“חיי השקר של המבוגרים” | אלנה פרנטה
תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, הוצאת הספרייה החדשה, 2020, 314 עמ'.

הרומן החדש של אלנה פרנטה "חיי השקר של המבוגרים" נפתח במהלומת פטיש שאומר האב לבתו. בעקבותיה מתרסקת לרסיסים תקופת ילדותה של הגיבורה ומתחיל מסע התבגרותה. פגיעתה של ג'ובנה בת השתיים-עשרה מעוררת הזדהות מפני שקל לזכור עד כמה העור הנפשי חשוף בשנות ההתבגרות בהן משמעות עצומה מיוחסת למראה החיצוני. ואכן, ניתזים מאותה מכת פטיש מכים מיד בקוראים, מהממים אותם והופכים אותם כבר במשפט הראשון לשבויים של כאבה, לטוב ולרע. מודה שגם אני נשביתי בכאבה של ג'ובנה ועל כך בהמשך.

מצוקתה של המתבגרת נפרסת על פני ארבע שנים, מגיל שתיים-עשרה ועד גיל שש-עשרה. נוסף על מצבי הרוח הירודים והשינויים המתחוללים בגופה, אביה של ג'ובנה עוזב את הבית לטובת אישה אחרת ומשפחתה מתפרקת מול עיניה. תהליך ההתבגרות הכאוב תחום בשתי אמירות הנוגעות למראה החיצוני שלה ושתיהן נאמרות מפי גברים דומיננטיים בחייה. האמירה הראשונה מפי אביה, כאמור, קורעת לגזרים את מרבד התמימות של ילדותה ומועכת את דימויה העצמי: "שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, […] הכול – המרחבים של נפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המילים הללו – נותר מקובע." (שם, עמ' 9)

את המשפט השני והקצרצר שמצליח לשקם את דימויה העצמי הפגוע אומר רוברטו, הגבר בו התאהבה בשלהי תהליך התבגרותה: "ואילו רוברטו אמר בריחוק, אחרי לגימה של קפה, כשהביט בי כאילו אני ציור שהוזמן לחוות את דעתו עליו:' את יפה מאוד'". (עמ' 280) שני המשפטים מסמנים את גבולות הגזרה של הפיכתה מילדה לנערה בת שש-עשרה. ארבע שנים שבמהלכן הופכת ג'ובנה מילדת שמנת המזדהה עם עולם הערכים של הוריה האינטלקטואליים לנערה צעירה בעלת השקפת עולם מגובשת וטעם אישי.

הערכה עצמית של ילדים היא חיובית ולרוב לא מציאותית. תפיסה עצמית חיובית היא חלק בלתי נפרד מאיתנות רגשית ומהיכולת להתמודד עם מצבי חיים מאתגרים. ככל שאנו מתבגרים ומבינים את עומקה ומורכבותה של המציאות, התפיסה העצמית הופכת להיות מציאותית יותר ולעתים נמוכה יותר. אפשר לקרוא את התבגרותה של ג'ובנה כחיפוש פנימי אחר תפיסה עצמית מדודה ובריאה. לא הערכה עצמית מופרזת אותה טיפח בעקביות אביה בילדותה המוקדמת, "תמיד רצה ממני משהו, אוזן, אף, סנטר, אמר שהם מושלמים כל כך, עד שאינו יכול לחיות בלעדיהם. הערצתי את הטון הזה, שהוכיח לי שוב ושוב כמה אינו יכול לוותר עלי." (שם, עמ' 10)  אלא הערכה עצמית מציאותית ויציבה שאינה מתנדנדת ונפרעת מהתערבותם של אחרים.

החיפוש אחר תפיסה עצמית כרוך בראש ובראשונה בחיפוש אחר שפה משלה. ילדים מתייחסים לדברים שנאמרים להם באופן מילולי מאוד, וכך הבינה ג'ובנה את הערתו של אביה על כך שהיא מקבלת את מראה פניה של דודתה המכוערת ויטוריה. כשהיא גדלה גוברת מודעתה לנטייתה לייחס תכונות מאגיות ללשון: " […] תיזהר במה שאתה אומר, הפנים שלי כבר השתנו פעם, באשמת אבי, ונהייתי מכוערת; אל תשחק גם אתה בלשנות אתי ותגרום להן להפוך להיות יפות." (שם, עמ' 283) התבגרות משמעה מציאת שפה אותנטית שתהלום אותה כאדם, "אני עייפה מלהיות חשופה למילים של אחרים. אני צריכה לדעת מה אני באמת ואיזה אדם אני יכולה להפוך להיות, עזור לי." (שם, שם)

נושא בחירת השפה הראויה הוא נושא מרכזי ברומן גם בשל מיקומו באיטליה, ארץ בה עצור מתח תמידי בין האיטלקית הנחשבת לשפת המלומדים לבין הדיאלקט, השפה העממית המדוברת המשתנה לפי מחוזות. הוריה האינטלקטואליים של גו'בנה מדברים איטלקית ואוסרים על בתם לדבר נפוליטינית. הדרישה מצד הוריה לדבר אך ורק באיטלקית טומנת בחובה גם ציפייה להתנהגות נאותה ומאופקת המסתירה את הרגשות.

