בספרה של הס, “וירח נוטף שיגעון” בעמודים 26-27.

     

    הס גם תיארה את שנות היכרותן הראשונות:

    “איני זוכרת מתי נפגשנו לראשונה. בתחילת שנות השמונים התנהלו ערבי שירה במקומות שונים בירושלים. אני זוכרת ערב אחד אצל שושנה בן עדי. זה היה אחד המפגשים הראשונים. שתינו התפעלנו זו מהכתיבה של זו. וגם אחר כך הייתה שיחה, מן רב שיח מרתק שהשתתפנו בו, וזה קירב בינינו. אחר כך נפגשנו בבתי קפה, פעם או פעמיים בביתה. והיא נהגה לבוא אלי לביתי בבית הכרם לא מעט פעמים. אני גם סברתי שהייתה לה הופעה שמותירה רושם על הרואה אותה.  היה לה מבט מיוחד שהשתלב עם שפעת שערה ומבט עיניה. היה לי אליה יחס מיוחד של הערכה וקרבה. ונדמה לי שלמרות מורכבותה והדואליות שלה בכל מיני שטחים, החיבה שהיא חשה כלפיי הייתה דומיננטית. היו קטעים שקצת פחדתי שהיא לא תהיה צפויה בהתנהגותה כלפי, אבל זה היה חשש שווא.”

     

    שיר ללא כותרת[13] | אמירה הס

     

    הוֹ אִמִּי לְאָן וְגַן שֶׁל אֲנָשִׁים

    אֵינוֹ צְלָלִים שֶׁל דֶּקֶל.

    אִישׁ וְעוֹקְצוֹ

    דַּבּוּר וְדְּבַשׁוֹ

    מַשָּׂא רוֹתֵם אָדָם אֶת אַדְמָתוֹ

    וְלֵחָתוֹ לֹא עֹמֶר שִׁבֳּלִים.

     

    רְאִי זוֹרִים הָאֲנָשִׁים יָגוֹן

    אֶת [14]xx בַּת שִׁמְעוֹן[15]

    שָׁלְחוּ שָׁם לְרַגֵּל אֶל מְבוֹאוֹת הַשִּׁגָּעוֹן

    וְהֵן מִסְפָּר שׁוֹטִים חָפְשִׁית מְשׁוֹטְטִים

    וְנִנְעָצִים בְּלִי מַבָּטִים

    אֶל הַתִּמָּהוֹן.

     

    וַאֲנִי מַה הוֹמָה הוֹמָה

    עַל סַף מִפְתָּן הַפַּחַד

    אֶת אֶרֶס הַשִּׁנַּיִם

    מִתּוֹךְ כְּאֵב  הָאוּשְׁוִיצִין

    הוֹדִים לַפֶּתַח אֶת יָדָם.

    וַאֲנִי אָדָם,

    מִן אֲרַם הִנְחַנִי בַּלָּאט

    אֶל-אֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת

    מִן אֲרַם הִנְחַנִי “הַכֶּלֶב בָּלָק”

    לֹא לֹא בְּשִׁגָּעוֹן.

     

    אֵל נָא הוֹשִׁיעָה נָּא,

    לַאֲמִירָה בַּת  סָלִימָה

    מִפֵּאַת בְּנֵי בָּבֶל.

    אֵל נָא הוֹשִׁיעָה נָּא

    עַל xx בַּת שִׁמְעוֹן

    מִפֵּאַת בְּנֵי מָרוֹקוֹ.

     

    אֵל נָא הוֹשִׁיעָה נָּא לְמֹשֶׁה

    מִפְּאַת שְׂפָמוֹ אָחוּז קַדַּחַת

    וְלַשְּׁכֵנָה מִזְרָח וּמַעֲרָב תַּשִּׁיק

    כָּל אֵיבָרֶיהָ עֹשִׂים בָּהּ מִלְחָמָה

    לוֹגֶמֶת בְּפָרוּר אֶת כָּל מִיצֶיהָ.

     

    כִּי בְּבוֹא שְׁעַת הַקְּטָבִים לְהִפָּתַח

    הַכּוּ הַכּוּ בַּתֹּף

    כִּי בְּבוֹא שְׁעַת הַקְּטָבִים

    כָּל גֹּבַהּ אֲרָרַט אֶל כּוּס אִמִּי יַחְפֹּר.

