"ביני לבין מקומו" | דורון מנשה
סלונט – בית הוצאה לאור, עורכת: לילי פרי, 2022, 103 עמ'. 

 

מי שקורא את השירה הישראלית בשנים האחרונות, ייווכח די מהר, שספרו של דורון מנשה נוסע נגד כיוון התנועה. דורון מנשה הצטרף לשיירה של השירה העברית, אחרי שקנה לו שם בעולם המשפט. שפת הדין והמשפט מילאה אותו די והותר, והוא צמר, כך נראה לשפה חגיגית יותר, לתת מבע ליופי מסביב, לרגעי ההזדככות במציאות האפורה.

לקורא העברי זו סיבה טובה לבָרך. השירה  העכשווית מחפשת קהל, ויש תחושה שנעזבה בשל הזנחת התוכן הערכי, היופי האסתטי, מנעמי ההתבוננות, הצמא לרבדים הנפלאים הנסתרים. דורון עדיין מתגעגע לכל מה שאבד. כל אלה הנה קמים. המציאות כבולה בשפה כה רזה, והמשורר דורון מנשה מבקש דרך אחרת. הוא מחפש לו חרות רוחנית אל פרוזדור אחר, לשפה אחרת, ללַקט שברים למציאות שלמה יותר.

על גב הכריכה של הספר כותב המשורר:

זוֹ חֵרוּת מִסּוּג אַחֵר
לַעֲבֹר אֶת כָּל הַפְּרוֹזְדּוֹר הַזֶּה
מִבְּלִי לוֹמַר
וּלְהִשְׁתַּתֵּק עַל אַף הַשִּׁירִים עֲמוּסֵי הַצֶּבַע
קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, מְעֻטָּרִים
אוֹ עֵירֻמִּים כִּבְיוֹם הִוָּלְדָם.

זוֹ הַיְּדִיעָה הָרוֹטֶטֶת שֶׁבְּכָל יְצִיאָה לָאֲוִיר הַפָּתוּחַ
מַשֶּׁהוּ שָׁב וְנִשְׂרָף וְלֹא יִתְגַּלֶּה עוֹד לָעוֹלָם.

שיר זה מופיע גם בעמוד 21.

כשאני קורא שיר שופע רוחניות נשגבת, חשיפת השירה כביום היוולדה, ומסלול הרטט עד קצה הידיעה, הניצוץ של ההתגלות ששב ונשרף. הלב יוצא לשירה כה פנימית. ואצילית ההשלמה עם אותה התגלות שלא תשוב עוד.

נכון, זו שירה שכתובה בחיצוניות של שירה מודרנית, לא עלפי המאפיינים של השירה הקלאסית. אבל התרוממות הרוח לוקחת אותנו מעבר לעולם החושים. עין המשורר נפקחת אל ממשות העולם, אל רגע ההזדככות.

לרגע עלו לנגדי שורותיו של ביאליק בשיר שלו "אחד אחד ובאין רואה":

וּבְבֹא הָרֶגַע הַנֶּאְדָּר, וְהָיָה כְּנִיד עַפְעַף הַנֵּצַח
בַּהֲצִיצוֹ עָלַי פִּתְאֹם בְּעַד צֹהַר נִקְרַע בַּמָּרוֹם.

המשורר חווה רגע התגלות עד תמציתו, ובשירו של ביאליק יש תחושה דומה: "רַק-רֶגַע יִתְמַהְמַהּ הֶחָזוֹן…/ עַד תַּמְצִיתוֹ, יַגְמִיאֵנִי בְאֶחָת."

משום מה בשירה העכשווית לא נמצא כמיהה זו ליופי וערגה לנצח. שירתו של דורון מנשה מבקשת את החרות לשוב אל הפרוזדור האבוד הזה. וכמו בשירת השגב של ביאליק, גם אצל דורון מנשה נמצא שילוב של ערגה זו לשיבה לילדות.

וכך הוא כותב:

עוֹד יָבוֹא הַזְּמַן וְיָשׁוּבוּ. כֻּלָּם.
יִנְחֲתוּ עָלֵינוּ כְּנוֹצוֹת, אַט אַט,
כָּל הַחֲלוֹמוֹת הַגְּנוּזִים
כָּל גַּל וְאוֹר שֶׁנִּתְרַסֵּק אֶל הַסְּלָעִים
מוֹצִיאִים מִן הַדַּעַת גַּעְגּוּעֵי הַיַּלְדוּת,
מַפְתְּחוֹת הַבַּיִת הַתְּלוּיִים בַּצַּוָּאר
וְרֵיחַ הַתַּבְשִׁיל הַנִּדָּף
מִן הַבַּיִת שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ.
(עמוד 15)

שיר זה ממחיש כמה השירה הזו מחכה לגן העדן האבוד. השיר נקרא באופן סמלי "אבידות". נותרו מפתחות לבית, אבל הבית היה ואיננו. קשה על המשורר האבידה של הילדות. הגעגוע לאותם מראות אינו מניח לו.

מיד שבה ועולה אותה תחושה שחש ביאליק, הרצון להחזיר את מראות הילדות בבתוליהם: "באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן". כך בסיפורו "ספיח".

נפש המשורר מבקשת אותן מילים ראשוניות בתוליות, וראו נא כמה מתגעגעת נפשו של דורון מנשה לשיבת המילים הטהורות:

תָּבוֹא הָעֵת, כְּמוֹ הַמַּיִם הַמְּחַלְחֲלִים בָּאֶבֶן
וְיַחְזְרוּ כָּל הַמִּלִּים שֶׁהֶחְלִיקוּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.
(עמוד 15)

אין ספק שתמונת המים המחלחלים באבן, שאובה מן הסיפור על רבי עקיבא ואהבתו לרחל, בתו של כלבא שבוע. עקיבא מביט במים השוחקים את האבן, ומקבל כוחות ללמוד. אם יש למים כוח להחליש את האבן, גם הוא  יוכל להתגבר על הכול ולצעוד לעתיד אחר.

בשירו של דורון מנשה, המים מחלחלים באבן, יש להן כוח להבקיע, לשנות. יש בשירו גם שאיפה להשיב חלומות גנוזים. הנה כך מופיעה ערגה זו בכתיבתו של ביאליק, באותו פרק מתוך "ספיח":

"אין אלה כי-אם דברי אגדה וַחלומות, שעלו מאליהם…מה לי היו, מה לי לא היו? הוָיָתָם הִנֵּה היא בנפשי וּמציאוּתם הלא בּבשׂרי וּבעצמותַי. אצבע אלֹהים חרתה אותם על לוחות חיי, וּמי יבוא למחותם? אם כאלה הם דברי חלומות – אין אֱמֶת כַּאֲמִתָּם ואין מַמָּשׁ כְּמַמָּשָׁם".

השירה אכן מבקשת אותם חלומות, ובלשונו של דורון מנשה: "כָּל הַחֲלוֹמוֹת הַגְּנוּזִים…/ מוֹצִיאִים מִן הַדַּעַת גַּעְגּוּעֵי הַיַּלְדוּת" (עמוד 15). נפש המשורר מחכה לאותם רגעים קסומים. בשיר הראשון שהבאנו, חש המשורר שהיה זה ניצוץ שהתגלה ואבד. אבל עמוק בלב הגעגוע לילדות אינו פוסק. הוא מאמין שהתמונה הקדומה הזו עדיין שמורה באיזה מקום נסתר.

כותב דורון מנשה:

הַכֹּל עוֹדֶנּוּ מֻנָּח בְּמָקוֹם עָדִין בָּעוֹלָם. חֲסַר פֶּגַע
תָּמִים כְּשֶׁהָיָה. וְשָׁם עַל הַמִּפְתָּן עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
מַמְתִּין בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת
שֶׁנָּבוֹא וְנִטֹּל.
(עמוד 15)

ביאליק זכה לאותו חיזיון, להתגעגע לאותה ילדות המצפה לו בפינת סתר, כך בסיפורו "ספיח": "ואולם באחד המקומות, בחיק תבל ובאוצר עולם, במקום לא ייכחד מאום ולא יימחו עקבות דבר, הלא שמורה עד היום בעינה ובעצם תומה, כחותם על ימין עלין, דמות ילדות הקדושה…". הציפייה לאותו חזון נשגב מעוגנת בשאיפה לברוא את הכתב הקדום, את שפה הבריאה מחדש.

בשירו "גזרה שווה" דורון מנשה מצפה שקירות הבית וקירות הלב, יוכלו להחזיק את העולם האבוד, שניתן להשיב את "כתב האהבה", את "כתב הסתר". והוא מסיים את שירו זה, "גזרה שווה" במילים:

מִצְטַעֲפִים בִּכְתַב סֵתֶר
תְּלוּיִים לְלֹא מַנְעוּל וּבְרִיחַ
עַל בְּלִימַת הַמָּוֶת
עַל מִפְתַּן הַחַיִּים.
(עמוד 19)

בחזון הילדות של ביאליק, יש ציפייה לאותה טהרה קדמונית, שברי המראות שבים אליו משכבר, מציצים ונעלמים.

"מציצים רגע ונעלמים, מציצים – ונעלמים. טִפִּין טפּין, כסם חיים יְקר עֵרך, יִרעַף זיו ימי הפלאות ההם אל לבי, וּמעולם ילדותי לא יִגָּלוּ לפני במרבית הימים בלתי אם טפחים טפחים. מתוך האויר מבצבצים ויוצאים פִּתאֹם שברי מראות וּפסקאות מקוטעות משכבר: איזו פִּסַּת רקיע רחוקה בּטָהֳרתהּ הקדמונית". כך ביצירה "ספיח".

כדאי לשים לב שבשירתו של דורון מנשה, שציטטתי לעיל, מופיעים הביטויים "מפתן החיים" ו"בלימת המוות". מי שקרא את המסה של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" זוכר איזו משמעות קוסמית מכיל הביטוי "בלימה'" ביצירה זו. “כי לא יראני האדם וחי” – אומר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי משהו על קורטוב של “בלימה”, קלפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה של “תיקו נצחי”.

את החיפוש אחר אותה נקודת "בלימה" מצאנו גם בשיר אחר של דורון: "…הָרַכָּבוֹת כֻּלָּן כְּבָר יָצְאוּ / וְהַחַיִּים כֻּלָּם הָיוּ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה." כך בשירו בעמוד 62.

שירתו של דורון מנשה מחוברת בטבורה לאותם מקורות אור, לאותה ערגה לסודות הנצח. בשירו "פיסות נצח" הוא כותב בפתח השיר: "פִּסּוֹת נֶצַח חֲבוּיוֹת בַּזְּמַן הַצִּבּוּרִי / רְגָעִים שְׁכוּחֵי אֵל" (עמוד 20).

ביאליק נפעם ממראה הבריכה, מאותה "שפת אלים" פלאית – ואנו נחשפים לתובנה שלו: "בלשון זו יתוודע האל לבחירי רוחו".

דורון מנשה מנסה לברוא לו שפת בראשית משלו, והשיר נקרא "אות":

בְּכָל בֹּקֶר
אֲנִי מוֹצֵא עַל עַנְפֵי
הַשִּׂיחַ הַנְּמוּכִים
אוֹת אַחַת שֶׁמִּמֶּנָּה נִבְרֵאתִי.
(עמוד 14)

ביאליק ביקש את "לשון הלשונות" – ובשירו של דורון מנשה אנו מגלים את האות הראשונית, שעליה ניצב כל העולם:

גַּם הַיְּקוּם, הַמִּלְחָמוֹת,
הַשִּׁירָה
מִצְטוֹפְפִים כֻּלָּם אִתִּי
עַל גַּבָּהּ
(עמוד 14)

כך בורא המשורר את שפת הבריאה המחודשת. דורון מנשה אינו הולך בתלם השירה העכשווית, אינו מבקש לבטא פחד, חוסר אמונה, ניכור, הרס, כאוס בעולם חסר משמעות. הוא בורא לו עולם משלו. לשון מראות משלו.

וכך מסתיים השיר הזה:

וּבְכָל זֹאת, הִיא מְחַיֶּכֶת בַּסֵּתֶר
שֶׁגַּם הִיא עוֹמֶדֶת עַל חוּטִים שֶׁל אוֹר
וּבֹקֶר בֹּקֶר
שָׁבָה וְנִבְרֵאת.
(עמוד 14)

בשירו של ביאליק "הבריכה" התוודענו ללשון המראות המושתתת על "זוך עביבי כסף". בחזון הצפרירים בשירו של ביאליק "זוהר" נחשפנו לאותה תמונת אור. הצפרירים פונים לילד המוקסם: "נטבולך בזוהר". דורון מנשה מתגעגע לחוטים של אור. האות הבראשיתית נשענת על אותם חוטים, והוא צופה בה כשהיא שבה ונבראת מחדש. הנה לכם עולם שבו שפה נבראת מחדש. דורון מנשה בחר בשפת האור, ולא בשפת הניכור והחושך.

השירה אינה חיה בעולם צר ואפל, היא מבקשת לה מרחבי טבע שייטיבו לשאת עליהם את החלומות הגנוזים, שהלב כה חפץ בהם.

כך כותב דורון מנשה:

וְאִם כֵּן, וְאִם כָּל זֶה אֱמֶת,
עַל הַשָּׁמַיִם וְהַכּוֹכָבִים לִהְיוֹת רְחָבִים
כְּכַר מִרְעֶה, כְּאָחוּ פָּתוּחַ
כְּיָדַיִם הַפְּשׁוּטוֹת לְחֶסֶד
כְּוָוִים לִתְלוֹת עֲלֵיהֶם
חֲלוֹמוֹת לְבָנִים.
(עמוד 17)

בשירת ביאליק מצאנו שאיפה להתגלות, להתחברות להוויה הבראשיתית, שם במרחבי השדה. כך בשירו "בשדה": "אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה־דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן־הַקָּמָה, / מַה־לָּאַט הָרוּח מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְּקוּפִים, הַגֵּאִים…".

ולב הילד מבקש למצוא בשדה, בין השיבולים, מראות נשגבים, חלומות:

מַה־תִּדֹּדוּן, קְנֵי זָהָב, שִׁבֳּלֵי־פָז תָּשֹׁקּוּ?
מִי יַרְעִישְׁכֶם כָּאַרְבֶּה וִירוֹמֵם גַּלֵּיכֶם?

ואכן הילד מגלה שבשדה ימצא את החלומות:

הֲתִנְהֲרוּ לִמְקוֹם שֶׁהֶעָבִים יִסָּעוּ?
שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, שֶׁיָּנוּסוּ הַצְּלָלִים?
הֲלִמְקוֹם שֶׁהַחֲלוֹמוֹת נַפְשֵׁנוּ יִשָּׂאוּ
אַתֶּן נָסוֹת נֶחְפָּזוֹת, שִׁבֳּלִים?

בשירו של דורון מנשה, השדה הוא המרחב שעליו ניתן לתלות את כל החלומות:

כְּכַר מִרְעֶה, כְּאָחוּ פָּתוּחַ
כְּיָדַיִם הַפְּשׁוּטוֹת לְחֶסֶד
כְּוָוִים לִתְלוֹת עֲלֵיהֶם
חֲלוֹמוֹת לְבָנִים.
(עמוד 17)

ביאליק ידע להשעין את הערגה לאור הגנוז, לשאיפה להחיות עולם ישן, להחיות את הזיכרון. כך בשירו "לפני ארון הספרים" ובשיר "המתמיד".

דורון מנשה נאחז ב"חלומות הלבנים", ב"חלומות הגנוזים" – ובה בעת אנו קוראים בשיריו על חשיבות הזיכרון. כך בשירו "ימי זיכרון" ובשירו "הווה נטוי על הווה". שירתו של דורון מנשה חיה חלום עתיק, מבקשת זוהר ואור, אבל כתובה בקצב אחר, בריתמוס עכשווי. לעתים השפה העתיקה מקבל עיבוד חדשני, אפילו אירוני:

אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה מְלִינִים
עַל הַמּוֹצִיא מִתּוֹכוֹ
חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת.
הַאִם מְלִינִים בְּאוֹתוֹ אֹפֶן
עַל מִי שֶׁעוֹשֶׂה
חֲצָאֵי חֲסָדִים?
חֲצָאֵי צְדָקוֹת?
שֶׁמְּחַיֵּךְ רַק חֲצָאֵי חִיּוּכִים?
שֶׁאַהֲבוֹתָיו רַק חֲצָאֵי
אֲהָבוֹת?
(עמוד 50)

לפנינו מיזוג מבריק של לשון משפט ולשון מדרשים.

המסע השירי של דורון מנשה נע ונד בין היחיד לבין ההתחבּרות ליחד. לעתים, אנו חשים שהמסע שאוב ממסע מדבּרי קדום, מנדודי עם עתיק לאורך ההיסטוריה. שירת היחיד מבטאת חלומות שטבועים בזמן שלא תם.

וכך כותב דורון מנשה:

לָנוּ אֵין חָכְמוֹת כְּלָל
אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים לְאֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה
מוּזָרִים וּבְלוּיִים…

הוֹלְכִים מִקָּצֶה אֶל קָצֶה
מֵאֱלֹקִים לֶאֱלֹקִים.
(עמוד 65)

ואסיים בשירו של דורון מנשה "אין עוד מלבדו" – ויהיו המילים, סימני דרך לעיון נוסף ומעמיק בשירתו הרבגונית של דורון מנשה. לפנינו שירה מחפשת, שירה מבקשת אור, יופי וזיכרון:

הַכֹּל יוֹצֵא וְשָׁב אֶל הָאֶחָד
וְנִטְמָע בּוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן
בְּתוֹךְ הַזִּכָּרוֹן שֶׁבּוֹ.
(עמוד 77)