אנדראה, אביה של ג'ובנה גדל במשפחה פשוטה וענייה מתחתית נפולי. הוא הצליח לטפס במעלה הסולם החברתי ולהיחלץ מהשוליות ומהדוחק, ובשל ריב משפחתי מכוער ניתק את קשריו עם משפחתו הגרעינית. במהלך התבגרותה מחדשת ג'ובנה את קשריה עם אחותו של אביה, הדודה ויטוריה, שעובדת במשק בית, ומתבטאת בחופשיות בדיאלקט גס. בהתחלה בעזרת קשריה המתהדקים עם דודתה המוחצנת, ואחר כך בכוחות עצמה חושפת ג'ובנה את הצביעות בשפתם הגבוהה לכאורה של הוריה: " […] אך ברגע שפתחו במשפטים הצבועים שלהם, עם הטונים המאופקים שלהם, כאילו באמת כל מילה מסתירה מילה אחרת, אמיתית יותר, שממנה הם מדירים אותי, הייתי מטלפנת בחשאי לוויטוריה, קובעת איתה פגישות." (שם, עמ' 75)

גילוי השקרים שבשפה הוא רק השלב הראשון בחשיפת שקרי חייהם; התנהגותם המהוגנת היא רק למראית עין, כי בפועל הם בוגדים ומרמים. הוריה שהיו דמויות מופת עבורה מתגלים בשיא חולשתם ועליבותם, כמי שנכנעו לתשוקתם ובדרך פגעו ביקרים להם מכול. תהליך חשיפת האמת של ג'ובנה עמוס באופן אירוני בהתחמקויות ובשקרים שהיא משקרת להוריה, בסיפורים מדומיינים שהיא מספרת לחברותיה הטובות.

לאורך הרומן נבנה מתח צורם בסדקים החורקים שבין האמת והשקר, לא רק בין הדמויות ומערכות היחסים הטעונות שהן מנהלות, אלא גם ברובד נוסף הקשור לאמינותה של המספרת. ג'ובנה משחזרת את שנות התבגרותה במבט רטרוספקטיבי. מצד אחד, כדי להעצים את מהימנותה היא שוזרת בסיפורה מעידות קלות בחורי הזיכרון. השכחה מעניקה לקוראים את התחושה שהסיפור הוא וידוי אותנטי אינטימי בגוף ראשון, "הגענו למודרניסימו, עכשיו איני זוכרת איזה סרט הקרינו, אולי איזכר בהמשך." (עמ' 244) אך מעידות אלו הן למעשה תחבולה שנועדה לרחוש את אמונם של הקוראים ולחזק את אמינותה.

ומצד אחר, שמו של הרומן הוא "חיי השקר של המבוגרים", והמספרת המבוגרת חשודה מראש כשקרנית מפאת גילה. הקוראים מתקשים להעריך את מהימנותה של המספרת מפני שהיא בעצמה משתייכת לחוג שקרנים. פרנטה מצליחה בתכסיס מחוכם לשמור את הקוראים חסרי יכולת הכרעה שיפוטית לגבי מהימנותה.

גרסת המספרת דוחקת הצידה בקסם האינטימיות והרגשנות המפעמת בה כל גרסה של דמות אחרת. איננו יודעים למעשה מהו הסיפור של אנדראה, אביה של ג'ובנה. מתי ובאילו נסיבות התאהב בקוסטנצה ומדוע המתין שנים רבות עד שעזב את הבית. איננו יודעים מהו הסיפור של נלה, אמה של ג'ובנה. מדוע היא ממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שבגד בה. בשלב מסוים שכחתי שהמידע הזה נעדר. כל כך נשביתי בכאבה החשוף של ג'ובנה עד שהתפתיתי להאמין בקלות לסיפורה המטלטל ושכחתי שסיפורה הנמסר בגוף ראשון מוטה וראיית עולמו צרה. סיפורן של דמויות אחרות נכבשו ונבלעו תחת העקבות התובעניים של כתיבתה המהפנטת, המוליכה שולל. אך גם למי ששכח, המספרת מזכירה לנו בסוף הרומן בעקיצה אירונית שסיפורה אחרי הכול הוא תחבולה ושהיא בעצמה בהכרח שקרנית, "למחרת נסעתי לוונציה עם אידה. ברכבת הבטחנו זו לזו להפוך להיות מבוגרות כפי שאף אחד אף פעם לא הצליח להיות." (שם, 314)

פרנטה חושפת לראווה את היסודות המומצאים שבבסיסו של רומן בדיוני. מה גם שהיא עצמה כותבת בפסידונים, זהותה האמיתית אינה ידועה עד היום ומשחק הזהויות שלה מהדהד כל הזמן ברקע.

***

בסדרת הרומנים הנפוליטניים המצליחה שהפכה לרב-מכר עולמי ואף עובּדה לסדרת טלוויזיה ששמה "החברה הגאונה", מיקמה פרנטה את נפתולי עלילתה בשכונה ענייה ודלה בנפולי בדרום איטליה, ומפתה להאמין שמקורה של האלימות המבעבעת ברומנים היא באותה סגירות נחשלת. אלא שפרנטה ממקמת את סיפורה הנוכחי בשכונת העילית של נפולי, וגם כשגיבוריה הם בורגנים-אינטלקטואליים, היא אינה חוסכת בתיאורי בגידות נכלוליות ושנאות ומוכיחה שהפערים המעמדיים אינם מטשטשים את טבע האדם הרע מנעוריו.

המיקום הגיאוגרפי משקף את המעמד החברתי. הוריה הבורגנים-אינטלקטואלים של ג'ובנה גרים בפסגת שכונת עילית בנפולי, ואילו קרוביה הלא משכילים מתגוררים בנפולי התחתית. הירידה התלולה למטה מבטאת את הצניחה במעמד החברתי וביוקרה. "הייתה לי ודאות אחת: כדי לבקר אצלם יש לרדת למטה, הלאה למטה, עוד ועוד למטה, עד לתחתית התחתיות של נפולי, והמסע ארוך כל כך, שהיה נדמה לי בנסיבות ההן, שאנחנו וקרובי-המשפחה של אבי חיים בשתי ערים נפרדות. דבר שלזמן ארוך נראה לי אמיתי. לנו היה בית בחלק הכי גבוה של נפולי, וכדי להגיע לכל מקום שהוא נאלצנו לרדת למטה."  (עמ' 14)

כמו ברומנים הקודמים שלה גם ברומן הזה הדלות והבורגנות מייצגות אויבות שנלחמות זו בזו, כשלכל אחת מהן יש אורח חיים ושפה משלה (איטלקית מול דיאלקט). אלא שהאירוניה טמונה בכל שבסופו של דבר נמצא אין ביניהן הבדל ממשי. אנשים בוגדים, מרמים וגורמים עוול אחד לשנייה ולקרובים אליהם ביותר בכל גיל, סטטוס ומגדר.

האנתרופולוג ויקטור טרנר טען שחניכה היא כניסה אל מישור גבוה יותר של רוחניות, אף שטקסי החניכה עצמם הם ארציים. מסע החניכה של ג'ובנה בא לידי ביטוי בהתפכחות מהשקרים של הוריה, ובהעפלה למישור רגשי-תודעתי גבוה יותר. טקס החניכה שלה הוא ביתוק הבתולים, אולם שלא כמו בתרבות הפופולארית בהם יחסי המין נתפסים כאירוע מרכזי ומכונן שבאמצעותם הופך נער לגבר, ונערה לאישה – המין בספר מתואר כאירוע מבוים סתמי ושולי, שלא טומן בחובו עונג. ג'ובנה מתארת אותו בריחוק ובתיאורים כמעט גרפיים. היא מלעיגה את יחסי המין ומתארת את המפגש הגופני ואת האינטימיות הכפויה במעט בגרוטסקיות. היא בוחרת בן זוג באקראי ומבקשת ממנו שלא ייקח לו הרבה זמן, כי יש לה דברים אחרים לעשות.

בהודו טקס החניכה נקרא "אופנאיאנה" שפירושו לידה שנייה. לפני הטקס שייכים הנערים למשפחתם, ואילו אחריו הם נולדים מחדש והופכים חלק מהחברה. ג'ובנה נפרדה ממשפחתה ומשקריה וכשהיא מבקשת לכונן לעצמה את שפתה, היא מבקשת למצוא את מקומה כבוגרת בחברה. אלו לא יחסי המין, אלא השפה שתהפוך אותה לאישה אמיתית, ולכן אין לה זמן לסקס ואצה לה הדרך לדברים האחרים, למצוא שפה שהיא לא רק כלי לביטוי מחשבותיה, אלא יסוד עמוק בזהותה ובאמת שלה.