     

     

    הדרך להגיע לקרבה אינטימית עם הזולת עוברת דרך האפשרות לחלוק עמו את חוויית הייאוש הגמור, את הרגשת העירום, חוסר האונים, אימת האין והכליה – המצפים לכל הנבראים מעבר לקיר. הסיפור והעדות על המת מקרבים אותנו אליו יותר מכל ביטוי אחר. בפוסקים מובא בשם הירושלמי ש”המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום”. לכן דברי השבח שאומרים על המת לאחר פטירתו הם לטובתו ומשום כבודו של המת. שדבר זה הנאה הוא לנפטר. מהפסוק “ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה”[16] אפשר לומר ע”פ המבואר בשו”ע שמצוות ההספד הוא שירים קולו ויאמר על המת דברים המשברים את הלב כדי לעורר את השומעים שירבו בבכי.

    התורה מלמדת אותנו שהנהגתו של אברהם היתה ע”פי התורה, וכל מגמתו היתה להתחסד עם הזולת. אברהם שם לו למטרה בראש ובראשונה להספיד ולעורר את הרבים בבכי, לכבודה של שרה, וזאת אף קודם לבכיו הפרטי. ואפשר להוסיף ולומר שההספד שנשא אברהם שימש לו כאמצעי לקיים את ה”לבכותה”. שכן מה ההבדל בין בכי למספד? בכי נובע מהרגשת ההפסד העצום שנוצר מגודל האבדה במיתת הנפטר, ואילו מספד נועד להרבות בשבחו של הנפטר וגדולתו ולעורר את הרגש. ויש הקוראים במקום שֶׁיָּרִים קוֹלוֹ  – שִׁירִים קוֹלוֹ.

    אין ספק, בעולם הספרות קוראים “שִׁירִים קוֹלוֹ” במקום שֶׁיָּרִים קוֹלוֹ. משוררים נוהגים להעלות מנחה לנפטר באמצעות כתיבת שיר, מתן עדות והנצחה, כתיבת יצירה אישית או הקדשת יצירה שלמה, דוגמת ההקדשה שכתב שארל בודלר בפתח ספרו העל-זמני “פרחי הרוע” לחברו תיאופיל גוטייה.

    ברשותי שירים נוספים של משוררים אחרים המנהלים דו שיח עם דמותה התיאטרלית, הססגונית, המרדנית, המשעשעת והנון- קונפורמיסטית של מירי בן שמחון, ועם שירתה. את יתר השירים אביא בחלקו השני של המאמר.

    [1] Les fleurs du mal

    [2] Dédicace / Au poète impeccable / Au parfait magicien dès lettres françaises / A mon très-cher et très-vénéré / Maître et ami / Théophile Gautier Avec les sentiments De la plus profonde humilité

    Je dédie Ces fleurs maladives / C.B. / C.B. /— Charles Baudelaire.

    [3] מתוך: גן-עדן לארז: מבחר 1976-1996. רוני סומק. סומק, רוני, 1951-תשנ”ו, 1996 תל אביב, זמורה-ביתן.

    [4] שירו של רוני סומק “מכתב ליונה וולך” התפרסם ביום 2016 26.10 בעיתון הארץ.

    [5] מעתה הטקסט יעבור ללשון זכר, כדי להקל על הקריאה והכתיבה, בכל מקום שאני כותב בלשון זכר זה גם בלשון נקבה. לשון זכר זה ברירת מחדל בכל מקום.

    [6] ראו: בספרה צמא, עמ’ 21.

    [7] בחלקו השני של המאמר, אביא את שיריהם של משוררים נוספים.

    [8] אימא להשכיר, שמעון צימר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1994.

    [9] מתוך מכתב שכתב לי עודד פלד, שאותו צירף לשיר. את המכתב עודד שלח אל האי מייל האישי שלי.

    [10] מירי בן שמחון, מעוניינת לא מעוניינת, ספריית פועלים, 1983 תל אביב.

    [11] אמירה הס, וירח נוטף שגעון, עם עובד, תשמ”ה 1984, תל אביב.

    [12] החבורה כללה את גבריאלה אלישע, שמעון שלוש, חדווה הרכבי, שושנה בן עדי, מרים איתן, בנימין שבילי, מואיז בן הראש, מירי בן שמחון, אמירה הס ואנוכי ורבים נוספים.

    [13]אמירה הס, וירח נוטף שיגעון,  עמודים 26-27

    [14] אמירה הס: “בכוונה כתבתי xx, להדגיש את ההתעלמות מעצמתה בעודה בחיים.”

    [15] בהסכמתה של אמירה הס, הותר לי לציין שזהו שם חלופי לשמה של מירי בן שמחון. זהו פְּסֵידוֹנִים, שאמירה הס הדביקה בשיר הזה למירי בן שמחון.

    [16]וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.

    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית